לפני כחודש, כשהתפרסמו פרטים על מערכת ה- DRM החדשה של Ubisoft, משום מה סירבתי להתרגש. כבר ראינו מערכות DRM מגעילות בעבר, וקצת התרגלתי לעובדה שמפתחי משחקים למחשב האישי מניחים שיש לי חיבור קבוע לאינטרנט. אבל לחבר’ה מ- PC Gamer יצא לשחק קצת עם המערכת הזאת, כשהם קיבלו את עותק הביקורת ל- PC של Assassin’s Creed 2, והם גילו שכל החששות שלהם התממשו: אם החיבור שלכם לאינטרנט מתנתק באמצע המשחק, המשחק שלכם יפסיק לעבוד, ואתם תזרקו באופן חסר-בושה בחזרה לתפריט הראשי.

הדעה שלי על הנושא הזה לחלוטין לא השתנתה מאז שכתבתי על מערכת ה- DRM המכוערת של Mass Effect, אי-שם ב- 2007. שוב נראה שהחשש מהפיראטיות על המחשב האישי דחפה את חברות המשחקים למעשה פתטי במיוחד, שתהיה לו בדיוק אפס השפעה אמיתית על הפיראטיים, והמשמעות האמיתית שלו היא שהרבה פחות אנשים ירצו להסתבך עם גרסת המחשב האישי של Assassin’s Creed 2. גם אלה שכן יפגינו אומץ ויקנו את המשחק, כנראה יתחרטו על ההחלטה הזאת בפעם הבאה שבה ספקית האינטרנט שלהם תחליט לעשות להם בעיות בחיבור, ותשמיד את ההתקדמות שלהם מאז נקודת השמירה האחרונה. את המשחק הבא של Ubisoft הם כבר יקנו עבור ה- Xbox או ה- Playstation שלהם.

במהלך 2009 העזתי לחשוב שכל נושא ה- DRM קצת יורד מהכותרות. שחברות ההפצה הגדולות קצת קיבלו שכל. אבל כשאני מחבר לידיעה הזאת את ההכרזה על כך שגם Command & Conquer 4 ידרוש חיבור מתמיד לאינטרנט, אני מקבל את התחושה שאנחנו צופים בנסיונותיה המאומצים של תעשיית משחקי ה- PC לבצע התאבדות טקסית. וזה עצוב.