כבר כמה חודשים טובים אני מבטיח לכתוב כאן בבלוג ביקורת על Rising Eagle – משחק הפעולה מרובה-המשתתפים הישראלי. אבל מלבד הרשמים הראשונים הלא-מוצלחים של דורון, המשחק זכה לאזכורים קצרים בלבד בבלוג. עכשיו הגיע הזמן לתקן את זה.

אז… Rising Eagle, אם פספסתם את החודשיים הראשונים של 2008, הוא משחק פעולה מרובה משתתפים ומבוסס-מקצועות. הוא מתרחש מתישהו במהלך מלחמת העולם השלישית, ובמהלכו כמה צבאות חי"ר עתידניים נלחמים זה בזה עד שייצא עשן (ולמעשה, גם די הרבה אחר כך). העניין הוא שבהשוואה למשחקים כמו Unreal Tournament 3 או Team Fortress 2 המופתי, Rising Eagle מנסה להביא לזירה כמה רעיונות חדשים, שלא נראו במשחקי פעולה מרובי-משתתפים עד כה.

כך, למשל, לכל השחקנים יש אפשרות לקפוץ גבוה, לטפס כמעט על כל משטח בשביל לבחור בדרכי גישה לא-שגרתיות, או לפתוח כמה חדשות באמצעות שבירת קירות. כמו כן, הם יכולים לנצל מגוון רחב של יכולות הייחודיות לכל מקצוע ומקצוע, ובאמצעות עבודה משותפת – להביא את היכולת שלהם למקסימום. הפורץ הקרבי, למשל, מסוגל להשתלט על מנגנוני הגנה אוטומטיים באמצעות משחק לוגי קצרצר, ה- ABE (סוג של לוחם משוריין) מסוגל לספוג הרבה נזק ולהמטיר חורבן משני כלי נשק בו-זמנית, וה- Platoon Leader מסוגל לקרוא להפצצות אוויריות ופעימות אלקטרומגנטיות שיפגעו ביריביו בעת הקרב.

או לפחות, זה מה שההודעה לעיתונות אומרת.

אני מוכרח להגיד שאני לא מסכים עם מה שדורון אמר בפוסט שלו על המשחק. אני לא חושב שהמשחקיות של Rising Eagle פגומה באופן בסיסי. למעשה, כשהשרתים מתמלאים, העניינים מתחממים, התותחים רועמים והכדורים שורקים – הוא די כיפי. כמו כן, עדכוני הגרסאות ששוחררו במהלך התקופה שבה שיחקתי במשחק מראים שמפתחי המשחק הם בעלי ראש פתוח, והם אכן מוסיפים לתוך המשחק את הפיצ'רים שקהילת השחקנים מבקשת מהם. השאלה היא כמה עדכונים כאלה יצטרכו להעשות לפני שהמשחק יתמוך באופן מלא בכל מה שהשחקנים שלו רוצים. אחרי הכל, שחקני משחקים מרובי-משתתפים "כבדים" הם קהל שקשה לרצות.

הבעיה היא שליצור משחק מרובה-משתתפים מוצלח באמת, כזה שבאמת ימשוך אותי לחזור אליו בכל פעם מחדש, זה עניין לא מאוד טריוויאלי. Rising Eagle (והדעה שאני הולך להגיד כאן לא השתנתה מאז פברואר) הוא משחק שנכנס לטריטוריה מאוד עויינת, שבה כמה משחקים מרובי-משתתפים שלוטשו עד לשלמות נלחמים על אותו הקהל. כלי הנשק שלו הם, כפי שההודעה לעיתונות ממקודם הציגה, יכולות תנועה חדשניות לאורך המפה ומקצועות עם יכולות מקוריות שדורשים עבודת צוות צמודה יותר מרוב משחקי הפעולה ברשת.

אבל ברגע שנכנסים למשחק, תחושת הייחוד של Rising Eagle הולכת לאיבוד, ומתחלפת בתחושה של משחק "רגיל" לחלוטין. לא ראיתי כמעט שחקנים מטפסים על משטחים שהם לא סולמות במשחק, מרבית המקצועות מרגישים גנריים לחלוטין (נוסף על ABE אחד, פורץ קרבי אחד ו- Platoon Leader אחד, יש לכם כמה וכמה חיילים "רגילים" ) ולוקח כל כך הרבה זמן לשבור קירות עד שמלבד סבב שבירה קצרצר בתחילת כל סיבוב משחק, סביר להניח שתצמדו לנתיבים שכבר נוצרו עבורכם.

אבל זו עדיין לא הבעיה של Rising Eagle. אני מוכרח להגיד שגם הביקורות ב- Gamer או ב- Vgames לא ממש עלו על מה שבעיני היא הבעיה הקריטית ביותר של המשחק. אפשר לשרוד בלי לחדש יותר מדי, כפי ש- Blizzard מוכיחה לנו פעם אחר פעם. גם הבעיות הטכניות במשחק הן מציקות, אבל לא משהו שיגרום לכם לאבד יותר מדי שעות שינה בלילה. הוא מסובך, אבל לא ברמה קיצונית. שרתי המשחק לא מאוד עמוסים, אבל מאז שהמשחק הפך לחינמי – כמעט תמיד תמצאו מול מי לשחק. לא בבעיות האלה טמונה הסיבה לתחושת האדישות שעורר בי Rising Eagle בכל משחק ומשחק. הבעיה של Rising Eagle היא ברמת ההצגה למשתמש, והיא הרבה יותר בסיסית ועמוקה ממה שניתן לחשוב.

נוסף על הבעיות שדורון הזכיר בפוסט שלו (העובדה שאי אפשר ממש לדעת אם אתם פוגעים במישהו שאתם יורים עליו או שקשה להבדיל מי בקבוצה שלכם ומי לא) המשחק לוקה בעוד כל מיני בעיות של עיצוב ויזואלי. בואו נזכר, למשל, ב- Team Fortress 2: משחק קטנטן ועלום-שם שאולי שמעתם עליו פעם או פעמיים פה בבלוג (או בכל מקום אחר ביקום המוכר, בערך). מעבר לכל היתרונות שלו, אתם חייבים להודות שהמשחק היה פאר של ויזואליזציה פשוטה, אבל אסתטית. כזאת שמציגה מול השחקן בדיוק את כמות המידע הרלוונטית בשביל שאפילו שחקנים מתחילים ידעו לאן הם צריכים ללכת בכל מפה.

לעומתו, Rising Eagle מתעקש להחזיק את הקלפים שלו קרוב לחזה. נוסף על הבעיות שהזכרנו קודם, המשחק לא נותן לכם דרך נוחה לראות באיזה צוות נמצאת כל דמות – פעולה קריטית לכל מי שמשחק מפקד צוות או מפקד מחלקה. אין דרך קלה (ואף מילה על Team Fortress 2, לרגע) להבדיל בין מרבית המקצועות השונים (חוץ מה- ABE, שמאוד בולט בשדה הקרב), ואין שום דרך קלה לדעת על איזה משטח אפשר לטפס ואיזה לא. האבסורד מגיע לש
יאו במפה שמכילה את מגדל אייפל, ובה אי אפשר להבחין בין הקורות שניתן לטפס עליהן לקורות שלא ניתן לטפס עליהן.

מילא. מדובר בחסרונות מעצבנים, אבל זה עוד כלום. אחד מסוגי המשחק הפופולריים, למשל, הוא מצב משחק בשם Conquest (נראה לי שזה משהו כזה, לפחות), שבו כל צד צריך לתפוס כמות מסויימת של דגלים. אם הוא מחזיק את כל הדגלים למשך דקה – הצד שתפס את הדגלים מנצח במשחק. אחרת, המנצח נקבע ע"י בחינה של מי החזיק יותר דגלים למשך יותר זמן – משהו כמו מצב ה- Domination ב- Unreal Tournament הבסיסי.

הבעיה? אין שום דרך לדעת עד כמה הקבוצה שלכם קרובה או לא קרובה לניצחון. בשום מקום לא מצאתי מדד של כמות ה"נקודות" שקבוצה מסויימת צברה, או מספר אחר כלשהו שיכול להגיד לי כמה הקבוצה שלי קרובה לנצחון (או רחוקה ממנו). לא פעם ולא פעמיים הסיבוב הסתיים בפתאומיות, והמשחק הכריז שהקבוצה השניה ניצחה, מבלי שיהיה לי שמץ של מושג מה קרה פה. הם ניצחו אותנו במעט? בהרבה? המשחק לא להוט לספק פרטים.

גם במצבים שבהם אני מחזיק בכל הדגלים, נראה שהמשחק נוקט בטקטיקה שקטה במיוחד. קחו לדוגמה את מצב ה- Double Domination ב- Unreal Tournament. ברגע שקבוצה מסויימת תופסת שם את שני הדגלים, מתחיל מירוץ מטורף וריכוז מסיבי של מאמץ מסביב לדגל מסויים במטרה להפקיע מהקבוצה היריבה את השלטון. כל התהליך הזה מלווה בקריין שסופר בקול באס עמוק את כמות הזמן שנותרה בטרם קבוצה אחת תוכרז בתור המנצחת. ב- Rising Eagle, לעומתו, אין שום אזור על המסך שסופר דקה אחורה – ובטח שאין קריין שמקריא את כמות הזמן שנותרה לכם בקול דרמטי.

וזה, בעצם, מבהיר לי פחות או יותר מה הבעיה ב- Rising Eagle. הוא לא מרגיש רגיל בגלל שהפיצ'רים המיוחדים של המשחק לא מיוחדים מספיק. הוא מרגיש "רגיל" בגלל שהוא חסר רגש. הגישה שלו לקרב היא סטרילית-משהו. אין אזכור של כלי הנשק שבאמצעותו כל חייל הרג כל חייל אחר. קשה להבחין בהודעות במהלך הקרב (בין אם מדובר בהודעות על "X הרג את Y" או בהודעות קריטיות יותר, כמו "תזהר, מפקד המחלקה שלך מפציץ את האזור שאתה יושב בו!"), קשה לקבל תמונה, בכל רגע נתון, של המיקום בו כל אחד נמצא. יש רק אתכם, ואת המטרות הנעות. קשה באמת להסחף לתוך משחק שאפילו לא טורח להודיע לי באופן מיוחד אם אני הורג מישהו מהקבוצה שלי.

ובתנאים כאלה, מה הפלא שהעבודה הקבוצתית של המשתתפים שואפת לאפס? תרשו לי לחזור שוב ל- Team Fortress 2. המשחקיות שם מעודדת אנשים לעבוד ביחד כמעט בצורה בלתי-נראית. יש שם תחושה של "קבוצה" משלב ה"הכנה" שמבודד את שתי הקבוצות זו מזו, וזו נשארת לאורך כל הסיבוב. התחושה הזאת היא קריטית להצלחתו של Team Fortress 2. היא זו שמאפשרת, למשל, את הקיום של דמויות כגון המרגל ומספקת את המטען הרגשי הדרוש לכך שלמישהו יהיה אכפת מכך שאחד "מהם" הסתנן "אלינו".

ב- Rising Eagle אין תחושה של קבוצה. רוב השחקנים אפילו לא יודעים איך שולחים הודעות רק לקבוצה שלהם ולא לכל השחקנים בשרת. ה- Platoon Leader, מי שאמור לתאם את כל המשחק המזורגג, הופך סתם למחרחר המלחמה שמדי פעם זורק פצצה פה או מסך עשן שם. ה- Squad Leader אולי יכול לספק תחמושת לחברי הצוות שלו, אבל בהעדר אייקון או סימון אחר שמבהיר לו איפה בדיוק נמצא הבחור שצעק "אני צריך תחמושת!", הוא הופך לסתם חייל מן השורה. עבור קלאנים מאורגנים אולי החוויה היא אחרת – אבל לגיימרים שלא משחקים כחלק מקבוצה מלוכדת היטב יהיה מאוד קשה להפוך את Rising Eagle לקצת יותר מסכום חלקיו.

אני מודה, אף פעם לא תכנתתי משחק בסדר גודל של Rising Eagle. כל מה שיש לי זה רק מספר חד-ספרתי של שנות ניסיון בתור מתכנת מאחורי. אבל אני חושב שפתרון של הנקודות שהזכרתי למעלה הוא לא קשה מבחינה טכנית. הוא בעייתי מבחינה עיצובית. הוא בעייתי כי קשה לבדוק אותו. הוא בעייתי כי פתרון שיעבוד עבור שני גיימרים שישחקו במשחק, יעצבן את השלישי. אבל הנקודות ה"רכות" האלה הן בדיוק מה שעושה משחקי פעולה מרובי-משתתפים כמו Unreal Tournament ו- Team Fortress 2.

היתרון של Rising Eagle הוא, כמובן, שמדובר במשחק חינמי. אם הוא היה נמכר במחיר המקורי שלו (80 ש"ח), לא היתה שום הצדקה להסתכל עליו. חלוקה חינמית של המשחק נותנת לו קצת יותר פוטנציאל. ובכל זאת, ללא עדכונים למשחק, קשה לי להאמין שהוא יתעלה מעל רמת ה"משהו שעובד" ל"משהו כיפי", שאני באמת אמליץ לחברים שלי להתקין בשביל לשחק נגדי ברשת. התקווה שלי היא שהמפתחים יקחו את הצעד הראשון שהם ביצעו בעדכון האחרון למשחק (האפשרות להחליף מקצוע גם באמצע סיבוב, ולא רק בין סיבובים), וירוצו איתו קדימה. כשזה יקרה, אולי יהיה לו סיכוי.

מבול של משחקים בסגנון מאוד דומה שהופצו בתוך זמן קצר העלה אצלי את הרעיון להקדיש סדרה של פוסטים לז'אנר שהשם הכי טוב שניתן לו, בינתיים, הוא "Arena Shooters". מדובר במשחקים בסגנון Geometry Wars, שבהם השחקן טס ונלחם בזירה סגורה ודו-ממדית.

הפוסטים יתמקדו במשחקים בז'אנר שקיימים עבור המחשב האישי. עד כה, התייצבו לדגל Geometry Wars (כמובן), Bullet Candy, Debrysis ו- Everyday Shooter. כנראה שלחבילה יצטרף גם Mutant Storm הישן יותר.

אבל עכשיו תורכם. האם יש לכם משחקים נוספים מהז'אנר שאתם רוצים להעלות? המגבלות הן שהמשחקים חייבים להיות זמינים עבור המחשב האישי, ובמחיר שלא עולה על עשרה דולרים. עזרתכם תהיה מאוד מוערכת.

לרגל ביקורו של מנכ"ל מיקרוסופט בארץ הקודש, מנסים לארגן החבר'ה מ- Vgames הפגנה (ובמקביל, חתימה על עצומה) שמטרתה היא הבאת ה- Xbox 360 לארץ, בשעה טובה ומוצלחת.

תזכורת: Vgames ציטטו את גיא עורי-ארמה ממיקרוסופט ישראל כבר בפברואר 2007 כאחד שאמר שה- Xbox 360 תגיע לארץ כבר במהלך 2007 ("כנראה מוקדם מאשר מאוחר", לטענתו). הפעם האחרונה שראיתי על זה משהו ב- Vgames (אם כי אני לא מתחייב לכך – ייתכן שפשוט פספסתי התייחסויות נוספות לנושא) היתה לפני כשנה, כשהם ערכו סקר אותו הם רצו להעביר לאנשי מיקרוסופט.

מאז, כאמור, עברה שנה. ה- Xbox 360 לא הגיעה לארץ במהלך 2007 – לא מוקדם ולא מאוחר. גיימרי הארץ נתונים לחסדיהם של חנויות שמייבאות את הקונסולה באופן פרטי, עושים שמיניות באוויר בכל תקלה קטנה ומתחזים לתושבי אירופה וארה"ב רק בשביל להתחבר לרשת ה- Xbox Live. גם אז, הם נאלצים להתאמץ לא-מעט רק בשביל הזכות לשלם למיקרוסופט (!) עבור משחקי ה- Xbox Live Arcade. כשהפניתי לגיא שאלה בנושא, התגובה היחידה שהצלחתי לקבל ממנו היא "בשלב זה, משיקולים מסחריים, אין אנו יכולים לפרט על מועד השקת ה- Xbox 360 בישראל".

עוד דבר שקרה בשנה שעברה מאז הוא ששיניתי את דעתי מ"זו הקונסולה שהכי פחות מעניינת אותי" (פשוט תקראו את התגובות כאן) ל"אני הולך לקנות אחת כזו בתור מתנה ליומהולדת". את הקנייה אני עושה, כמובן, דרך חברים שנוסעים לחו"ל. ואני מכיר לא-מעט אנשים שעושים את אותו הדבר כמוני, בעקבות שגעון GTA IV. אני לא אתפלא אם עד היום שבו מיקרוסופט ישראל יתעשתו, לכל גיימר ישראלי שחפץ בכך כבר תהיה קונסולת Xbox 360 בבית. ואחר כך הם עוד יתפלאו איך המכירות שלהם לא גדולות מדי.

אז אני חתמתי על העצומה, ואני ממליץ לכם לחתום גם כן, ואולי אפילו לקפוץ להפגנה שתתקיים ביום רביעי, ה- 21 במאי. אני לא אופטימי מספיק בשביל לחשוב שייצא מזה משהו, אבל איזה עוד ברירות יש לנו?

גרסת ההדגמה של LEGO Indiana Jones, המשחק הבא בסדרת משחקי הפלטפורמה של לגו, שוחררה להורדה. כל מי ששיחק ב- Lego Star Wars יידע למה לצפות: הומור מוצלח, משחקיות טובה לשני שחקנים (או מחשב שמשלים את השחקן הראשון בצורה די טובה במשחק לשחקן יחיד) ובסך הכל – חווית משחק מעוגלת היטב לכל המשפחה.

לא רע, בסך הכל, אבל אני עדיין מחכה יותר ללגו באטמן.

Blizzard, שם שאולי שמעתם פעם או פעמיים, החליטו לקפוץ לקלחת ההפצות הדיגיטליות, ופתחו את ה- Blizzard Store.

המאורע הזה הוא לא חדש, אבל רק אתמול הצלחתי לגרום לאתר להתייחס לקיומי ולאפשר לי לבצע רכישה דיגיטלית של משחקים. וכאן מגיעה ההפתעה המשמחת: האתר לא רק מאפשר לכם לקנות משחקים ולהוריד אותם למחשב שלכם, סטייל-Steam, אלא להוסיף לחשבון שלכם משחקים שכבר קניתם בעבר, ובכך לאפשר לכם להוריד אותם מתי שתרצו.

וזהו. מעתה והלאה אני לא צריך לדאוג יותר לשלמות הדיסקים של Warcraft III ו- Diablo 2 ששוכבים אצלי בבית. איזה יופי.

רד פיש, העורך העשוי ללא-חת של "עין הדג", הפנה את תשומת ליבי למשחק בשם Chronotron. או כפי שהוא תיאר את זה: כשהוא ראה את Cursor*10 הוא חשב לעצמו שמישהו צריך להפוך את זה למשחק מתוחכם יותר. ומישהו הרים את הכפפה.

ב- Chronotron אתם צריכים לסייע לרובוט אדום קטן לאסוף חלקים למכונת הזמן שלו. בכל שלב, תצטרכו לנצל את מכונת הזמן שלכם בשביל להשיג את החלקים החסרים באמצעות עבודה עם… ובכן, עצמכם. כל מי ששיחק ב- Cursor*10 (ואם לא שיחקתם, אז למה אתם מחכים?) כבר יכול להבין במה מדובר. אז יאללה, רוצו לנסות.

השבוע האחרון היה מעניין במיוחד לכל מי שמחכה להניח את ידיו על גרסת המחשב האישי של Mass Effect. זה התחיל עם הודעת פורום אחת קטנטנה, שזרקה כבדרך-אגב את העובדה המטרידה הבאה: המשחק ידרוש חיבור לאינטרנט לפחות פעם בעשרה ימים כדי לוודא שה- CD-Key שלכם הוא אכן חוקי.

כל אתר בעולם מיד קפץ לדווח על הסיפור הזה. נראה ששחקני ה- PC, שכבר התרגלו לעובדה שחברות ההפצה מטיחות לעברם ג'יפה באופן סדרתי, החליטו שנשבר להם סופית. העובדה ש- EA פרסמה שגם Spore יעשה שימוש בשיטת הגנת התוכנה הנוראית הזו רק הגדילה את כמות הגיימרים שמחו על הסיפור.

מבחינה טכנית, אני מוכרח לציין, ההכרזה הזו לא הזיזה לי יותר מדי. המחשב שלי מחובר גם ככה לאינטרנט 24 שעות ביממה, ואני לא זוכר מתי הפעלתי משחק כלשהו מ- Steam ב- Offline Mode. אם הייתי מתקין את Mass Effect על המחשב האישי שלי, סביר להניח שהוא לא היה עושה לי יותר בעיות ממשחקי Steam שמותקנים עליו.

מה שמפריע כאן זה העקרון. עצם העובדה שהמשחק, גם אחרי שקניתם אותו, נשאר בבעלותם של EA והם, בטוב ליבם, מאפשרים לכם להפעיל אותו. מהצד השני, כפי שכבר למדנו לקבל, דווקא בעלי העותקים הפיראטיים (ולמישהו יש ספק שיהיו כאלה?)יהנו מחווית משחק חלקה וקלה יותר.

לא עבר שבוע, ו- EA הבינו שהם קפצו מעל לפופיק. BioWare הודיעו ש- Mass Effect לא יבדוק את עצמו מול השרת פעם בעשרה ימים, וגיימרים ברחבי העולם נשמו לרווחה. בערך.

אנשי BioWare הסבירו שכל עותק של המשחק יהיה אפשר להתקין על שלושה מחשבים בלבד, ולאחר מכן – תצטרכו להתקשר ל- EA בשביל לבקש אישור להתקנות נוספות. חלק מהמשתמשים, ובצדק, מתרעמים גם על ההגבלות האלה. עדיין, אנשים שהורידו את הגרסה הפיראטית של המשחק יהנו מחווית משחק חלקה ונוחה יותר. אבל גל המחאה הציבורי כבר התפוגג. העובדה שבערך חצי מהגיימרים קיבלו את הידיעה החדשה ב"אה, במקרה הזה, בסדר", אומרת ש- EA כנראה כבר לא יזוזו מהעמדה שלהם פעם נוספת.

טור שנכתב ב- The Escapist על כל נושא ה- DRM סיכם את הנושא הזה בצורה הכי טובה, לדעתי. כל טירוף ה"פיראטיות הורגת את המשחקים על המחשב האישי!" הזה שולח את החברות לעשות מעשים מיואשים, כמעט פתטיים. הם לא יצליחו להרוג את הפיראטיות על המחשב האישי בעזרת טקטיקות הגנת תוכנה פולשניות. הדבר היחיד שהם כן יצליחו לעשות זה לשלוח אותי, כשאני ארצה לשחק ב- Mass Effect, לקנות את גרסת ה- Xbox 360 של המשחק, ולא את גרסת המחשב האישי.

כמו שאמר ג'ף אטווד, בבלוג-המוצלח-שבכלל-לא-קשור-למשחקים Coding Horror, לפעמים קנייה של תוכנה מסויימת מובילה לחוויית משתמש גרועה יותר מלא לקנות את התוכנה הזו. Mass Effect הוא לא BioShock (כלומר, FPS שאני מעדיף לשחק עם עכבר ומקלדת) או Spore (שאני כל כך מתלהב ממנו, עד שסביר להניח שאני אקנה אותו גם אם הטענות של Penny Arcade יתבררו כנכונות והוא אכן ישתמש בבדיקה רקטאלית כמנגנון הגנת תוכנה). הוא משחק שאני ארצה לשחק בו רק אם יגמר לרגע זרם המשחקים המוצלחים באמת שאני שם עליהם עין כרגע, ויהיה לי זמן פנוי מצד אחד וכסף בכיס מצד שני. אבל בשיטה הנוכחית שבה הוא מוגן, אין שום סיכוי שאני אקנה את גרסת ה- PC שלו.

וזה קצת חבל. שמעתי שיש שם סצינת סקס לוהטת.

דורון יעקובי, הלוואי ותמות!!!
אז ככה, אחרי שכתבת על וייס סיטי ונתת לו ציון גבוה, די "הערצתי" אותך אבל עכשיו אחרי הביקורת העלובה שלך על וולברין אני ממש אבל ממש שונא אותך. מה זה 4.2 מה אתה דפוק בשכל, המשחק הוא לא עד כדי כך גרוע. לפעמים יש לו ת'בעיות שלו אבל רוב הזמן הוא מאוד מהנה וכיפי, במיוחד המהלכי Strike המגניבים. ולמה נתת בקושי 4, המשחק הוא מאוד קשה, הבוסים בעיקר. והגרפיקה: 5, תעשה לי טובה, רמת הפירוט של וולברין ושל האויבים היא מדהימה, אצל חלק מהאויבים אתה ממש יכול לראות את הנצרה של הרימון שהם מחזיקים תלוי כעל החגורה. אני הייתי נותן למשחק 8.1, כי אחרי הכל הוא לא הכי טוב. נ.ב: דורון, לך תשרף בגיהנום!!
TheCuntMaster, שכיר חרב – 23:23:59 30/06/2003

(מתוך התגובות לביקורת שכתבתי פעם על המשחק X2:Wolverine's Revenge).

איכשהו מצאתי את עצמי חוזר וקורא ביקורות שכתבנו פעם בגיימר, ואת הטוקבקים ההו-כה-משעשעים שלהן. משום מה, פעם היה לנו כוח להתווכח עם ילדים קטנים ונטולי מוח. ראו למשל בביקורת של עידן על פיפוש: המהפכה:

זיירמן
עברו כמעט 4 שנים ואני { NEWTON} עדיין לא סלחתי לך על מה שעשיתתרמת הרבה להרס של פיפוש .אני לא מחפש נקמה כבר . אבל אני בטוח שתשלם על מעשיך באחד מן הימים.NEWTON
מישהו_אחד, ליצן החצר – 14:30:14 15/03/2007

רבאק, כמה טינה! 4 פאקינג שנים הוא החזיק את זה! אם זה לא היה כל כך מצחיק זה היה קצת עצוב. בכתבה הזו עידן הגדיל ועשה והגיב כמעט לכל טענה מפגרת שהועלתה נגדו. באמת שאני לא מבין למה, אבל זה בהחלט משעשע ברמות. לא שאני טוב ממנו בהרבה, בתגובות לביקורת השלילית משהו על Enter The Matrix כתבתי את הדברים האלה:

מלאך האופל…
קשה לי לתאר עד כמה אתה בן אדם מטומטם, אבל אני אנסה לעשות את זה לאט, כדי שתבין. 1. מה אכפת לי כמה זמן לקח לייצר את מקס פיין? אולי אם היו משקיעים ב-ETM אותה כמות זמן היינו מקבלים משחק טוב יותר.

….

4. הגענו לדבר הכי מטומטם שאפשר להגיד. אתה אומר שאני לא יכול לשלול משחקים כי אין לי 80 מיליון דולר לפתח משחק? כלומר, לפי ההגיון הזה רק מיליונרים יכולים לכתוב ביקורות על משחקי מחשב וסרטי קולנוע? כי אני בספק שהם יסכימו לעבוד בתור כתבים באתר אינטרנט ישראלי.

…

.8. אתה טיפש.
Hitchhiker, שר בלי תיק – 01:01:18 04/06/2003

אכזרי משהו, לא? אמנם הגבתי לאיזה ילד מסכן, שקילל אותי בלי הכרה כי העזתי להעליב את מותג המטריקס הכה יקר לו, אבל עדיין. כולה ילד מסכן.

רבות היו הפעמים בהן איחלו המגיבים למותי או הציעו לי בעדינות לבצע מין אוראלי בסוס. אבל להגנתי ייאמר שאף לא פעם אחת הייתי הנושא למשחק שטנה. אח, הנוסטלגיה.