Brutal Legend הוא אחד המשחקים הבודדים שקניתי השנה במחיר מלא. זה לא שאני גרופי של טים שייפר (את Psychonauts חצי אהבתי וחצי שנאתי), אבל הדמו של Brutal Legend הקסים אותי, כך שאצתי והזמנתי אותו ב-Pre Order מהונג קונג. הגרסה האסייאתית עולה 50$, שזה 10$ פחות מהמחיר הרגיל (Region Free, אם תהיתם).

העולם של Brutal Legend כל כך מתוק שבא לי לתת לו חיבוק וצביטה בלחיים. הוא מבוסס, ואת ההשערה הזו בדקתי בדיוק ב-0 מקומות, על עולמו הפנימי של ג’ק בלאק. אם תביטו לרגע בקליפ Tribute של הצמד Tenacious D, המורכב מג’ק בלאק ובחור שמנמן באותה מידה אך ידוע פחות, תבינו על מה אני מדבר. זה עולם אפל-לכאורה שבו יש שדים וגיבורים, הנלחמים זה בזה באמצעות הנשק האולטימטיבי: מוסיקת מטאל.

נכון שזה סימפטי? טים שייפר ו-Double Fine הלכו עם הרעיון הזה לקצה. ג’ק בלאק הוא כוכב המשחק, כמובן, והוא משחק את דמותו של אדי, פועל במה שמאס בהתמסחרות של המטאל המודרני ומוצא את עצמו בעולם קדום שבו סולו גיטרה יכול להעלות קיפודים באש. שוב, אם צפיתם בסרט כלשהו של ג’ק בלאק (נגיד, “רוק בבית הספר”), תראו שהוא משחק את אותה דמות בדיוק. אוהבים אותו? כנראה שגם תאהבו את Brutal Legend.

כיאה לרוח התקופה, המשחק מציג עולם פתוח, GTA-סטייל. נהניתי מהאלמנט הזה במשחק. זה משחרר לנסוע באוטו ברחבי המקום, להאזין למוסיקת מטאל נהדרת, לבצע משימות ולגלות סודות והפתעות כאלו ואחרות. כן, יש אוסף קבוע של משימות משניות, אבל זה לא הפריע לי במיוחד. מצאתי שהעולם של Brutal Legend מספיק מעניין כדי לחקור ולהסתובב בו זמן לא קצר מבלי להשתעמם.

עם זאת, עיקר הדברים נמצא במסלול העלילה המרכזית. המשחק מציג שילוב מעניין של אלמנטי פעולה, נהיגה ואסטרטגיה. קטעי האקשן סטנדרטיים למדי, אך חביבים: קשה לי שלא לחבב משחק שבו אני יכול לנגן סולו גיטרה שממיס לאוייבים את הפנים, ולאחר מכן ג’ק בלאק אומר משהו בסגנון “נשארו לכם קצת פנים על החולצה”. הכי אהבתי את קטעי הנהיגה שבהם בורחים מאויבים בעוד העולם מסביב מתפורר – כנראה שפחד ומהירות זה שילוב מנצח.

על עניין האסטרטגיה צריך להרחיב. מעולם לא אהבתי משחקי אסטרטגיה, וקצת חששתי כשהצד הזה של Brutal Legend חשף את עצמו. אני מדבר פה על RTS של ממש. בסיס הבית הוא הבמה שלכם, המשאב הוא מעריצים והיחידות הן דברים כמו Head-bangers עם שיער ארוך ופועלי במה בריונים הכורעים תחת הכובד של מגברים עצומים.

על מנת שיהיה לכם קל יותר לנהל את שדה הקרב, אדי יכול לפרוש כנפיים בזמן קרבות הבמה, לקבל תמונה טובה יותר של הנעשה ואף להגיע בזריזות ממקום למקום. זה אומר שבזמן הקרב עליכם לזכור לייצר יחידות, להוביל את הצבא שלכם ממקום למקום, ולהילחם ביחד איתו היכן שזה נדרש. בתור מישהו שאין לו מושג במשחקי RTS, היה לי קצת קשה להתרגל לסיפור הזה.

אחרי קרב או שניים כבר התחלתי ליהנות. קרבות הבמה של Brutal Legend (לפחות במשחק היחיד, לא ניסיתי את ה-Multiplayer) מתרחשים על שטחים לא נרחבים מדי, כך שקל יחסית להגיע לאזורים ה”חמים” ולהשתתף באקשן. זה הרבה יותר כיף לחוות את הקרב מלמטה, ולנסות את אפשרויות ה-Double Team השונות שיש עם היחידות שלכם (למשל, Mosh Pit עם ה-Head-bangers מאוד יעיל נגד חי”ר).

האלמנט האסטרטגי נותר די בסיסי. ניסיון לתת הוראות שונות ליחידות שונות בצבא הוא אפשרי, אך די קשה לביצוע מבחינת הממשק, כך שרוב הזמן כל הצבא שלי היה במקום אחד. ממש רציתי במצבים מסויימים שיחידות שטובות בהגנה יישארו בהגנה ויחידות שטובות בהתקפה יתקפו, אבל זה לא ממש עבד. הטקטיקה היחידה שהפעלתי פה ושם היא לשלוח את כל הצבא למקום אחד, ולהילחם לבדי (או עם יחידה ב-Double Team) במקום אחר.

זה לא הטריד אותי יותר מדי, כי בכל זאת, אני יותר בעניין של אקשן מאשר אסטרטגיה. אז מבחינתי – לייצר המון יחידות ולהילחם ביחד איתן בקרב בקנה מידה גדול זה כיף. קרב מוחות? לא תודה.

עוד לזכותו של Brutal Legend היא הכתיבה המצויינת שמלווה לא מעט קטעי קישור משעשעים. העלילה מעניינת, הדמויות מקסימות וההומור כלבבי. לא מספיק משחקים משתמשים בשירים על מנת להעצים את האפקט של קטעי הקישור (כרגע אני רק מצליח להיזכר בפתיחה של Prey עם השיר Don’t Fear the Reaper), ו-Brutal Legend עושה זאת נפלא – במיוחד בקטע חזק אחד לקראת סוף המשחק שאותו מלווה שיר של אוזי אוסבורן (המלך). דמותו העילגת של אוזי, אגב, מופיעה במהלך המשחק.

כל הסיפור נמשך 8-9 שעות, וזה אורך אופטימלי מבחינתי. בינינו, למי מעל גיל 25 יש עדיין כוח למשחקים ארוכים? מומלץ בחום לחובבי מטאל במיוחד, ולחובבי הנאה באופן כללי.

נסעתי לטנזניה.

נתראה בדצמבר.

במסורת השמחה לאיד שלי כנגד הפיראטים, הפעם אני רוצה לומר להתראות ו-“נה נה נה” לכל הגנבים האחרונים שקיבלו באן מהאקס בוקס לייב. הפעולה האחרונה של מיקרוסופט תפסה המון פיראטים ישראלים לא מוכנים, והם החלו למכור את הקונסולות המנודות שלהם במחירי רצפה (אם כי לדעתי לא נמוכים מספיק בהתחשב בזה שהלייב הוא חלק קריטי מהקונסולה).

אז להתראות. ונה נה נה.

עוד עדכון קצרצר, לפני שאני חוזר לעולם הנפלא של הכנות לחתונה: Auditorium היה משחק פלאש קטן וחביב שמאוד אהבתי, אבל קצת תהיתי כמה אנשים יהיו מוכנים לשלם 11 דולר על משחק פלאש. ובכן, אלה שלא מוכנים להוציא עליו את הסכום הזה, יוכלו לקבל אותו עכשיו בצורה מקובלת יותר: Auditorium יגיע ל- PSN ול- Xbox Live Arcade בשנה הבאה. אמנם כבר סיימתי את המשחק, אבל נראה לי שאני קונה אותו עוד פעם.

איזה כיף זה לכתוב כותרות גרנדיוזיות, הא? ובכן, אולי לא צריך לקפוץ למסקנות מוקדמות, אבל המשחק הכי חם כרגע הוא Call of Duty: Modern Warfare 2, ושם כבר בטח שמעתם על הבלאגן סביב אי התמיכה ב-Dedicated Servers (וכתוצאה מכך גם במודים) בגרסת המחשב האישי. כעת ג’ון קארמק מ-ID מספר שנכון לעכשיו, גם Rage, המשחק הבא של החברה, לא יאפשר שימוש בשרתים ייעודיים. בהתחשב בזה ש-ID היא מחלוצות משחקי הרשת על גבי המחשבי האישי, זה אומר הרבה.

המחשבה הראשונה שלי היתה שמדובר בעצלנות של החברות. לשני המשחקים יהיו גרסאות לקונסולות, שמשתמשות בטכנולוגיית Match-making בין שחקנים ולא ברשימות הארוכות של שרתים ייעודיים אותן למדנו לאהוב (או לשנוא). למה לפתח פיצ’ר מיוחד עבור המחשב האישי, כאשר זהו גם כך שוק קטן משוק הקונסולות?

המחשבה השנייה שלי היתה שאולי זו החלטה עסקית חכמה מצד החברות. משחקי Multiplayer ב-PC תמיד היו עניין של שחקני הארדקור. רציתם רק לקפוץ לשרת פעם בכמה שבועות על מנת לשחק? סביר להניח שיאכלו לכם את הראש. מה גם שזה לא כל כך פשוט למצוא שרת לשחק בו, כיוון שלאחר זמן מה המודים מתחילים להשתלט על העניינים, וצריך להתקין אותם (וללמוד לשחק בהם) על מנת להצטרף לשרתים שכאלה. ככל הנראה, שעבור השחקן המזדמן מדובר בהחלטה חיובית.

וזה מבאס. אני לא חושב שזה היה מהנה עבורי, לאורך זמן, לשחק ב-Quake בלי Rocket Arena. או ב-UT 2004 בלי שרתים שמאפשרים משחקי 12 על 12 של Onslaught. אז כן, לשחקן המזדמן, לאורך זמן, המשחקים הופכים לפחות נגישים, אבל לשחקן המזדמן יש את גרסאות הקונסולות. שחקני ה-PC אוהבים לפתח קהילת הארדקור למשחק, עם המודים האהובים עליה, ושרתים של הקהילה אליהם יכולים להצטרף כל החבר’ה מהפורום, מבלי להסתמך על שירות התאמה כזה או אחר.

במילים אחרות, אני לא אוהב את הטרנד הזה, ומקווה מאוד שהוא יתגלה כטעות כלכלית עבור החברות. רוצים לספק שירותי התאמה לשחקן המזדמן? אין בעיה, עשו זאת לצד השרתים הייעודיים, ולא במקום. אני לא רואה למה האחד צריך להחליף את השני. כעת רק חסר ש-Epic יכריזו שה-UT הבא יהיה ללא שרתים ייעודיים, וזהו, אני מתפטר (בעצם, עם הגישה שלהם למשחקי PC, קיים סיכוי לא רע שעבור ה-UT הבא אצטרך ללמוד לכוון עם גיימפאד, ואז אני בכלל מתפטר).

אני מצטער, עדיין אין לי זמן לשום דבר בחיים, אבל אם היה לי, כנראה שהייתי מנצל אותו בשביל להתחיל לשחק ב- Warhammer Online. מפיצי המשחק הכריזו שמעתה והלאה, תקופת ה- Trial של המשחק לא תוגבל לפי ימים, אלא לפי דרגות.

זה רק אני, או שאף משחק MMORPG גדול לא חשב על זה קודם?

כפי שבוודאי שמתם לב, קצב העדכונים בבלוג הלך והאט בחודש האחרון, עד שנראה שהוא הגיע לעצירה כמעט מוחלטת. יש לכך סיבה ממש טובה: דני התחיל ללמוד ועידן דקל טס לחו"ל, אבל זה לא שהם כותבים יותר מדי פוסטים בכל מקרה. סיבה טובה יותר היא שגם דורון החליט לבלות כמה ימים באירופה, אבל הסיבה הדומיננטית לכך שאני ירדתי למספר חד-ספרתי של פוסטים בחודש היא שאני מתחתן בעוד שבועיים וחצי.

אז אני מתנצל. לא על כך שאני מתחתן, כמובן – אלא על כך שעד שאני אחזור מירח הדבש שלי (מתישהו בתחילת דצמבר), אתם תהיו תלויים כמעט אך ורק בדקל, דורון ודני בשביל העדכונים השוטפים שלכם. אני יודע, זה עצוב – אבל זה נכון. ואם תהיה לי דקה פנויה אולי אני אפילו אכתוב פוסט שמדבר על מגבלות הזמן הפנוי של גיימרים כבדים כשהם מתבגרים.

אבל בשביל שהפוסט הזה לא יכיל רק התבכיינות שלי על המחסור המזעזע שלי בזמן פנוי, רציתי לחלוק אתכם שני קישורים שפורסמו בויגיימס לאחרונה:

1. אתר Vgames חתם על הסכם עם ליגת הספורט האלקטרוני העולמית, ה- ESL. בקצרה, זה מגניב. בקצת יותר אריכות – אני מקווה שהסיפור הזה יחזיק מעמד יותר מהנסיונות הישראליים להגיח ל- WCG, בעבר.
2. אודי יוגב מ- Vgames העלה טור על הבעיה המוסרית שלו עם אחד המסכים של Modern Warfare 2. מעבר לכך שזה מרענן לקרוא תלונה בויגיימס שלא מופנית כלפי חברות ההפצה הישראליות או Left 4 Dead 2, הטור עצמו מביא נקודת מבט אינטליגנטית ומעניינת יותר מרוב הדיונים שיצא לי לקרוא בנושא.

למרבה האושר דלף הקדימון למשחק השמדת הזומבים של Valve. והוא מגניב. וגרוטסקי. ומגניב.