רוצים לדעת במה מדובר? קראו את ההקדמה ואת חלק א'.

תקציר הפרק הקודם: הכרנו את גזה ארפאד, הדוכס של נייטרה והרוזן של טרנסין והשרצנו המון ילדים. לנוחיותכם: אילן יוחסין:

וכעת, לפרק החדש:

ב-16 לספטמבר 1079 מגיע לחצרו של גזה אחד מהנזירים שעליהם הוטל לחנך את קלמאן, בנו הבכור של גזה. השליח מוסר כי מלאו לנער 14 שנים והוא נעשה חכם ובקיא בכתבי הקודש, אולם הנכות שלו גורמת לו לשאול שאלות לא נוחות במיוחד בנוגע לטיב אהבתו של ישו הנוצרי את ברואיו. הילד אומנם הפך לתאולוג מיומן, אבל כל הנסיונות לעקור את זרע המרדות עלו בתוהו והוא נותר סקפטי וחשדני בכל הנוגע לדת.

באוקטובר, גזה מקבל שליח נוסף, הפעם מטעם המלך שלו, סלומון ארפאד. נראה כי המלך הצעיר בחר להוציא את התסכול שלו מחוסר יכולתו להתרבות על שליטי ממלכת גרמניה. לא רק שצבאותיו של המלך פלשו לשטחיו של הדוכס מאוסטריה וגררו הכרזת מלחמה מטעם מלך גרמניה, סלומון הכריז מלחמה גם כנגד הדוכס של לוריין עילית, שיושב אי שם בין בצפון-מערב גרמניה. כעת, המלך מבקש מגזה שיגייס את כוחותיו ויסייע לו במלחמה המטופשת הזו. גזה מסרב, יש לו תוכניות אחרות.

הפצ’נגים, שבטים טורקיים פגאנים שהגיעו מהמזרח, ישבו מזה שנים רבות ממזרח להונגריה, מאוחדים תחת צ’יף עליון אחד. אולם, לפני חודשים מספר הגיעה לגזה הבשורה כי אחד מהשבטים, זה שיושב במחוז פרסצ’אן הכריז על עצמאות מההנהגה המרכזית. גזה לא היה חובב מלחמות גדול, אבל הוא ידע לזהות הזדמנות להשיג אדמות וכוח בקלות, ובמרץ של אותה שנה 2000 חיילים הונגריים חודרים אל תוך אדמת הפגאנים ומטילים מצור את המצודה הקטנה בה מתחבא מנהיג הפגאנים של פרסצ’אן, בחור קירח בשם קוגל.

בעוד גזה יושב באוהלו וסועד עם קציניו, שליח מטרנסין מגיע עם הודעה מאדונית המרגלים שלו. על פי דבריה של האישה, ישנן הוכחות מוצקות לכך שהבן הצעיר של גזה ותיאופנו, זה שזכה לשם היווני ברדאס, הוא למעשה ממזר של תיאופנו ואחד מהחצרנים שהביאה עמה מקונסטנטינופול. גזה לא מופתע – במקום כלשהו בליבו הוא הרגיש כי הילד נראה יותר יווני מהונגרי, והאהבה אשר חש כלפי אישתו בעבר נעלמה ממזמן. הוא מורה לשליח להכריז על ברדאס כממזר.

חודשיים לאחר מכן, אותו השליח חוזר לגזה עם איגרת מתיאופנו. “ליבי נשבר כאשר הכרזת על בננו הקטן ברדאס כממזר. אין לי ספק שהוא נולד מזרעך, כפי שאין לי ספק שאני נושאת ברחמי ילד נוסף, גם הוא מזרעך". גזה מקמט את הקלף, זורק אותו לאש וכותב איגרת משלו: “איני מוכן לשמוע את שמו של הממזר שלך פעם נוספת. שלחי אותו למנזר, אולי הנזירים יצליחו לתקן את נפשו היוונית העיקשת”.

המשך »

תזכורת קלה מאת המארח: זהו חלק מניסוי בו אנחנו מנסים לעשות "Let's Play" בשפת הקודש. אחרי הפעם הקודמת, שבה רק הצגנו את המשחק המדובר, עכשיו אנחנו קופצים לת'כלס. מפאת אורכו, הפוסט המלא לא מופיע בדף הראשי של "גיימפאד", ותצטרכו ללחוץ על "המשך" אם אתם רוצים לראות את מלוא מעלליו של גזה.

התאריך הוא ה-26 לדצמבר 1066 והמנהיג אל תוך נעליו אכנס הפעם יהיה גזה ארפאד, הדוכס מנייטרה והרוזן של טרנסין – שניהם איזורים בצפון מערב הונגריה. גזה הוא אדם רחום ובוטח, בעל כישורי משא ומתן וניהול כספי מסויימים אך חסר תועלת בכל הנוגע ללוחמה או תככים. אם משהו לא מונח על השולחן, סביר להניח שגזה לא ישים לב בכלל שהוא קיים.

(העולם ב-1066. הונגריה היא הגוש האפור במרכז. הסגול והכחול שמתחת לו הם ביזנטיון וקרואטיה, הירוק שלמעלה הוא פולין והצהוב והכחול שממערב הם גרמניה וצרפת)

(הונגריה, מחולקת לשליטים. השטח הירוק כהה הוא השטח בבעלות גזה, השטחים בירוק קצת יותר בהיר הם שלושת הרוזנים המרכיבים את הדוכסות של נייטרה ועוד רוזן שנתון תחת שליטתו של גזה. שאר הירוק – שאר הונגריה)

אשתו של גזה היא בת אצילים יווניה בשם תיאופנו, שידוך פוליטי שאביו עשה על מנת לחזק את קשריו עם החצר הביזנטית. תיאופנו הינה נטולת כישורים מיוחדים, אך גודלה הקטן של החצר בטרנסין אילץ את גזה למנות אותה למשרת היועצת הראשית שלו. בנוסף לתאיופנו, גזה מינה אציל מקומי בשם קלמאן דרוגאת' למשרת הגזבר שלו, חייל ותיק אך חסר יחוס בשם קארולי למשרת המרשל של צבאו וחצרנית מוכשרת בשם קריסטינה לאלי למשרת אדונית המרגלים. מכיוון שלא מצא בטרנסין אדם בעל הכשרה תאולוגית מתאימה, נותרה משרת הבישוף לא מאויישת.

אף שאין אהבה רבה בין גזה לאשתו, היא נעתרת לבצע את חובות הנישואין שלה מדי פעם לפעם, ובשנה הקודמת אף הצליחה להכנס להריון וללדת לגזה בן זכר. השמחה הפכה תוך זמן קצר לזעזוע כאשר התגלה כי התינוק, אשר זכה לשם קלמאן, נולד עם מום בגבו והוא עתיד לפתח גיבנת. לפני חודשים מספר בישרה תיאופנו לבעלה כי היא שוב בהריון, ומאז אותו היום הוא מתפלל כל לילה שהילד יוולד בריא – יורש ראוי לשושלת ארפאד. המשך »

שלום. מדבר עידן זיירמן. לא יודע מה אתכם, אבל אני מרגיש כאילו כבר הרבה זמן לא היה לנו כאן איזה פוסט אורח עסיסי. אז הנה הפתרון שלי בשבילכם – לא אחד, אלא סדרה של פוסטים אורחים, שמנסים לעשות משהו קצת שונה: לספר באופן עלילתי את החוויות שעוברות על אחד, נקרא לו עודד פוירשטיין, במהלך משחקו במשחק בשם Crusader Kings. אתם אולי מכירים את זה בשם Let's Play, ואולי לא. זה לא באמת משנה. אותי, ואני בטוח שגם את עודד, מאוד יעניין לשמוע מה אתם חושבים על הרעיון הזה.

אבל אנחנו נתחיל אותו כהלכה רק בעוד כמה ימים. לפני שאנחנו נכנסים לסיפור עצמו – הקדמה קצרה מפי עודד, כדי שתבינו באיזה משחק מדובר. עודד, עכשיו תורך.

שלום, וברוכים הבאים ל- "Let's Play" שלי, או “בואו נשחק” בשפת הקודש. המשחק אשר נלווה הוא Crusader Kings, או "המלכים הצלבנים", משחק אסטרטגיה משנת 2004 של חברת פרדוקס.

בקרוסיידר קינגס, השחקן נכנס לנעליה של דמות מסויימת שהייתה קיימת אי שם באירופה בין 1066 ל-1452 ומוביל את משפחתו במהלך ימי הביניים המאוחרים ועד תחילת הרנסנס דרך נישואין, מלחמות, תככים ומחלות.

בניגוד למשחקי אסטרטגיה אחרים, בהם אנו שולטים בממלכה שלמה או בצבא, הדגש בקרוסיידור קינגס הוא על הדמויות – אני משחק את ראש השושלת בכל רגע נתון ובנוסף לדאגות הרגילות של ניהול ממלכה, עלי לדאוג גם לייצר יורשים ולנהל משק בית. המשחק מייצר אוטומטית אירועים שונים המאפשרים לשחקן להחליט את גורלן של דמויות שונות (איך לגדל את הילד? האם להמיר את המוסלמי שבחצר שלי? מה לעשות כשאני מגלה שאישתי בוגדת בי?). האירועים הללו משפיעים על האישיות והתכונות של הדמויות שחוות אותן, ועל כן אנסה לשחק את המשחק מנקודת המבט של הדמות העומדת בראש המשפחה. מעבר לכך, ההתרחשויות במשחק נעות בין אירועים רנדומליים להחלטות אותן אבצע, ולכן אנסה לטוות סיפור שיסביר את ההחלטות שמקבלות הדמויות.

לכל דמות בקרוסיידר קינגס ניתנת שורה של ערכים מספריים שמייצגים את התכונות שלה. ארבעת התכונות הראשיות קובעות את יכולותיהם כשליטים: היכולת להלחם (Martial), לנהל דיפלומטיה (Diplomacy), לזמום מזימות (Intrigue) ולנהל כספים (Stewardship). תכונות אלו נקבעות בעיקר ע"י החלטות שהתקבלו במהלך 16 השנים הראשונות לחייה של דמות – אולם אירועים שלאחר מכן יכולים להשפיע גם הן: דמות שגודלה ע"י נזירים תקבל נקודה ליכולת הדיפלומטיה שלה, אבל תאבד מיכולתה להלחם. אם מאוחר יותר בחייה אותה הדמות עברה אירוע שהעניק לה את התכונה "נקמן", הוא עשוי לקבל בונוס נוסף ליכולתו להלחם.

בנוסף לתכונות של השליט עצמו, לכל שליט – רוזן, דוכס או מלך – יש חצר המורכבת מיועץ ראשי, גזבר, מרשל ואדון מרגלים, ואלו מוסיפים את תכונותיהם לתכונותיו של השליט. כלומר, שליט בעל יכולת ניהול כספים 8 מסוגל להשיג כמות מסויימת של מס מאדמותיו, אולם אם יש לו גזבר בעל יכולת ניהול 12 – היכולת המשולבת שלהם היא 20, ויותר מס מגיע מאדמות השליט.

מפת העולם עצמה מחולקת לפרובינציות, כשלכל פרובינציה מיוחד תואר רוזן. כלומר – הרוזן של המפשיר הוא האדם בעל השליטה הישירה באיזור המפשיר, והוא מסוגל לבנות מבנים, לבזוז את האדמות או לגייס חיילים ישירות מהפרובינציה. הסמל של הרוזן – מגן משולש.

מעל הרוזנים קיימים הדוכסים, שהם רוזנים אשר הוענק להם תואר המאפשר להם להיות האדונים של רוזנים אחרים. הדוכס של ווסקס שולט על אדמות משלו (הוא, למשל, הרוזן של המפשיר) אבל כל הרוזנים באיזור ווסקס (למשל, הרוזנים של סלסבורי, וינצ'סטר ואוקספורד) משלמים לו מיסים והוא מסוגל לבקש מהם להעלות בשבילו כוחות. כמובן, דוכס לא חייב לשבת ממש באיזור בו הוא שולט (מלך אנגליה היה שנים רבות גם דוכס נורמנדי שבצרפת) אולם הוא עדיין נהנה מההטבות שבדוכסות. הסמל של הדוכס – מגן מרובע.

ומעל הדוכס קיים המלך. המלך הוא הסמכות העליונה בתוך הממלכה, וכל האצילים באותה ממלכה משלמים לו מיסים ומעלים בשבילו כוחות באותה צורה שרוזנים מעלים כוחות בשביל דוכסים. סמלו של המלך – מגן מרובע מוזהב עם כתר. כמובן, לא כל מדינה מנוהלת ע"י מלך – יש במשחק גם דוכסויות ורוזנויות עצמאיות שאינן כפופות לאף מלך, אולם השליטים של המדינות הללו מנסים בדרך כלל לכבוש מספיק שטחים בשביל להכריז על עצמם כמלכים.

בנוסף לאלו, קיימים בישופים וארכי בישופים, המתנהלים בצורה דומה לרוזנים ודוכסים, רפובליקות פסבדו-דמוקרטיות כמו ונציה ופגאנים ומוסלמים בעלי סמלים עגולים וקטנים. רוזן מוסלמי יכונה לרוב שיח' או ביי, ודוכס מוסלמי יהיה אמיר.

אז איך המשחק עצמו עובד? ובכן, ישנם ארבעה "משאבים" במשחק – יציבות, כסף, יוקרה ואדיקות.

יציבות קובעת כמה שקטה הממלכה של השליט, והיא נעה בין פלוס 3 למינוס 3. כאשר היציבות בפלוס, יש סיכוי יותר גדול שיקרו אירועים חיוביים. כאשר היציבות במינוס – ההפך. היציבות נקבעת דרך אירועים המושפעים מגורמים אחרים במשחק – אם הממלכה שלך במינוס בבנק או שהמלחמה שהכרזת נגד צרפת נמשכת שנים, יש יותר סיכוי שתאבד יציבות.

כסף מאפשר לשליט לקנות שיפורים לאדמותיו ולממן צבאות. ניתן להשיג כסף דרך מיסוי ישיר של האדמות שבשליטתך, או מיסוי עקיף של הרוזנים והדוכסים שתחתיך. כסף מאפשר לשליטים גם להמציא תארים, אם אלו עדיין לא קיימים במשחק. למשל, רוסיה מתחילה את המשחק כשהיא מחולקת בין נסיכויות שונות. אם מנהיג אחד חזק מספיק להשתלט על מספיק מהן, הוא יכול לשלם סכום כסף מסויים כדי לזכות בתואר מלך הרוסים.

יוקרה, המסומנת באייקון של כתר, מבטיחה לשליט את נאמונתם שם הרוזנים והדוכסים שתחתיו, ומאפשרת לו "לרכוש" טענה לתואר שכבר קיים ולהכריז מלחמה על נושא התואר. כלומר, מלך גרמניה מתחיל את המשחק כשהוא אוחז בתואר מלך איטליה ומלך בורגנדי. אם מלך צרפת רוצה, הוא יכול לבזבז כמות מסויימת של יוקרה כדי לטעון לכתר של מלך בורגנדי וכך הוא מסוגל להכריז מלחמה כנגד מלך גרמניה. יוקרה מושגת דרך נצחונות צבאיים ואירועים במשחק, אולם לכל שליט נוספת כמות מסויימת של יוקרה כל חודש.

אדיקות, המיוצגת ע"י צלב, מציינת את המידה בה שליטים אחרים תופסים את הדתיות של שליט. אדיקות גבוהה משפרת את המוניטין של שליט ואת התמיכה של הנתינים שלו בו, וניתן להשיג אותה דרך אירועים ופעולות נוספות.

ו…זה כל מה שצריך לדעת על המשחק, בגדול. כל דמות מסוגלת להחזיק כמות בלתי מוגבלת של תארים (אולם כמות מוגבלת של תארי רוזן, ולכן צריך לחלק כמה מהם לנתינים שלך מדי פעם), המשחק נגמר כאשר השנה 1452 מגיעה, והאפיפיור קורא מדי פעם למסע צלב כנגד המוסלמים.

אם כן, בפרק הבא של קרוסיידור קינגס: נפגוש את הדוכס גזה ארפאד מהונגריה, נלד ילדים ונכין קיורטושים.

בפרק האחרון של “גיימפוד”, דורון יעקובי סירב להתלהב מ- Battlefield: Bad Company  (שחוגג היום את יום הולדתו הראשון) תוך כדי ציון העובדה שכל הרשמים שלו מהמשחק מבוססים על המערכה לשחקן יחיד. בעקבות הדברים האלה, או סתם כי התחשק לו,  קורא ותיק בשם טל אלון החליט לחלוק איתנו מה הוא חושב על Battlefield: Bad Company 2 בכלל, ועל המשחק מרובה-המשתתפים שלו בפרט. וזה נחמד, כי כבר די הרבה זמן לא היה לנו פוסט אורח.

טל, עכשיו תורך.

הרבה כבר נאמר על Battlefield Bad Company 2 (או בקיצור BC2) שחוגג יום הולדת שנה בדיוק היום. עוד לפני צאתו, לאחר יציאתה של גרסת ה- Beta, התקיימו ברשת ויכוחים עזים (הנמשכים עד לימינו) בין אוהדי המשחק לבין שחקני Modern Warfare 2, שניסו להבהיר מי מבין שני המשחקים טוב יותר. אני חושב ששני המשחקים טובים במה שהם עושים, שניהם מהנים מאוד, ובכל זאת כשאני מסתכל על חווית המשחק, ברור לי שאם אני צריך להחליט על אחד מהמשחקים בלבד, או להמליץ למישהו שיקנה רק את אחד מהם, הבחירה שלי היא BC2. למעשה אני אעדיף אותו על פני כל שאר ה- FPS שיצאו עד כה לקונסולות, וכאן אני אסביר למה.

אין לי הרבה מה להגיד על המערכה לשחקן יחיד של המשחק שהיא סטנדרטית למדי רק עם סביבה הריסה (כמעט כל דבר אפשר לפוצץ ולהרוס, כולל קירות של בתים) ושימוש בכלי רכב בקטעים מסוימים. מאוד מהנה, אבל סובל מאותן בעיות שיש לטעמי בכל המשחקים מסוגו, שמונעים ממני לשחק את המערכה פעמים נוספות לאחר שסיימתי אותה (יוצא דופן מבחינתי היה Gears of War… כשהוא יצא שיחקתי בו לפחות 7 פעמים בגלל מצב ה- Co-op המעולה).

אבל בתור אחד שאוהב משחקי FPS ומשחק בהם שנים רבות, ולאחר זמן לא מבוטל שביליתי במולטיפליירים של המשחקים השונים (And kicked some ass), אני יכול להגיד ש- BC2 מספק חווית מולטיפלייר אחרת, חדשה ומשופרת שגורמת לכל הז'אנר לעלות כיתה. זה לא אומר שאני לא נכנס לטבוח בשחקני MW2 לפעמים, דבר שמספק לי שעות של הנאה מסבלם של אחרים, אבל מבחינתי אין על המולטי של BC2.

אני אנסה לספר קצת על החוויה ועל הדברים החדשים ש- BC2 הביא לנו.

מעבר למפות הענקיות, למשחקיות המגוונת, לכלי הרכב המטורפים ולסביבה ההריסה, הדבר העיקרי לטעמי ש- BC2 חידש הוא שיפור יכולות המשחק הקבוצתי. כל מי ששיחק ברשת במשחקים מהסוג יודע שברוב רובם של המקרים, ברגע שמתחיל המשחק כל אחד מהשחקנים יוצא למסע הרג אישי ואין לו שום קשר עם שאר חברי הקבוצה. אפילו במודים עם משימה מאוד מוגדרת יש לא מעט אהבלים שמשחקים זאבים בודדים. בדרך כלל אני אחד מהם. למה? כי כשאני משחק עם קבוצה של אנשים זרים אין לי כוח להתחיל לנסות לתקשר איתם בעזרת המיקרופון, ביחוד אם הם מדברים באנגלית עם מבטא גרמני כבד. חוץ מזה שברגע שאני מת אני מופיע מחדש במקום שבכלל לא קשור לקבוצה שלי וגם אם קודם זזתי יחד איתם, אני שוב לבד. ב- BC2 המצב הוא שונה כי ישנם מנגנונים שמאפשרים שיתוף פעולה איכותי וקל.

המנגנון הראשון הוא מנגנון דיווח המטרות: ראיתם חייל אויב רץ בין העצים? בלחיצה על כפתור ה- back (אם אתה משחקים ב- Xbox כמוני) תגרמו למיקום האויב להופיע אצל כל חברי הקבוצה שלכם בליווי משפט כמו "אויב מתחבא מאחורי העץ". ראיתם טנק אויב ואין לכם מה לעשות נגדו כי כל מה שיש לכם זה M16 וכמה רימונים? סמנו אותו ומהנדס עם RPG שרץ במסך ואומר לעצמו "איפה הטנק?!?!" יוכל להגיע למקום ולהפוך את הטנק לכדור אש וערימה של מתכת שתאסף יותר מאוחר ע"י בדואים (סתם, אין במשחק בדואים), ומה שמדהים זה שאתם תקבלו חלק מהניקוד על ההריגות. הכפתור הזה מאפשר לכם גם לבקש מחברי הצוות שלכם עזרה: הסתכלו לכיוון של חובש ולחיצה על הכפתור תקרא לו וגם תסמן את מיקומכם על המפה. הסתכלו לכיוון של לוחם ובקשו בנימוס תחמושת, ואם אתם בטנק שנפגע מ- RPG קראו למהנדס שיתקן אותו. בנוסף אפשר לסמן אזור מטרה (בניין שצריך לכבוש וכו') והכפתור יקרא לחברי הקבוצה לתקוף או להגן ביחד אתכם. בקיצור זהו כפתור קסם שמאפשר לכם לתקשר בצורה חופשית ועניינית עם חברי הצוות שלכם מבלי לצעוק לתוך המיקרופון באחת בלילה או לנסות להבין איזה אוסטרלי בן 15 עם מבטא.

המנגנון השני שמקל על ההתנהגות הקבוצתית הוא שיטת ה- Respawn החכמה. אחרי שנהרגתם תאלצו להמתין מספר שניות כמקובל (שזה דבר חכם מאוד) ואח"כ תוכלו לבחור היכן אתם רוצים להופיע ויינתנו לכם מספר אפשרויות: להופיע במקום רנדומלי במסך, להופיע בבסיס, או להופיע ליד שחקן אחר מהצוות שלכם שנמצא בחיים (כאשר ניתן לצפות בשחקן ובמצב בו הוא נמצא לפני שבוחרים). האפשרות האחרונה מאפשרת להמשיך לעבוד כצוות ולהפעיל לחץ ממושך על אזור מטרה, זאת דרך נהדרת לחזור מהר לאזור האקשן ואם אחד מחברי הצוות שלכם נמצא בכלי רכב, למשל בטנק, תוכלו להופיע ישירות בתוכו ולאייש את אחת מעמדות הקרב (מקלעים וכו').

המנגנון השלישי הוא הניקוד שמקבלים על שיתוף פעולה: אם תרפאו או תחיו שחקן אחר, תתקנו כלי רכב, תספקו תחמושת וכו' תקבלו ניקוד עצום שיעלה בהרבה על הניקוד שתקבלו מהריגה של חיילי אויב. שתי הקבוצות שבמשחק מחולקות למספר צוותים כל אחת, כאשר בכל צוות עד ארבעה שחקנים להם יש קשר מיוחד, ועזרה לחברי הצוות האישי שלכם תזכה אתכם בניקוד גבוה יותר. הניקוד כמובן יקדם אתכם בדרגות ויפתח לכם כלי נשק ויכולות מיוחדות.

יש עוד הרבה מה לכתוב ולא נראה לי שעידן יעלה את הפוסט אם הוא יהיה פרוס על שלושה עמודים (מ’כפת לי, זה לא עולה לי כסף –עידן), אז אני אנסה לתמצת בפסקה אחת את הדברים העיקריים שעושים את BC2 למשחק המולטי המועדף עלי… תחזיקו חזק:

מגוון מפות גדול יחסית עם מפות נוספות בחינם למי שקנה את המשחק המקורי; מפות ענקיות שמאפשרות הרבה דרכי גישה לאזורי מטרה והרבה מקומות להתחבא בהם או לנוע בהם עם רכבים; כמה סוגי טנקים; כמה סוגי מסוקים (שעד היום לא ממש למדתי איך להטיס כמו שצריך), האמרים וטרקטורונים; מסוק זעיר ללא טייס (כיייף); כלי נשק נייחים שאפשר להפעיל; קרבות טנקים כאשר בכל קבוצה יש כמה טנקים שנוסעים ביחד כשלמעלה יש ליווי אווירי של מסוקים; 4 מקצועות שאפשר להתמחות בהם ולחשוף להם נשקים ויכולות מיוחדות: לוחם עם רובה סער ומטול ויכולת לספק תחמושת, מהנדס עם תת-מקלע ונשק נגד רכבים שיכול לתקן ציוד, חובש עם מקלע שיכול לרפא ולהחיות, וסייר (RECON) שמשמש בדרך כלל כצלף עם יכולת לאתר אויבים ויכולת להזמין בחופשיות אש מרגמות על מקומות לבחירתו; ממש כיף לסמן טנק של האויב (מאפשר לכל מי שרוצה לבצע עליו נעילה עם נשקים מסוימים), להתחבא במקום בטוח, לקבל נעילה, לשגר טיל לשמים ואחרי 3 שניות לקבל את הניקוד על השמדת הטנק; הכל ניתן להריסה ואין כמו לראות איזה טמבל מציץ מחלון של בית ואז להוריד את כל הקיר עם החלון, או להפיל את כל הבניין עליו אם הוא כבר הרוס מספיק; אקשן מטורף כאשר כל פעם, גם אם אתם משחקים באותה המפה, המשחק הוא שונה ולא חוזר על עצמו; סאונד מטורף! ואיזה כיף להיות צלף (טוב, זה גם בשאר המשחקים).

לשם ההגינות יש לציין כי למשחק ישנם גם כמה חסרונות, אבל הם באמת מתגמדים לעומת שלל האוצרות שהמשחק מציע. למשל ישנו מצב מולטיפלייר מסוים שבו, אם הקבוצה היריבה טובה במיוחד, היא יכולה לגרום לכך שאתה וחבריך תוכלו לעשות Respawn רק בבסיס האם כאשר כל הכוחות שלה נמצאים במקום כדי להרוג מיד את האומללים שמופיעים שם שוב ושוב (קורה בדרך כלל כאשר לקבוצה השנייה יש טייס מסוק טוב ותותחן טוב שהצטרף אליו ובקבוצה שלך אין) – יש דרך להחלץ מהמצב, אבל הוא בהחלט לא נעים. חיסרון נוסף הוא שאין מצב משחק שנמשך זמן קצר ומאפשר להעביר עשר דקות בכיף (כמו משחקי האון-לין של MW).

אבל, בשורה התחתונה, BFBC2 מספק חווית מלחמה כללית נהדרת וסוחפת והוא מומלץ בחום לכל אוהבי המולטיפליירים הצבאיים.

הנה כמה סרטונים קצרים שמראים קטעי אקשן מהמולטי:

וסרטון מגניב ומצחיק שמסביר איך לא להיות noobs במשחק ומראה תוך כדי הרבה מהמשחקיות:

כבר לפני חודשיים שלח לי בחור בשם דניאל גרבר את הביקורת שלו על Batman: Arkham Asylum. אבל אני הייתי פושטק, והחלטתי להיות עסוק בטירוף, לטוס לקנדה ולבלות את מעט הזמן שיש לי להשקיע בבלוג בהקלטה ועריכה של פודקאסטים. אז רק עכשיו חזרתי להתעסק איתה. אחרי שוידאתי שהוא לא נוטר לי טינה, ושלא מפריע לו שאני אפרסם את הביקורת שלו באיחור של חודשיים (זה לא כאילו שהמשחק היה חדש גם כשהוא כתב אותה…), העליתי אותה לבלוג. והנה היא:

מכיוון שהייתי בחופש במשך שבוע בשביל פסטיבל הקומיקס והאנימציה, היה לי קצת זמן פנוי על הידיים, אז החלטתי לכתוב ביקורת על אחד המשחקים היותר טובים ששיחקתי בהם לאחרונה. למי שלא מכיר אותי – כבר כמעט שנתיים שהייתי בשגרת חיים של עבודה ולימודים (ומעט מאוד זמן פנוי) אבל המשכתי לקנות משחקים בכל מיני מבצעים של Steam. לאחרונה הייתה לי הפסקה של כמה חודשים לפני שאני מתחיל ללמוד שוב והתחלתי לנסות לשחק בכמה שיותר מהמשחקים שהצטברו לי.

אז – באטמן. אני אתחיל בלהגיד שזה ממש כיף. לא הכיף האקראי וחסר הפואנטה של Prototype (למרות שגם בו השקעתי לא מעט זמן משחק), ולא הכיף האובססיבי של Oblivion שבו אני מרגיש צורך לעשות את כל מה שהמשחק מציע. איכשהו זה שילוב של שניהם ביחד עם עוד אלמנט אדיר – באטמן. זה פשוט מרגיש כמו באטמן, העולם של באטמן והרשעים של באטמן. זה נאמן לקומיקס, ומרגיש כמעט מציאותי.

המשחק מתחיל בזה שבאטמן לוקח את הג'וקר לארקהאם (מוסד לחולי נפש שנמצא על אי). תוך זמן קצר הג'וקר משתחרר ומתחיל להשתלט על האי, ובתור באטמן, אתם צריכים לעצור אותו ואת התכניות הזדוניות שלו לפני שאנשים ייפגעו. לצורך העניין תצטרכו להלחם בכל מיני פושעים, שביניהם, לא במפתיע, כל מיני דמויות משמעותיות מעולם הקומיקס.

מהר מאוד נתקלים באלמנט הלחימה של המשחק וחושבים "מה, אלה כל הכפתורים שאני לוחץ עליהם? זה קלי-קלות!". אבל אחרי כמה קרבות קלים נהיים מוקפים בחבורות של 20 פושעים ומגלים שזה לא כזה פשוט, ושצריך להתחמק מחלקם ולתקוף אותם מאחורה. וזה עוד רק המצב שבו הפושעים לא חמושים, או שיש להם רק נשקים קרים. עם הזמן השליטה של הג'וקר באי נהיית יותר מבוססת, ובשלב מסוים מגיעים למקומות שבהם הפושעים מצוידים ברובים, ויכולים להרוג את באטמן בקלות אם מנסים פשוט לרוץ אליהם ולהילחם בהם.

אז במקום לרוץ ולהילחם, צריך להתגנב בצל, להתחבא על Gargoyles שקרובים לתקרה ולהוריד אותם אחד-אחד. אלמנט ההתגנבות הוא מגניב, ועם הזמן לומדים יותר ויותר מהלכים שניתן לבצע. למשל – לומדים להתגנב מאחורי אויבים ולשתק אותם במכה, או להיתלות מ- Gargoyle ולתפוס אותם בהפתעה (ולהשאיר אותם תלויים הפוך עד שהם מאבדים הכרה). כאן המשחק ממש מתחיל להעביר את התחושה שהשחקן הוא באטמן.

תחושת הבאטמן הולכת ומתגברת כאשר צריך לשחק את ה"בלש" ולמצוא איזשהו רמז בזירת פשע כדי שיהיה אפשר למצוא איפה מישהו מסתתר. במצבים האלה נכנסים ל- detective mode שבו ניתן לאתר שאריות של כל מיני דברים (טביעות אצבעות, כימיקלים מסוימים, טיפות דם וכו') כדי לעקוב אחרי מישהו. הבעיה היא שהמשחק דורש להיכנס למצב הזה הרבה פעמים, וגם כשהוא לא דורש את זה – זה כלי ממש חזק שנותן יתרון עצום: אפשר לראות בעזרתו את השלדים של האויבים במעין ראיית רנטגן, וכל מיני דברים שימושיים פתאום בולטים מהסביבה. המצב הזה הורס (בעיני) את המראה המדהים של המשחק, ואני מנסה להשתמש בו כמה שפחות כדי ליהנות מהעיצוב האפל והמגניב של הדמויות והעולם.

וזה אכן העולם האפל של באטמן. אהבתי את הסרטים של באטמן, אבל הרגשתי שכל סרט מפחד להיות באטמן עד הסוף. הסרטים הישנים הצליחו לייצג את העולם כמו שצריך, אבל הדמויות היו קומיות מדי ולא מספיק פסיכיות. בסרטים החדשים הדמויות אמנם מרגישות כמו פסיכיות מוחלטות, אבל הסרט מפחד להציג את העולם של באטמן כמו שצריך, כדי לא להיראות יותר מדי כמו קומיקס. המשחק נמצא באמצע, ואולי הדבר היחיד שהוא מפחד ממנו זה שהדמויות יקללו הרבה. קלטת ראיון עם ה- Riddler שבו הוא טוען שתינוק קטוע גפיים הוא פתרון לחידה שלו שכנעה אותי שהמשחק הזה לא מפחד להציג את הדמויות כפי שהן באמת. ברחבי האי ניתן למצוא קלטות ריאיון גם עם המטופלים האחרים של המתקן, ויש גם כל מיני חידות של ה- Riddler פזורות ברחבי האי, שמעניקות כל מיני בונוסים ונותנות מבט נרחב יותר לתוך העולם הזה. החידות המוחבאות האלה פותחות ביוגרפיות של דמויות, פסלים תלת ממדיים של דמויות ושלבי "Challenge Mode". בנוסף, הם גם נותנים נקודות XP.

אין טעם לנסות למצוא את כל החפצים המוחבאים על ההתחלה. למרות שאפשר לראות בתפריטים איזה חפצים/חידות נמצאים באזור שבו נמצאים – לרובם אי אפשר להגיע בתחילת המשחק. ככל שהמשחק מתקדם כך באטמן מקבל יותר מכשירים שיכולים לעזור לו להגיע לכל מיני מקומות שהיה בלתי אפשרי להגיע אליהם קודם. המכשיר הראשון שמקבלים הוא מעין אקדח שפולט ג'ל מתפוצץ – שאיתו אפשר להרוס קירות ורצפות חלשות (או להעיף אויבים). מאוחר יותר מקבלים גם שדרוג ל- grapple hook שמאפשר להפיל קירות ותקרות חלשות (אפשר גם להפיל אותם על יריבים) ממרחק. כלי חביב נוסף הוא ה- Frequency Tuner שמאפשר לנטרל שערים חשמליים ופצצות (וכולל בתוכו את ה- mini-game הכי לא מציק שיצא לי להיתקל בו במשחק). את הדברים ההכרחיים למשחק מקבלים כחלק מהעלילה, אבל אפשר להשתמש בנקודות XP כדי לקנות שדרוגים לבאטמן (מקבלים נקודות XP בערך על כל דבר, לא רק חידות). השדרוגים האלה כוללים מהלכי לחימה/התגנבות חדשים, Batarang-ים חדשים ושיפורי כוח, מיגון וכו'.

דיברתי מקודם על העיצוב המוצלח של המשחק, אבל חוץ מזה שהעיצוב של האי מעולה – הוא מרגיש ענק. אמנם היו כמה רגעים שנמצאים בחוץ, בין הבניינים של האי שחשבתי לעצמי "אז האי לא כזה גדול…", אבל בכל בניין יש מרתפים ותעלות אוורור. גם כשהגיע השלב שבו הייתי צריך להיכנס לבניין שכבר הייתי בו, וחשבתי "אוקי, אז אני מניח שמעכשיו הדברים יתחילו לחזור על עצמם" – גיליתי שלא. האי כל הזמן משתנה ומאלץ את השחקן למצוא דרכים חלופיות ממה שהוא הכיר. מעברים נחסמים, קירות קורסים וקומות וחדרים שלמים נהיים בלתי חדירים, או נפתחים בזכות טכנולוגיה חדשה שלא הייתה לבאטמן בפעם הקודמת שבה הוא ביקר. פה ושם יש גם שלבים "חד פעמיים" כשבאטמן נכנס להזיה. שלבי ההזיה האלה כוללים התחלה של עיוות מציאות שממחיש את העבר והפסיכוזות של באטמן, ובמהרה מגיעים לקטעי פלטפורמה מוזרים ממש. השלבים האלה הם אולי הרגעים הכי מגניבים והכי כיפיים שיש במשחק.

אבל המשחק עדיין לא מושלם. קודם כל המשחק לא טורח לספר לך מתי הוא שומר את ההתקדמות שלך. כשיוצאים מהמשחק וחוזרים לשחק שוב, מתחילים מה- checkpoint האחרון, רק שלא ברור איפה בדיוק הוא נמצא. המצלמה לפעמים מעצבנת – כשבאטמן רץ הוא במרכז המסך, אבל כשהוא הולך הוא בצד – אבל מתרגלים לזה. ושוב, detective mode הופך את העולם להיות מונוכרומאטי ומשעמם – וזה חבל. בנוסף הלחימה עם ה"בוסים" במשחק היא די דומה, ולרוב כוללת שילוב של התחמקות ושימוש ב- Batarang.

בכל זאת נראה לי שזה משחק הקומיקס הכי טוב ששיחקתי בו אי פעם, ובקלות אפשר להישאב לתוכו. אפילו היה רגע שבו קיללתי שהמחשב שלי קורס באמצע המשחק, רק כדי לגלות שזה היה גז מעורר הזיות שבאטמן נכנס לתוכו. המשחק משלב המון אלמנטים שונים בצורה מוצלחת, זורמת וכיפית. גם אם אתם לא חובבי קומיקס מושבעים, ובחיים לא ראיתם סרט של באטמן (איכשהו), בעיני אתם תיהנו מהמשחק. מומלץ ביותר.