כן, הביקורת הזו נכתבה באיחור קל. לא רק ששיחקתי במשחק וסיימתי אותו רק כמה חודשים טובים אחרי שהוא יצא, גם עבר לא-מעט זמן עד שהזזתי את התחת שלי והחלטתי לכתוב על זה. במקור, תכננתי לכתוב את הביקורת הזו רק על התוכן להורדה שהוא מציע, אבל אז חשבתי לעצמי שיש לי גם כמה דברים להגיד על Alan Wake עצמו. אז הנה זה מגיע.

למי שאפילו פחות מעודכן במה שקורה בעולם משחקי המחשב והוידאו ממני, אני אספר ש- Alan Wake הוא משחק שפותח במשך יותר מחצי עשור ע”י חבורה של מפתחים שלא היה לנו יותר מדי אכפת מהם, אם הם לא היו מפתחים את Max Payne קודם לכן. העלילה שלו עוסקת באלן, סופר מצליח שסובל ממחסום כתיבה, ומגיע לחופשה בעיר קטנה ופסטורלית באמצע שום מקום, רק בשביל שאשתו תיעלם, ושהוא עצמו יתעורר פתאום בתוך מכונית מרוסקת באמצע היער, ויגלה שחסר לו שבוע מהחיים, שדפים של ספר שהוא חתום עליו אבל הוא לא זוכר שהוא כתב מפוזרים בכל רחבי העיר, ושחלק מאנשי העיירה מפגינים רצון עז לפצח לו את הגולגולת.

שני קווים מנחים את המשחק לכל האורך שלו: הראשון, הוא ניסיון להכניס אותנו לתוך העלילה הנ”ל, שכתובה כמו ספר של סטיבן קינג (Alan Wake בעצמו מודה ללא בושה במקור ההשראה שלו בכמה וכמה נקודות לאורך המשחק). השני הוא הסתמכות חזקה על מוטיבים של חושך ואור: האור בדרך כלל מנחה את גיבור המשחק ליעד הבא אליו הוא צריך להגיע, האויבים צריכים שאלן יאיר עליהם עם פנס במשך מספר שניות לפני שהוא יכול לפגוע בו, ופנסי רחוב משמשים כ”מעון בטוח” שבו הוא יכול להתרפא בבטחה לפני שהוא ממשיך הלאה. אחד מהרעיונות האלה עובד. השני – קצת פחות.

מה שכן עובד ב- Alan Wake זו העלילה שלו. לא כולם יאהבו את ה- Rip-off הסטפן-קינגי שהוא מנסה למכור, אלן עצמו הוא אחת הדמויות היותר-מעצבנות שהזדמן לי לשחק בשנים האחרונות, וכיאה לסרט אימה שמנסה להצדיק את עצמו, חלק מהדמויות מתנהגות בטיפשות לא-הגיונית רק בשביל להעמיד את עצמם בסכנה ולהזיז את העלילה קדימה. אבל המסתורין שעומד בבסיסו של Alan Wake – עובד. הוא סיקרן אותי מספיק בשביל לתת לי תמריץ להתקדם הלאה, והדפים שמפוזרים ברחבי עולם המשחק (ומכילים עמודים מתוך ספר שאלן ווייק כתב בלי לזכור, שמתארים את המתרחש בעיירה בדייקנות מטרידה) מתכתבים באופן מצוין עם האירועים שקורים בתוך המשחק – מזהירים אתכם מהעומד להתרחש מבלי באמת להסביר לכם במדויק מה זה, או מבלי לתת לכם כלים להתמודד איתו.

אבל המשחק עצמו, ובמיוחד כל ההסתמכות שלו על משחקי חושך ואור… לא ממש עובד טוב באותה המידה. בהתחלה, כשאתם מותקפים ע”י מספר אויבים בו-זמנית, וצריכים מצד אחד לרכז את הפנס במישהו אחד (כדי להסיר את שכבת ה”חשיכה” שעוטפת אותו, ולהפוך אותו לפגיע), אבל מצד שני להעביר אותו במהירות בין מטרות (כדי להרחיק מעליכם את האויבים), זה די מעניין. לאחר מכן, כשמספר האויבים שאתם נלחמים בהם בו-זמנית עולה בהתמדה, זה מתחיל להיות אפילו קצת יותר מעניין. אבל קצת אחר כך, כשאתם קולטים שזהו – הגיוון המקסימלי שאתם צפויים לו מכאן והלאה הוא כשתצטרכו לכוון את אלומות האור שלכם על צינורות פלדה מרחפים (הם מרחפים באוויר! זה נורא מפחיד!), זה מתחיל לשעמם.

למעשה, זה קצת יותר גרוע מזה. Alan Wake מאוד מצטיין בבניית אווירה מאיימת, מותחת ומפחידה. אבל הוא אפילו יותר מצטיין בלהרוס אותה ברגע שהיא מתחילה קצת להשפיע עליכם. הדוגמה שחוזרת על עצמה הכי הרבה פעמים במהלך המשחק היא הצורה שבה אתם מותקפים ע”י אויבים חדשים. גם כשאתם הולכים ביער חשוך עם ראות מינימלית, הם לא קופצים ומפתיעים אתכם, חס וחלילה. במקום זה, המצלמה מסתובבת כדי להתמקד עליהם למשך מספר שניות, במהלכן הם מתקרבים אליכם בהילוך איטי, כדי שיהיה לכם קצת יותר זמן להתכונן לקראת ההתקפה הזו. דרך אחרת שבה Alan Wake עושה את זה היא באמצעות חזרה. בפעם הראשונה שתחשבו שאתם נמצאים במרחק של מטרים ספורים מפנס רחוב שיספק לכם מחסה, אבל רוח חזקה תגרום לו להתנפץ קצת לפני שאתם מגיעים אליו, אתם תחשבו שזה מגניב. בפעם התשיעית שזה יקרה, אתם תחשבו שזה צולע.

כל העסק מתחמם קצת לקראת הסוף שלו, כשהעלילה מגיעה לרגעי הסיום הדרמטיים שלה, וקצת משכיחה מכם את החסרונות של המשחק הזה (חוץ מזה, החלטתי לנסות להשיג את ה- Achievement שמכריח אותי לעבור את כל המסך האחרון במשחק בלי לירות בכלל, וזה הפך את כל הסיפור הזה להרבה יותר מותח וכיפי). אבל בשורה התחתונה, Alan Wake הוא משחק מאוד מעניין, אבל הוא לא משחק מספיק טוב. אנשים שיתחברו לעלילה שלו כנראה יסלחו לו על הרבה מהחסרונות שלו וימשיכו לשחק בו עד הסוף המר. שחקנים אחרים הולכים להרגיש שרימו אותם. אז אם אתם לא בטוחים, אני ממליץ לכם בחום לחכות עד שאפשר יהיה לקנות עותק משומש שלו במחיר זול יותר. כמובן, במצב כזה, תצטרכו להוציא יותר כסף אם תרצו לשחק ב- DLC שלו. אבל על זה כבר נדבר בפעם הבאה.