RPG ברטרוספקטיבה

דני מור| כללי,משחקים בהנחה,נוסטלגיה הוספת תגובה

Baldur's Gate 2 היה ולמעשה עדיין אחד המשחקים האהובים עלי. לא רק מז'אנר ה-RPG, אלא בכלל. כמות השעות שהשקעתי בלעשות את כל המשימות הצדדיות, לאסוף את כל החפצים הייחודיים ולהרכיב את כל הנשקים האולטימטיביים היא עצומה. אבל למרות האהבה הנצחית שלי למשחק, תמיד ידעתי שיש לי חור בהשכלה – לא שיחקתי ב-Baldur's Gate הראשון.

אחרי שראיתי באתר Zolgames את כל ארבעת משחקי הסדרה (שני המשחקים + חבילת הרחבה לכל משחק), הבנתי שזו הזדמנות פז להשלים פערים חשובים. חשבתי שיהיה מעניין גם לבדוק כמה טוב הם עמדו במבחן הזמן, מאחר וחלק שורדים יותר טוב מאחרים. אז כשהגיעה אלי האריזה הצנועה, מיהרתי להתקין את הראשון ולהתחיל לשחק.  כמה דברים התבררו מהר מאוד לתוך המשחק (הקצר יחסית):

1. Pathfinding זה חשוב

אי אפשר לתאר את כמות הזוועות שהמשחק העניק לי עם מנגנון ה-Pathfinding המזעזע שלו, למרות שכביכול יצא תיקון בדיוק לסוגיה הזו. לכאורה, היה אפשר לחשוב שמדובר על הליכה למרחקים – כשמורים לדמות לצעוד לאורך קילומטרים של שביל מתפתל והיא מאבדת את דרכה בגלל מכשולים. אבל לא על זה מדובר. לצערי הרב, כשנתתי לדמות אחת שלי את ההוראה לרפא דמות אחרת שעמדה במרחק צעד ממנה, היא סירבה בעקשנות לעקוף דמות שלישית שהייתה בדרכה, בגלל שהרעיון החדשני של "הצידה" נשגב מבינתה. ובעוד שברוב המשחק זה מעצבן רק ברמה בינונית, כשהולכים בצינוק צר רצוף במלכודות אכזריות ומפלצות מעיקות זה הפך את כל החוויה למתסכלת להחריד.

2. להיות חלש זה מדכא.

Baldur's Gate 2 מתחיל כשהדמות כבר בשלה יחסית, ומסוגלת לשרוד באופן סביר בקרב. במשחק הראשון (כצפוי), כלל הדמויות מתחילות כשהן בשלב ראשון. אם לתאר את זה באופן הכי פשוט שאפשר – ללכת כנגד העכביש הכי עלוב שנראה בעולם ה-D&D עם חבורה של 6 לוחמים אמיצים ול-ה-פ-ס-י-ד, זה עגום. בנוסף, אם נוסיף על כך את שהדמויות חסומות בכמות הנסיון שהן יכולות לצבור כך שלא ניתן אפילו להגיע לשלב 8,  למעשה מובטח שעד סוף המשחק תשאר חלש יחסית, ורק ב-Baldur's Gate 2 באמת תתחיל החגיגה.

3. Respawn זה מנגנון מיותר.

לאחר קרב ארוך ומתיש בצינוק, נותרתי שבור ורצוץ. מאחר ולכוהנת שלי היו רק ארבעה קסמי ריפוי חלושים(כי היא רק שלב רביעי, בכל זאת), נאלצתי לנפוש לכמה שעות במסדרונות הקרירים על מנת לאפשר לה לטעון את קסמיה מחדש. נכנסתי בזריזות לחדר הסמוך ולחצתי על כפתור המנוחה, כשאני מתעורר שמח בחלקי 8 שעות לאחר מכן. אבל, כשחזרתי לחדר ממנו באתי, גיליתי שככל הנראה אני מפריע למשחק טוויסטר מרגש של גדוד המפלצות השלישי של הצבא הרנדומלי בו אני נלחם. "לא הרגתי אתכם כבר?" – שאלתי, אך לא נעניתי. וכך נאלצתי לעבור קרבות חסרי תועלת שוב ושוב.

לסיכום, אי אפשר להגיד ש-Baldur's Gate הראשון הוא משחק רע. להיפך, הוא התחיל את אחד הזכיונות האהובים עלי, ומבחינה זו הוא מצויין. אבל ללא ספק המנגנון שעומד מאחוריו עוד לא היה בשל לגמרי, ורק ב-Baldur's Gate 2 עשו את התיקונים הנדרשים, או לפחות את רובם.

8 תגובות ל “RPG ברטרוספקטיבה”

  1. א. (שם בדוי) מאת א. (שם בדוי):

    אני אוהב לאכול את הפטל מהשבילים המתפטלים.
    סתם, ביקורת טובה, רק תקן את הtypo.

  2. דובר הננגננה עלי אדמות מאת דובר הננגננה עלי אדמות:

    מסכים לחלוטין (בעיקר עם 2).
    בכל זאת אני לא מתכוון לשחק במשחק השני עד שאגמור את הראשון וההרחבה. בעיקר מתוך עקשנות ורצון ליבא את הדמויות (או רק דמות?) למשחק השני אבל גם מתוך טמטום קל. 🙂

  3. דני מור מאת דני מור:

    תוקן.

    שווה לשחק בראשון ובהרחבה בשביל להגיע לשני. זה מה שאני מתכנן לעשות, בסופו של דבר. בינתיים סיימתי את הראשון ועוד לא צברתי את הכוחות הנפשיים בשביל להתחיל את ההרחבה. למזלך – אתה משחק בסדר הנכון, ככה כשתגיע ל-Baldur's Gate 2 תהנה משדרוג ענק מכל הבחינות. מומלץ בחום.

  4. תומר מאת תומר:

    מעולם לא הצלחתי לסיים את ההרחבה של הראשון, היא לא קלה כלל ונראה לפעמים שהיא קצת מיותרת. שלא כמו ההרחבה השניה שממשיכה את הסיפור, זאת יותר בסגנון של "נראה כמה אתם טובים בלהתמודד עם משימות בלתי אפשריות".

  5. שוקו מאת שוקו:

    את החוויות הכי טובות שלי מBG1 קיבלתי רק בזכות זה שאתה ממש ממש חלש.

    לעבור קרב גדול במיוחד אחרי איזה עשר נסיונות ולגלות שבעצם אתה תקוע באמצע מבוך, עם גנב מת ובלי יכולת לעבור את המלכודת הבאה (ואז להקריב את ג'הירה ולמצא את עצמך עד לסוף המשחק עם חבורה לא מאוזנת שבכלל לא חשבת שתהיה לך)זה תיסכול מעורר סיפוק שכמעט ולא מצאתי בBG2.

    נכון, זה כיף ללכת עם חבורה חזקה ולקרוע את הצורה לכל מה שזז, אבל דווקא הקרבות שבהם אתה אומר לעצמך- "לעזאזל, זה ממש לא כוחות", דווקא אותם אני זוכר עד היום (וכבר עברו איזה עשר שנים).

    תהנה

  6. דובר הננגננה עלי אדמות מאת דובר הננגננה עלי אדמות:

    ובכן גם בזה יש משהו.

    גם העובדה שבהתחלה קשה לך הופכת את ההתחזקות שכן יש בהמשך המשחק להרבה יותר מובחנת ומספקת. בעיקר בתחום מטילי הלחשים.

    אבל שוב לרעת המשחק הייתי אומר שהעלילה. לא כזאת משהו. זאת אומרת (אני מניח שאלה ספוילרים) בהתחלה (יחסית) אתה מטפל בהרעלה במכרה של נשקל ואז מגלה שמי שהיה אחראי לה בעצם עובד בשביל מישהו אחר. אתה הולך לחפש אותו והוא בעצם עובד בשביל מישהו אחר ואני מניח שבסוף שרשרת הקנוניה מגיע עד ל[זה באמת ספוילר]אחיך החורג. וכן יש איזה רקע מסביב לאנשים האלה אבל לא נראה לי שהרבה.
    גם הדמויות שאיתך הן לא הרבה מעבר למכונות לחימה שאומרות משפטים קבועים (גם אם משעשעים לעיתים) כשאתה נותן להן פקודות.
    הדבר היחיד שמציל מהבחינה הזאת הן משימות הצד וכמה דיאלוגים משובחים עם npc ו…
    טוב נו לא אמרתי שהעלילה של המשחק מסריחה לגמרי.

  7. דני מור מאת דני מור:

    באמת יש בזה משהו – אבל:

    הבעיה שלי עם להיות חלש במיוחד היא שיש לך מעט מאוד "כלים ברפרטואר" בשביל לפתור בעיות או לנצח בקרבות. מבחר הקסמים והיכולות שעומדים לרשותך כשאתה שלב 1-4 הוא די עגום סך הכול. אבל אני מסכים עם הרעיון. אני אגב מצאתי את עצמי בהרבה מצבים שבהם הצטערתי שאין יכולת לזרוק את ג'אהירה מעבר למצוק הקרוב.

    אגב, גם ב-BG2 נתקלתי בהרבה מצבים בהם אמרתי לעצמי – וואו, היצור הזה מנצח את כל החבורה שלי, בקלות. דוגמה אחת שעולה לי לראש היא – lich כועס במיוחד בו נתקלתי באחד המרתפים של Athkatla, שהקפיא להנאתו את הזמן ואז בזמנו החופשי ביצע טבח באנשים שלי.

    וכמובן, יש את הדרקונים.

    אני מסכים אגב לגבי העלילה. בעיני זה משתפר משמעותית ב-BG2.

  8. דודי מאת דודי:

    אסף גנדלר היה חובט בך על הביקורת הארסית כלפי יצירת המופת שנקראת באולדר. בכל מקרה עשית לי חשק להתקין את השני מחדש (מזל שאני זוכר איפה הוא מרקיב כבר קרוב לעשור על המדף).

הוספת תגובה


התחבר RSS תגובות RSS פוסטים
WP Theme & Icons by N.Design Studio
התאמה לעברית: We CMS