עריכה: אוקיי, במסגרת טעות דבילית במיוחד, שכחתי לחלוטין לסמן את הפוסט הזה כפוסט אורח. עם עופר שוורץ הסליחה. בכל אופן – קבלו פוסט אורח של עופר שוורץ.

כשיצא Guitar Hero: Metallica, היה לי ברור שלא אקנה אותו. הרי זה בזבוז של כסף. אבל לפני חודש הייתי בפסטיבל Rock im Park, והיה שם דוכן של Guitar Hero, שמתישהו יצא לי לנסות בו את Toxicity על התופים. Toxicity הוא ה-שיר בשביל תופים: הוא מגניב, כיפי, מגוון, מעניין, קשה ממש אבל בלי להכאיב לשרירים. עשיתי אותו עשרות פעמים ב-Rock Band. ואז ניסיתי אותו ב-Guitar Hero, וזה היה כאילו נגלה לפני עולם חדש.

נחזור קצת אחורה: אני שונא את Activision. הם לקחו את אחד המשחקים הכי טובים ומקוריים שיצאו בשנים האחרונות, והפכו אותו לדבר שפשוט מעצבן אותי. נכון, גם ל-Rock Band יש חסרונות, אבל ל-Harmonix יש את האליבי המושלם: הם היו קודם. כשהם פיתחו את Rock Band (הראשון וגם השני), World Tour עוד לא יצא והם לא יכלו ללמוד מהדברים הטובים שעשו שם. Activision, לעומת זאת, ראו את Rock Band כי טוב, והתעלמו.

ממשק נוח? מיותר. קטעי אלתור/התפרעות מגניבים בסוף השיר? נאאאאא. ציון רמת קושי לכל כלי? לא בבית ספרנו (ואם אתם משחקים Guitar Hero, בטח יצא לכם לא פעם להעלות תהיות בסגנון "רגע, איך השיר הזה בתופים, בעצם?"). DLC? מי צריך את זה בכלל!

ופה אנחנו מגיעים לנקודה הקריטית. מבט חטוף בטבלאות ה-DLC בויקיפדיה מגלה של-World Tour נוספים כל שבוע בממוצע 3 שירים חדשים, כשבהרבה מקרים כולם של אותה להקה. ל-Rock Band, לעומת זאת, יוצאים כל שבוע לפחות 6 שירים, ולפעמים אפילו יותר מ-10, כמעט תמיד של כמה להקות שונות. זה אומר שאם אדם ממוצע מוריד, נגיד, שיר חדש ב-Rock Band כל שבוע-שבועיים, אותו אדם ממוצע יצטרך לחכות משהו כמו 5-6 שבועות עד שיופיע שיר שהוא אוהב ב-Guitar Hero.

אז מה Activision עושים עם כל הזמן הפנוי שיש להם? מוציאים משחקים חדשים. שזה אפילו יותר גרוע. כי אם אני רוצה לשחק בשירים החדשים, אני צריך גם לשלם 60$ על המשחק, וגם לטרוח להחליף דיסקים כל הזמן (מה שגם מבטל את האפשרות לבנות setlist משולב). "אבל 60$ בשביל 48 שירים זה מצוין, שיר בודד עולה 2 דולר שלמים!", תגידו, ועל זה אני אומר: בולשיט. גם אם יש לכם טעם מוזיקלי מאוד רחב, סביר להניח ש-48 השירים האלה לא יכילו יותר מ-24 שאתם באמת אוהבים. אני, למשל, יותר בררן, ומצאתי רק 12 שירים שאני אוהב בכל משחק. ואם זה לא מספיק, ה-DLC לא עובד במשחקים החדשים. עד כמה שניסיתי, לא הצלחתי למצוא סיבה הגיונית למגבלה המטופשת הזו.

אני לא רוצה לקנות משחקים של Guitar Hero לעולם. אני לא רוצה לתת ל-Activision את הכסף שלא מגיע להם, ואת ההרגשה שהמודל העסקי המגעיל שלהם עובד. אני רוצה לארגן מחאה, וחרם על כל משחקי Guitar Hero אי פעם. אבל כמה שאני נאבק עם המצפון והעקרונות שלי, אין לי שום ספק שיום אחד אשבר ואקנה את Metallica ואת Smash Hits. והכל בגלל Toxicity.

תופים זה כיף: זה המון אדרנלין, והתפרעות, וזה מגניב לאללה. ואין מה לעשות, התופים של Guitar Hero, בהערכה גסה, פי 100 יותר מוצלחים מאלה של Rock Band. והרגע שבו באמת הבנתי את זה היה בדוכן ההוא בפסטיבל.

זה לא רק בגלל המצילות. חמישה תופים לעומת ארבעה, pressure sensitivity, תפעול סטאר פאוור פי מיליון יותר נוח – כל אלה ועוד משפרים את החוויה בצורה קיצונית. וכמובן שהתופים לבד לא מצדיקים את הבגידה בעקרונות שלי – צריך לקחת בחשבון גם בס הרבה יותר מוצלח, סטטיסטיקות מפורטות, והכי חשוב – העובדה שבהיעדר DLC נורמלי, אין אף דרך אחרת להשיג את השירים החדשים שלGuitar Hero. למשל, את כל השירים של מטאליקה. או את Through the Fire and Flames. או את Free Bird.

נראה לי שהכיוון כאן ברור: שווה לקנות את המשחקים האלה. כי עד כמה שעצוב לי להודות בזה, המודל העסקי המגעיל של Activision אכן עובד. Guitar Hero הוא פשוט מוצלח מדי כדי לוותר על כל השירים הנוספים, ולאנשים מסכנים כמוני וכמוכם אין ברירה אלא לשלם הרבה יותר ממה שסביר והגיוני, תמורת הזכות לתופף את Toxicity כמו שצריך.

ג’ף אטווד, מהבלוג המפורסם Coding Horror, בד”כ כותב על תכנות, אבל הפעם השתעשעתי לקרוא פוסט שלו על המשחק Evony. או ליתר דיוק – על הפרסום המאוד… מעניין של המשחק. זהו משחק דמוי Civilization, מבוסס דפדפן וחינמי, אך מאפשר לשחקנים לשלם תמורת הטבות שונות.

את כל זאת ניתן כמובן להבין מהפרסומת האחרונה של המשחק:

ג’ף מציג בפוסט שלו את השתלשלות הפרסום של המשחק עד שהגיע למצב ההזוי שלמעלה. אני לא בטוח מה מגוחך יותר, הפרסומת הזו, או העובדה שהמשחק גובה מכם 30 סנט לכל שורת צ’אט.

או, במילותיה של החברה שלי: "דווקא עכשיו, כשאתה יכול לראות משהו, אתה צריך את זה?".

בכל אופן, אחרי Peggle, Peggle Nights, Peggle Extreme, כ- 15 מסכי בונוס ששוחררו לאחרונה ל- Peggle Nights וגרסה של Peggle בתוך World of Warcraft, קבלו את… ובכן, Peggle של World of Warcraft. להורדה, מהאתר של Popcap.

נו, אתם עוד כאן?

כפי שבוודאי שמתם לב, השבוע האחרון היה שקט במיוחד כאן בבלוג. אני יכול להסביר את זה, כהרגלי, ע"י העובדה שמרבית כותבי הבלוג לא באמת ראויים למשכורת שאני לא משלם להם, אבל היה גורם נוסף שתרם לכך השבוע: הייתי קצת עיוור.

האחראי לכך הוא ניתוח נפלא בשם LASEK (או PRK): ניתוח לייזר לתיקון ראייה שעולה כמו החיים שלי, אבל אמור לדאוג לכך שאני לא אצטרך לשים יותר משקפיים או עדשות מגע (או במילים אחרות: שאני אוכל להסתכל על בחורות בביקיני גם אחרי שאני נכנס לים). הבעיה היא שזמן ההתאוששות שלו הוא מספר ימים, כשבמהלכם המנותח צפוי להרגיש תחושת אי-נוחות ולא לראות יותר מדי.

במהלך התקופה הזו, האויב הגדול ביותר של המנותח הוא לא תחושת אי הנוחות, ואפילו סכנת הזיהום הופכת לעניין נדיר למדי בזכות עדשות מגן שמונחות על העיניים. האויב הגדול ביותר של המנותח בתקופה הזו הוא השעמום. שעמום שאני רגיל להפיג באמצעות משחקי מחשב. אבל כשאני צריך להגדיל את הטקסט על המסך שלי פי 5 כדי שאני אוכל לקרוא אותו, כל הנושא הזה של משחקי מחשב עלול להיות קצת בעייתי.

אז עברתי במהרה על כל ספריית המשחקים שלי. משחקי אסטרטגיה עמוסי טקסט ומספרים נשללו כמעט מיידית. על Gemcraft לא רציתי לחשוב אפילו. Guitar Hero נראה כאופציה ראויה למדי, אבל כפי שכל אדם שלובש עדשות מגע יכול לספר לכם, חווית המשחק בו עם עדשות (ובמיוחד עם יובש בעיניים) יכולה להיות לא-סימפטית. מאחר שהיו לי ארבעה ימים להעביר עם עדשות בעיניים, הייתי צריך למצוא בידור אחר.

ובנקודה הזו, התפלאתי לגלות פעם אחר פעם עד כמה כל המשחקים שאני משחק בהם עמוסים במספרים – גם אלה שננראים כמו בידור קז'ואלי וצבעוני לשעה קלה של שעמום. מדובר במספרים קטנים וחסרי-חשיבות, לכאורה, עד הנקודה שבה אני צריך לקרוא אותם, ולא מצליח בכלל להבחין אם יש להם ארבע או שלוש ספרות.

Plants vs. Zombies הוא דוגמה מצויינת לבעיה. מדובר במשחק מאוד ברור מבחינה ויזואלית, שנראה כמו מועמד מוצלח לתקופה המשעממת הזו. אפילו יכולתי להתמודד עם העובדה שאני לא רואה את ה"מחיר" של כל צמח, כי בכל מקרה אני זוכר את רובם בעל-פה. אבל ברגע שניסיתי להכנס למשחק עצמו, גיליתי למרבה הזוועה שבלי המספר שבצד השמאלי-עליון של המסך, שמודיע לי כמה "שמש" יש לי לצורך קנייה של צמחים חדשים, אני פשוט לא מסוגל להסתדר.

גם The Sims 3, שאני די נהנה לבלות איתו לאחרונה, לא היה אופציה עבורי. את המספר שמייצג את כמות הכסף שיש לי לא ראיתי בכלל, ובכל הזדמנות המשחק זרק לעברי שאלות שדרשו את החלטתי המיידית, ושלצורך המענה עליהן נאלצתי לבחור בין שני כפתורים, שגם אם התרכזתי ככל יכולתי בהם, עדיין נראו לי כמו אוסף מפואר של ג'יבריש.

בעקבות האכזבה הגדולה שלי מהמשחקים שמותקנים לי על המחשב, התחברתי לרשת. אף פעם לא כתבתי כאן בבלוג על Bloody Fun Day, אבל מדובר במשחק פאזלים כיפי ומעניין, שלכאורה לא דורש ממני להבחין במספרים ולקרוא טקסטים, ומסתפק בכך שאני אבין את חלוקת הצבעים הכללית על המסך. או לפחות, ככה חשבתי בתמימותי. כשנכנסתי למשחק, גיליתי שבתחתית המסך מרוכזת שורה של מספרים קריטיים, ובלי לדעת האם כוח מסוים צריך עוד 3 או 6 נקודות לפני שהוא מתחדש – אין לי סיכוי להתקדם בו לשום מקום.

אז חזרתי ל- Popcap. ומיד אחר כך, העניינים התחילו להשתפר דרסטית. ב- Peggle, מסתבר, אין כמעט מספרים מעיקים. קצת הצטערתי על כך שאני לא יכול לקרוא את הטקסט שמהלל ומשבח אותי בכל הזדמנות (Long Shot!), אבל בשורה התחתונה היה מדובר במועמד מוצלח במיוחד. היתה לו רק בעיה אחת: קשה לראות עיגולים כחולים קטנים על רקע צבעוני כשהראייה שלכם היא לא ממש מושלמת, וה- Color Blind Mode רק מסמן בצורה מיוחדת את העיגולים הירוקים והסגולים (שדווקא בהם הצלחתי להבחין באופן מצוין).

בסופו של דבר, המנוחה והנחלה הגיעה מכיוונם של שני משחקים. אחד מהם צפוי, והשני – קצת פחות. הצפוי מבין השניים הוא Bejeweled. בעוד שהחבר'ה מ"המשחקיה" אמרו שלעיוורי צבעים הוא יכול להיות בעייתי – לאנשים שיכולים להבחין בעיקר בצבעים, הוא נפלא, ויכולתי לשחק בו תקופה ממושכת לפני שהעיניים שלי חשו עייפות כלשהי.

המשחק הצפוי פחות, אגב, היה Doom 2. כשהתמונה שהוא הציג, ברזולוציה מדהימה של 320 על 200, נפרשה על 22 האינצ'ים של מסך המחשב שלי, הרגשתי שאני לא מאבד אף פרט בעקבות הראייה הדפוקה שלי. אבל אחרי שניים או שלושה מסכים, הפסקתי לשחק בו. אחרי הכל, זה בסך הכל Doom 2.

היום אני כבר רואה יחסית בסדר. עדיין לא מספיק טוב בשביל לנהוג, אבל בהחלט טוב מספיק בשביל לקרוא טקסט עם מינימום של מאמץ. וגם זה צפוי להשתפר לאורך הימים הקרובים. אבל כל זה לא משנה יותר מדי. מאז שהורידו לי את עדשות המגן מהעיניים – אני מסוגל לשחק Guitar Hero. ולבינתיים, זה מספיק.

ובחדשות נוספות: המשחקים של Lucasarts מגיעים ל- Steam.

השוק הטוטאלי מהידיעה הזו הספיק בשביל לנער אותי מהמצב של העיוורון החלקי שהפריע לי בימים האחרונים (ועל כך ייכתב בפוסט אחר בקרוב). אני עדיין לא מאמין שלוקאסארטס, אותה לוקאסארטס שחיסלה פרויקטים של מעריצים בלי למצמץ, באמת הסכימה להצטרף למאה ה- 21 ולהפקיד חלק מהמשחקים שלה בידי שירות הפצה דיגיטלי כמו Steam. מה הלאה? ה- Wishlist ב- Good Old Games מפוצץ במשחקים של Lucasarts. האם יש לנו סיכוי לראות חלק מהם באמת מגיעים לאתר?

בכל אופן, הנה סיכום ממש קצר של האירועים: בערך שלוש שעות לפני כתיבת שורות אלה, התפרסמה ההודעה הבאה בטוויטר של לוקאסארטס:

So lets see who will be happy: LucasArts has partnered with Steam. Digital adventurey goodness.

הרשימה המלאה התפרסמה זמן קצר לאחר מכן, וסוכמה גם ע"י Rock, Paper, Shotgun. יש שם משחקים רכים וצעירים, כמו LEGO Indiana Jones, אבל יש שם גם את Indiana Jones and the Fate of Atalntis. ולעזאזל, יש שם את LOOM! כן, LOOM!

בעולם שבו לוקאסארטס הם לא פושטקים, האפשרויות הן בלתי מוגבלות. הוצאה מחודשת של Day of the Tentacle? או של X-Wing vs. Tie Fighter? או Full Throttle? על מה עוד הם יחשבו?

אתר לא-מוכר בשם incgamers.com חשף כי Starcraft II לא צפוי לאפשר משחק מרובה-משתתפים באמצעות רשת מקומית בלבד. לדברי סגן נשיא Blizzard, הסיבה לכך היא "טכנולוגיות חדשות שיכללו בתוך Battle.net".

זה אולי נשמע קצת מפתיע, אבל תגידו לי – מתי הפעם האחרונה ששיחקתם משחק כלשהו ברשת מקומית ומנותקת מהאינטרנט?

בפעם האחרונה שניסינו לשחק במשחק כלשהו ברשת מקומית בלי להתחבר לאינטרנט, נכנענו מהר מאוד. זה היה Left 4 Dead, והוא סירב לעבוד ללא חיבור חי לשרתי Steam. לא קראתי על הבעיה הזו קודם לכן באף מקום ברשת, ונחשפתי אליה רק כשחיפשתי בצורה אקטיבית מידע בנושא. אני לא יכול להיות בטוח בקשר לזה, אבל אני חושד בכך שלמעט מאוד אנשים באמת אכפת מזה, באיזושהי צורה.

אבל עכשיו? אני אומר שיעברו יומיים לפני שנפתחת קבוצת "חרם על Starcraft II" בעקבות הנושא הזה. חכו ותראו.