עולם המשחקים כמרקחה בעקבות E3, אבל תודו שבסך הכל התאכזבתם מהמספר הקטן של הכרזות מעניינות באמת. כדי לשפר את מצב רוחכם, אני הולך לספר לכם על משחק חביב משנת 2010.

Singularity הוא המשחק האחרון של Raven לפני שאקטיוויז’ן הפכה אותה לעוד מכונת Call of Duty משומנת (תוך כדי פיטורין של אחוז נכבד מהעובדים שם). סיום עצוב לתהליך ההדרדרות שחל בחברה בשנים האחרונות. אם בעבר כמעט כל FPS ש-Raven הוציאה זכה להצלחה, בדור החדש הם הוציאו בעיקר כותרים בינוניים שהמבקרים והקהל לא חיבבו במיוחד. נדמה שהם פשוט לא הצליחו לרכב על הגל החדש של משחקי פעולה ונשארו קצת תקועים בעבר. זה חבל: Jedi Knight 2 ו-Star Trek: Voyager – Elite Force היו משחקים מצוינים, ולעומתם Quake 4 ו-Wolfenstein היו פשוט חלשים מדי.

מה שמביא אותנו ל-Singularity. אז האם הניסיון האחרון של Raven לפתח FPS מודרני צלח? במילה אחת: כן. ובשתי מילים: סוג של. בשורה התחתונה נהניתי מהמשחק, כי הוא עושה את כל הדברים הבסיסיים נכון. כלי הנשק כיפיים ומרגישים “נכון”. האווירה האפלה-אם-כי-הומוריסטית מצליחה להלחיץ לעיתים. האויבים לא מפגרים מדי. זהו shooter כמו ש-shooter צריך להיות, וכנראה ש-Raven עדיין יודעת לעשות כאלה.

ובכל זאת, אי אפשר בימינו לעשות “סתם” FPS. אז Singularity מנסה להיות יותר מזה. הוא מנסה להיות BioShock. מאוד. כולל הקלטות אודיו שמפוזרות ברחבי השלב, מנגנון שדרוגים נרחב, וכמובן – כוחות על טבעיים שבהם אתם יכולים להשתמש כדי להרוג אויבים באופן משעשע יותר. הגימיק התורן הפעם הוא מניפולציה של זמן. יש לכם כפפה מיוחדת ואתם יכולים להשתמש בה כדי לעוות את הזמן – לחדש או ליישן גרם מדרגות, לגרום לאויבים להזדקן ולמות, ליצור “בועת זמן” שבה הזמן איטי יותר וכיוצא בזה.

הבעיה עם אלמנטים כאלה היא שהם עובדים רק אם יוצרים עבורכם סיטואציות רבות שבהן אפשר להשתמש בהם – כפי ש-BioShock 2 עשה בצורה נהדרת. Singularity, לעומת זאת, נכשל בכך באופן מוחלט. כך, לדוגמא, כפפת הזמן תשמש אתכם בפאזלים שונים, אך למעשה מדובר תמיד באותו הפאזל בדיוק. נדמה שמעצבי המשחק ישבו וחשבו על הנושא “אילו חידות אפשר לעשות עם מניפולציה של זמן” והצליחו ליצור רשימה שמכילה בדיוק שני פריטים. בקרבות המצב דומה: קל יותר, וכיף יותר, פשוט לירות בכל האויבים. מאוד הייתי רוצה ליישן את הקרקע שעליה עומדים האויבים ולגרום להם ליפול אל מותם, אבל המשחק לא מרשה את זה. האובייקטים שעליהם הכפפה עובדת הם ספורים ומצומצמים.

שלא כמו BioShock, המשחק הוא לינארי לחלוטין, ונוקט בשיטה הידועה של “המשך ישר כדי להתקדם בשלב, בדוק את ההתפצלות כדי להגיע לחדר עם כל התחמושת והבריאות”. חדרים סודיים עמוסי כל טוב? באמת? מה זה פה, Doom? זה לא מפריע לי באמת, אך רק מראה איך במובן מסויים, Raven תקועים בשנות ה-90. העיקר שהם אימצו את ההגבלה הפופולרית לאחרונה של שני כלי נשק בלבד בכל רגע נתון. אם רק הייתי יכול להשתמש בכפפה כדי לחזור בזמן ולחסל את מעצב המשחקים הראשון שחשב על הרעיון ה”מוצלח” הזה.

בעיה נוספת היא רמת הקושי של המשחק. בדרך כלל משחקים שמאפשרים לכם לשדרג את עצמכם בנויים כך שהם הולכים ונהיים קשים יותר ככל שהמשחק מתקדם ואתם הופכים לחזקים יותר. Singularity לא עושה זאת, ולמעשה הופך קל יותר ככל שמתקדמים בו. לבד מכמה קטעים באמצע המשחק שבהם אתם מותקפים על ידי קבוצה ארורה של יצורים קטנים המכונים “Ticks”, האתגר כמעט ולא קיים בו (לפחות ברמת הקושי האמצעית, שבה שיחקתי). ציפיתי לאיזשהו קליימקס גדול בסוף המשחק, אך הוא פשוט לא מגיע.

בצד החיובי יותר: נקודות השמירה קרובות אחת לשניה, בדרך כלל. ושוב בצד השלילי: הגרפיקה לא משהו, אין אפשרות לכתוביות, וכבר ציינתי שה-Ticks ממש מעצבנים?

ולמרות הכל, אני ממליץ. אין כמו FPS מהנה ללילות הקיץ החמים, ו-Singularity נמצא בקטגוריה הזו. הוא בהחלט הרגיש מרענן יותר מכל משחקי Call of Duty האחרונים. חבל שזה כל מה שאנחנו הולכים לראות מ-Raven בעתיד הנראה לעין.