מסתבר שאני דראג קווין.

(ול- 30 הגולשים שהגיעו היום לבלוג בעקבות הכתבה הזאת מויגיימס – אני מצטער, התמונות שלי בתחרה אדומה יתפרסמו כאן רק במהלך החודש הבא. אני ממליץ שתחזרו לכאן בשביל לבדוק אם הן מתפרסמות. כל יום. בכלל, כדאי שתרשמו ל- RSS של הבלוג הזה. אתם יודעים, רק בשביל שתהיו בטוחים).

אני גונב לדורון את זכות העדכון בנושא: משחק המוסיקה Audiosurf, ממנו התלהבו כל שוכני הבלוג, ישוחרר לשוק בסוף השבוע הנוכחי דרך Steam. אם תזמינו אותו לפני ה- 15 בפברואר, אפילו תזכו להנחה בגובה של 10% ממחיר המשחק – אבל זו כבר באמת התקטננות, בהתחשב בעובדה שמחיר המשחק הוא בסך הכל עשרה דולרים אמריקאים כשרים (קצת פחות מ- 40 ש"ח).

גרסת ההדגמה שלו, למי שפספס את גרסת הבטא ורוצה לדעת במה בדיוק מדובר, תהיה זמינה להורדה מהאתר הרשמי של המשחק – גם היא החל מסוף השבוע.

אם לחזור על מה שדורון אמר במילים יותר יפות (כלומר, מילים שלי): Audiosurf הוא משחק שמייצר לכם "מסלול" בהתאם לשיר שאתם בוחרים, ואתם צריכים לאסוף קבוצות של בלוקים צבעוניים שנמצאים עליו בשביל להרוויח מספר גדול של נקודות ככל האפשר. הדבר המוצלח בכל הסיפור הזה הוא שהמסלול שנוצר נבנה כך שהוא ישתלב בצורה הטובה ביותר עם המוסיקה שאתם משמיעים לעצמכם ברקע. אבל עזבו את ההסברים שלי – תמונה אחת שווה אלף מילים, ווידאו אחד שווה… אה… הרבה.

אני הולך לחדד את מה שדורון אמר על המשחק, ואפילו להקצין: מדובר במשחק ממש, ממש כיפי. בתקופת גרסת הבטא שלו (שנמשכה סופ"ש בודד) בזבזתי כמות מטורפת של שעות על המשחק, עם מגוון רחב של סגנונות מוסיקליים. רובם השתלבו באופן מצוין עם המסך שנוצר עבורם. במחיר כזה פתטי, המשחק הזה באמת מומלץ בחום.

אה, וחוץ מזה, ב- PC Gamer הופיע ראיון קצרצר עם יוצר המשחק. תופתעו מאוד לשמוע, אבל Rez היווה עבורו השראה.

http://onemorelevel.com/game/spin_the_black_circle

אזרתי את כל כח הרצון שיש לי בשביל לצאת ממנו בשלב ה-20, בערך שעה וחצי אחרי הפעם הראשונה ש"אני רק אסיים את השלב הזה, ואלך לעשות שיעורי בית."

זו לא הפעם הראשונה ולא השנייה שפוסטים בבלוג של Introversion זוכים כאן להתייחסות. הפעם, מדבר כריס על (תחזיקו את עצמכם, זה הולך להיות משפט משעמם) ההתלבטות בין פייתון ל- Lua בתור שפת הסקריפטים שהם הולכים להשתמש בה במשחק אותו הם מפתחים בימים אלה, Subversion. אבל גם עבור אלה מביניכם שלא נוהגים לתכנת בזמנם הפנוי, מדובר בפוסט מעניין. הסיבה לכך עלולה להראות קצת ביזארית: הוא מכיל התייחסות לאובייקט החדש אותו כריס מוסיף לעולם של Subversion – מעליות.

כל מי שטורח לעקוב אחרי הבלוג של Introversion יודע כבר שכריס היה עסוק, בחודשים האחרונים, בפיתוח אלגוריתם שמסוגל ליצור עיר באופן אוטומטי, עד לרמה של בניינים אינדיבידואלים. הטכנולוגיה הזאת די הרשימה אותי, וזה עוד מבלי שבאמת יש לי (או לכל אחד מהאנשים האחרים שעוקבים אחרי הבלוג) מושג על מה המשחק. אבל הנקודה שבה כריס התחיל לדבר על סימולציה נכונה של תפקוד מעליות היא הנקודה שבה באמת התחלתי לתהות מה לעזאזל החבר'ה הפסיכים האלה מתכננים להם שם.

איזה סוג של משחק מחייב סימולציה של עיר שלמה מצד אחד, וירידה לרמת פירוט של תנועת מעלית בתוך בניין מצד שני? שימו לב לרכיבים שכריס מפרט בסימולציית המעלית שלו: הוא מתייחס לחיישנים שנמצאים בכל קומה וקומה, וכפתורי "זימון המעלית" שנמצאים בכל קומה וקומה, על מנת ליצור התנהגות אמינה עבור המעלית שלו. גם אם אני יכול לחשוב על כמה וכמה משחקים שניסו לעשות סימולציה של עיר שלמה, רובם נעצרו ברגע שזה הגיע לסימולציה של מה שמתרחש בתוך הבניינים עצמם… בטח שלא ברמת פירוט שמתיימרת להציג מודל ריאליסטי לתנועת מעלית.

מה לעזאזל הם מתכננים להם, החבר'ה מ- Introversion? והאם אין סיכוי כלשהו לכך שאולי, הפעם, הם מנסים לקפוץ מעל לפופיק? אני לא בטוח לאן כל זה מוביל (יש לי איזושהי אינטואיציה שאומרת לי "סימולציה פוליטית", בסגנון מה ש- Republic: the Revolution ניסה להיות), אבל מה שבטוח הוא שמידת ההתעניינות שלי במשחק הזה קפצה כרגע בכמה רמות.

עידן דקל אמר פעם (למעשה, הוא אמר לי את זה במסנג'ר לפני שלוש דקות, אבל אני מנסה לתת לזה אווירה של פנינת-חוכמה מוכחת-היסטורית) ששום דבר מעניין שקשור לתזמורות לא מגיע לארץ. הוא אמר את זה בשביל להסביר למה תוכנית ההופעות של "Play! A Videogame Symphony" לא מביאה אותם יותר קרוב מאוסלו לארץ.

על קיומה של "Play!" למדתי רק שלשום – בערך שבועיים מאז ההופעה המתוכננת האחרונה שלהם (מלבד עוד איזושהי הופעה בנורבגיה שאף אחד עוד לא הכריז על תאריך בשבילה). לא שאם הייתי שומע עליהם קודם הייתי טס לארה"ב בשביל לשמוע אותם – אין לי עד כדי כך הרבה כסף מיותר. ובכל זאת, הרעיון של סימפוניה שקמה רק בשביל לנגן מוסיקה ממשחקי מחשב ווידאו הוא מגניב בטירוף.

רוצים לראות סרטוני וידאו שיגרמו לכם לקנא בכל מיני מדינות אחרות ולחשוב "אוף, אני רוצה גם"? אין בעיה. פה הם מנגנים את המוסיקה של מריו:

פה הם קופצים כמה שנים קדימה, לאווירה מיליטנטית יותר, עם Halo:

ולסיום, קצת Kingdom Hearts:

יש להם עוד המון סרטונים ברשת – Battlefield, Metal Gear Solid, ואחד החביבים עלי ביותר – Silent Hill. לעזאזל, אני מקנא באמריקאים האלה. ובשוודים. ובאוסטרלים. היי, אני אפילו מקנא בקנדים.

הנה הדבר הראשון מבין רשימה ארוכה למדי של דברים שהחלטתי לכתוב עליהם ב- 24 השעות האחרונות: מאמר בשם "העתיד של משחקי האסטרטגיה בזמן-אמת" שפורסם ב- Gamasutra לפני כשבועיים.

בנימה כללית יותר, אני אגיד שב- Google Reader שלי אני אוכף חוק התיישנות אכזרי למדי, שאומר שאם במשך שבועיים אני לא מספיק לקרוא כתבה כלשהי שסימנתי כ"מעניינת", אני מסיר ממנה את הסימון מתוך הנחה שאני לא אגיע אליה אף פעם. הכתבה ב- Gamasutra צלחה ברגע האחרון את הסינון הזה, ואני די שמח שזה קרה. בגוף הכתבה מתאר בחור אחד, נת'ן טורונטו שמו, את הבעיה העיקרית של משחקי אסטרטגיה בזמן אמת בעיניו – שבסופו של דבר הם הופכים למשחקי טקטיקה בזמן אמת, ושהדרך היחידה לנצח בהם היא בצורה של מלחמת התשה. מר טורונטו קורא למשחקי המחשב לשים את הקונספט של המלחמה בתוך הקונטקסט הרחב יותר בו מלחמה נמצאת בדרך כלל: לנוע מהמיקרו (שליטה ביחידות בודדות) אל המאקרו, לבצע סימולציה פוליטית מדוייקת יותר (כלומר, ליצור מצב בו השחקן צריך להתמודד גם עם כוחות פנימיים בגוף בו הוא שולט) ולאפשר תוצאות אחרות למשחק מלבד ההשמדה המוחלטת של הצד השני.

מדובר בכתבה די מעניינת, אבל לא יכולתי שלא להגיע למסקנה שמה שהוא מתאר, בסופו של דבר, הוא ז'אנר אחר. כלומר, חלק מהרעיונות שלו קיימים בצורה כזאת או אחרת בתת-ז'אנרים אחרים (או בז'אנר האסטרטגיה בתורות), וחלק לא קיימים – אבל הכללה שלהם במשחק תוציא אותו רחוק למדי מז'אנר האסטרטגיה בזמן-אמת כפי שאנחנו מכירים אותו היום. כלומר, אפשר יהיה לקרוא לתוצאה אסטרטגיה בזמן-אמת, אבל זה יהיה בערך כמו לסווג את Darwinia או את Sacrifice תחת "אסטרטגיה בזמן-אמת" – נכון מבחינה טכנית, אבל קצת עקום. הבלוג "Flash of Steel" (אליו הגעתי דרך Rock, Paper, Shotgun) פרסם פוסט שמסכים איתי על הנקודה הזו (ומפרט הרבה יותר, לצורך העניין). והוא גם פגע בנקודה אחרת, גם אם הוא לא ממש התעכב עליה – המשמעות של השם של הז'אנר.

לעזאזל, אנשים צריכים להפסיק להתנהג כאילו השם "Real-Time Strategy" הוא סוג של הצהרה על האלמנטים שהז'אנר חייב לספק. לא, אני לא אקרא ל-Command & Conquer בשם "Real-Time Tactics", ולא מעניין אותי אם באמת מדובר במשחק שמכיל יותר החלטות טקטיות מהחלטות אסטרטגיות. השם "Real-Time Strategy" הוא קונבנציה. משהו שאני אומר לאנשים והם מיד יכולים להסיק במה מדובר. זו הסיבה שבגללה לא נוח לי לקרוא ל- Sacrifice "אסטרטגיה בזמן-אמת": המונח הזה מייצג סט של הנחות מוקדמות לגבי אופי המשחק שלא ממש תופסות לגביו. מהסיבה הזאת, אני תמיד מסתכל בתסכול על אנשים שמתווכחים על "האם דיאבלו הוא משחק תפקידים?". המונח "משחק תפקידים" מייצג הנחות לגבי סוג המשחק שבדרך כלל קשורות לייצוג הדמות של השחקן בעזרת אוסף של סטטיסטיקות – ואין לו שום קשר למשמעות המקורית של המושג ("משחק שבו משחקים תפקיד"). לטעון שהשם של ז'אנר צריך להיות שונה (או שז'אנר צריך להיות שונה בשביל לייצג את השם שלו כהלכה) זה פספוס נוראי של הנקודה. חלוקה לז'אנרים היא מעשה שאמור לספק שפה משותפת לגיימרים – דרך זריזה וקלה להעביר רעיונות וקונבנציות. בשנייה שבה אנחנו מתחילים לדון על המשמעות של כל ז'אנר וז'אנר – החלוקה לז'אנרים מפסיקה לבצע את התפקיד שלה, שהוא לחסוך לנו זמן.

אבל אם נחזור לכתבה המקורית של Gamasutra – עדיין יש עוד נקודה מעניינת אחת לדבר עליה: הרעיון של ניטרול ה"מיקרו" במשחק אסטרטגיה בזמן-אמת. זו נקודה שבחור בשם רון גרוס דיבר עליה בבלוג שלו כבר לפני כחודשיים, בניסיון להציע כיוון אפשרי לז'אנר האסטרטגיה בזמן-אמת. ובעוד שאני רואה איך הכללה של אפשרות זריזה לתכנות אוטומטי של פקודות יגרום לתסכול וזעם בקרב כל אותם הגיימרים המקצועיים (שפתחו לי את הצורה ב- Warcraft III בתקופה בה נהגתי עדיין לשחק בו), אין ספק שהוא יהפוך את זירת התחרויות ברשת לקצת יותר מעניינת גם עבור אותם השחקנים שלא מבצעים את הפקודות לבניית בסיס אופטימלי בתחילת המשחק בתוך 17 מאיות השניה.

אנחנו נמצאים בתקופה שעלולה להתברר כקצת מאכזבת עבור ז'אנר האסטרטגיה בזמן-אמת. אחרי ההברקות של Company of Heroes או Supreme Commander, נראה שהתהילה עדיין תשתייך, בסופו של דבר, ל- Starcraft 2. לא שזה רע, אבל קשה לי להאמין שהמשחק הזה ייקח אותנו רחוק מדי בשביל האבולוציה של הז'אנר. יהיה מעניין לראות מה יווצר אם מישהו ייקח את הרעיונות שהופיעו בקישורים שנכללו בפוסט הזה קצת יותר ברצינות.

אבל עד אז… נו, נסתפק ב- Starcraft 2.

כבר ציינתי בעבר שאני קצת מתלהב מההכרזה על Rainbow Six Vegas 2, כי מאוד אהבתי את המשחק המקורי. ובכן, עכשיו יש לו תאריך הפצה. והוא קרוב יותר משחשבתי.

21 במרץ. לעזאזל. מעניין אם אני אספיק לעשות עוד סיבוב במשחק הראשון.

משהו טוב קורה בעולם משחקי הפלאש. אחרי Cursor*10 המעולה, מגיע Shift. גם כאן יש קונספט ייחודי: אם משהו לא מסתדר לכם, פשוט תנסו את זה הפוך. המשחק, שמושפע מאוד מ-Portal, הוא חביב ומוצלח להפליא. נסו ותהנו.

(ושוב תודה ל-RPS. הו, ספקי תוכן יקרים שלנו).