לקח לי קצת זמן להגיע ל-Crysis 2, אבל הפאטץ’ שמשדרג את הגרפיקה של המשחק עם יכולות DX11 היווה הזדמנות מצויינת עבורי להשלים את הפער.

אז כן, עם ההגדרות על Ultra וברזולוציה גבוהה, Crysis 2 הוא משחק יפה. מאוד, אפילו. אבל, לא יודע. הפעם המשחק מתרחש בניו יורק שעוברת מתקפת חייזרים, והכל הרבה יותר אפור ומשעמם ויזואלית. ב-Crysis הג’ונגל הירוק, המים הכחולים והשקיעות הצהובות הפיקו מהמנוע הגרפי נופים ציוריים שנראו כמו הרקע של המחשב של אבא שלכם. האפור של Crysis 2 משאיר הרבה פחות מקום להתפעלות. הוא עדיין הוציא ממני כמה “וואו” פה ושם, אבל Crysis השאיר אצלי ציפיות גבוהות מדי כנראה.

אז סיימנו עם עניין הגרפיקה, ועכשיו ניגש להסביר למה זה משחק ממש טוב. זה לא בגלל העלילה, אני חייב לומר, או בגלל הדמות שלכם. הגיבור בעל החליפה פעם הוא אלקטרז, חייל אילם ונטול אופי. האיום הוא חייזרי, וכמובן בני אנוש עם מוסריות מפוקפקת. ויש אינטריגות! ולא ברור מי האיש הרע! וטוויסטים! ומי היה מאמין, קטע שבו תופסים אתכם ולוקחים לכם את כל כלי הנשק! או בקיצור, עלילה גנרית לחלוטין של משחק FPS. כל כך נמאס לי כבר מהסיפורים המונפצים של המשחקים האלה, שאני בדרך כלל פשוט מכבה את הצד של המוח שמנסה להקשיב.

אוי, אבל הייתי בכלל אמור להסביר למה אהבתי את המשחק. אז הנה: כי יש בו אקשן מעולה. זה נובע מזה שהמשחק נותן לכם המון כוח, ואתגרים לא קטנים שבהם עליכם להשתמש בכוח הזה. מדובר בשילוב של שני אלמנטים: חליפת הסופר-פאוורס שלכם, שנותנת לכם הסוואה או שריון, ואזורים פתוחים שמאתגרים אתכם למצוא את הדרך המהנה ביותר לעבור אותם באמצעות החליפה הזו.

נכון, אלו לא השטחים הפתוחים העצומים של Crysis, אבל עדיין מדובר במשב רוח מרענן לעומת מרבית משחקי ה-FPS בשנים האחרונות. סיטואציה אופיינית ב-Crysis 2 תציב אתכם על גג בניין כלשהו, בנקודת תצפית על הרחובות שמתחת. עם המשקפת תוכלו לצפות ולסמן את החיילים או החייזרים (שהם סתם חיילים משודרגים, לא מפלצות מעצבנות, תודה לאל) המפטרלים באזור, ולתכנן איך תגיעו לצד השני. האם תתגנבו לעבר מכונת היריה, תפעילו את מצב השריון של החליפה ותתחילו לרסס את כולם? האם תתגנבו לגג הבנין ממול ותתחילו לצלוף? או שפשוט תרדו למטה, תדביקו C4 לחבית נפץ ותתחילו להעיף את המקום באוויר?

אם התוכנית שלכם עובדת – זה כיף גדול, ואם לא, זה גם כיף. כי תצטרכו לאלתר, להיכנס ולצאת ממצב ההסוואה של החליפה, לחסל את החייזר הזה ואת ההוא ואז להסתתר שוב, וכן הלאה. ברגע שמגלים אתכם המשחק לא מרחם. הוא יודע שאתם חזקים עם החליפה הזו, אז הוא זורק עליכם את כל מה שהוא יכול, ולכן תצטרכו להיות זריזים וחכמים. אגב, זה אפשרי לחלוטין, אולי אפילו אפשרי מדי לאחר שתשדרגו את מנגנון ההסוואה של החליפה, לעבור אזורים שלמים בלי שיגלו אתכם ובלי שתצטרכו לירות באף אחד. למה אפשרי מדי? כי זה מרגיש קצת כמו פספוס של אקשן טוב לדלג על איזור שלם בלי פיצוצים. המשחק הוא במיטבו, לדעתי, כשמשתמשים במנגנון ההסוואה במשורה.

המשחק אמנם לא חף מבעיות (אירועי קוויק-טיים-ינעל-אחותם, נקודות שמירה מעצבנות לעיתים, אויבים מחבקי קירות), אך קשה לי שלא להמליץ בחום על Crysis 2 לכל מי שמעוניין באקשן מבריק, מאתגר ולא מתוסרט עד המוות. הוא בינתיים משחק האקשן הטוב ביותר ששיחקתי בו השנה.

קצת אחרי מבצעי סטים והחום הכבד של יולי-אוגוסט, הגיעו אלינו, יחד עם המחאות והאוהלים, שני פסטיבלים של משחקים – בגיזרת ה-PC חוגגים את ה-Humble Bundle השלישי, ובארץ ה-Xbox מברכים את בוא הקיץ עם Summer of Arcade. בשניהם יש סוג דומה של משחקים – פשוטים וקצרים יחסית, אבל מקוריים ומעניינים, רחוקים מ-AAA אבל עם production values מאוד רציניים (הערה צדדית: הייתם מאמינים שכתבתי את השורה הזו יום לפני שראיתי את Super8?). שיחקתי בשבועיים האחרונים בשני משחקים מה- Grumble Mumble ובשלושה דמואים מה-XBLA, כל אלה שיצאו עד עכשיו. רגע לפני שנתחיל עם צרור הביקורות, תלונה אחת ושבח אחד (מה ההיפך מתלונה?):

בצד הטוב, כל חמשת המשחקים האלה מקוריים ומעניינים. בכולם יש רעיונות מאוד נחמדים, ולכל אחד מהם יש סגנון אמנותי מיוחד ומגניב ועיצוב כללי מאוד מרשים.

בצד השני – למה $15? די, נמאס כבר מהקטע הזה. כל פעם יוצא משחק חדש ל-XBLA, אני משחק בדמו, מתלהב מאוד, ואז מבין שזה לא מספיק מוצלח בשביל להצדיק את המחיר. שלושת המשחקים של ה- Summer of Arcade עולים $15, וכל אחד ואחד מהם הייתי קונה בשמחה אם הוא היה עולה 10 דולר, או אפילו 12. וזו לחלוטין לא פעם ראשונה שזה קורה. Super Meat Boy, Castle Crashers, Limbo, Braid – אלה רק חלק מהדוגמאות למשחקים שהרבה אנשים פיספסו כי הם היו חמדנים ודרשו 5 דולר יותר מדי. זה באמת שווה את זה? העם דורש משחקים במחיר הגיוני!

בכל מקרה, הנה לכם ביקורות, in no particular order.

Cogs (האמבל באנדל, או $10 בסטים) – משחק פאזלים חמוד שמבוסס בצורה מאוד חזקה על Sliding puzzles. יש שם המון הרחבות של הקונספט, כמו פאזלים תלת-מימדיים, דו-צדדיים, דברים שדורשים תזמון מסוים ועוד. הפאזלים מאוד מתוחכמים וקשים, והעיצוב הסטימפאנקי מתחבר אליהם מצוין. מה שכן, המשחק די קצר – אני סיימתי אותו תוך משהו כמו 4-5 שעות.

And Yet It Moves (האמבל באנדל או $10 בסטים) – puzzle platformer שבנוי על “סיבוב” של העולם, שמשפיע כמובן על כוח המשיכה. זה משחק ממש טוב, ולדעתי היחיד מכל החמישה שמצדיק לשלם $15 (ואחד היחידים שעולה פחות מזה). הקונספט נשמע נורא פשוט, אבל קשה להתרגל לזה, והפאזלים נהיים הזויים וממש מגניבים לקראת הסוף. חוץ מזה, העיצוב שלו מעולה – הגרפיקה כולה מעוצבת כמו גזרי נייר, מין קולאז’ים כאלה, וכל האפקטים הם קולות שמישהו עשה (למשל, כשמתים יש משהו כמו “צְחְש"). גם אם לא קניתם את הבאנדל, זה משחק חובה לדעתי.

Bastion (ב-XBLA, עולה 1200 נקודות) – משחק hack&slash פשוט למדי, אבל פה העיצוב והתחושה הכללית הם מה שבאמת חשוב – המשחק מאוד צבעוני ומגוון, ויש לו קריינות גאונית ע”י מישהו עם קול עמוק ומחוספס שממש מספר בזמן אמת מה הולך במשחק (למשל, אם תיפלו מקצה של פלטפורמה הוא יכול להגיד משהו בסגנון “The Kid should watch where he’s going”). בקיצור, ההרגשה הכללית היא מאוד כיפית ומרעננת – אבל לדעתי המשחקיות עצמה לא משהו, והאווירה לבד לא שווה $15.

From Dust (גם XBLA, גם 1200 נקודות. מגיע גם ל-PC ב-17/8 ול-PSN בספטמבר, וגם שם יעלה $15) – סוג של God Game, שבו אתם משחקים סוג של אל שיכול לשלוט על כל מיני חומרים טבעיים (חול, מים, לבה וכו’) וצריכים לעזור לנתינים שלכם ע”י עיצוב הטופוגרפיה של העולם – למשל, להסיט את הזרם של נהר כדי שלא ימנע מהם להגיע לאנשהו. התיאור נשמע יחסית יבש (חוץ מהקטע עם הנהר), אבל המנוע שעומד מאחוריו הוא מדהים. הסביבה מתנהגת בצורה מאוד טבעית ומרשימה, וכל דבר שתעשו עלול להשפיע לא רק על האיזור המיידי, וזה פותח פתח לחידות מאוד מעניינות. הגרפיקה המרשימה משלימה את המנוע האקלימי/סביבתי/ווטאבר החזק, וביחד זה יוצא מאוד יפה ומעניין. אבל גם פה, אני לא בטוח שיש מספיק משחקיות בשביל להצדיק את תג המחיר.

Insanely Twisted Shadow Planet (אותו XBLA, אותו מחיר גבוה מדי) – אם שיחקתם ב-Aquaria, דמיינו גירסה אפלה שלו, בלי עלילה אבל עם מוזיקה הרבה יותר מוצלחת. אם לא שיחקתם ב-Aquaria, קראו את מה שכתבתי עליו ואז דמיינו גירסה אפלה שלו וכו’. אם אתם מתעקשים שאגיד משהו אינפורמטיבי בכל זאת, זה משחק פאזלים-חקר-הרפתקאות שכזה, שבו אתם משחקים חללית שחוקרת את המעמקים של כוכב מעוות והזוי, ואתם צריכים להשתמש בכל מיני כלים ונשקים (שאותם תמצאו במהלך המשחק כמובן) כדי להתקדם ולהרוג בוסים למיניהם. הוא מאוד יפה, והעיצוב הקריפי יחד עם המוזיקה המעולה של דימו בורגר (כן, אני יודע שלא ככה הוגים את זה) יוצרים אווירה מאוד מפחידה וכיפית. אם בכל זאת הייתי מחליט לקנות אחד מהמשחקים של ה-XBLA, זה היה האחד, אבל העלילה הלא קיימת והאורך הקצר (בסביבות 4 שעות, לפי השמועות) זורקים אותו חזרה למגירת ה”לא שווה $15”. אה, יש לו גם מצב מולטיפלייר, אבל לא ניסיתי אותו.

ה- Humble Bundle עדיין עומד למכירה (עוד יומיים!), אז אם מישהו מכם עוד לא קנה אני מציע לרוץ ולקנות ברגע זה. גם ה- Summer of Arcade עדיין בעיצומו, ויש עוד שני משחקים שלא יצאו עדיין. Stay Tuned.

בשבוע האחרון הייתי באנגליה. נסעתי לפסטיבל Download, והיו הרבה מאוד חוויות. רובן לא באמת קשורות לבלוג הזה (בקצרה: ראינו מלא הופעות, שתינו המון גינס וקנינו המון שטויות). הסיבה שאני כותב על זה כאן היא שבין השאר, היה בפסטיבל ביתן שכזה של EA, שבו היו כל מיני קונסולות עם משחקים חדשים ואפילו כאלה שעוד לא יצאו. יצא לי לשחק שם בשניים כאלה (בזמן הופעות לא מעניינות, אל תדאגו, לא פספסתי שום דבר חשוב), ואלה ההתרשמויות שלי.

על Alice: Madness Returns כבר דיברנו, ואנחנו מאוד מתרגשים ממנו כמובן. למעשה, הוא אמור לצאת (בארה"ב) ממש היום. אני שיחקתי בשעה-שעתיים הראשונות של המשחק, ועוד איזה חצי שעה על המסך המטורף הזה: (שרוב הזמן הקרין טורניר FIFA)

בתור התחלה, המשחק מאוד יפה. על זה קשה להתווכח. כמו המשחק הראשון, הכל פה מאוד צבעוני, פסיכדלי והזוי, רק שהפעם זה גם ב-HD, ונראה הרבה יותר מרשים ביחס לגרפיקת ימי-הביניים של שנת 2000. כמות הצבעים שהולכת שם, לפעמים בו-זמנית באותו מסך, זה משהו מדהים.

אחרי התחלה די משעממת, התחלתי לחשוב שהמשחק איבד את כל הקסם שלו, ואז גיליתי שרמת הקושי מכוונת על Easy. ברגע שעליתי ל-Nightmare (שלוש רמות מעל), זה התחיל להיות מעניין. המשחק הוא בבסיסו hack & slash, כמו המקור, אבל עם הרבה גיוון שעושה אותו מעניין ומאוד מיוחד לדעתי. יש לאליס, כמובן, את הנשקים הבסיסיים – מכות רגילות ומכות חזקות-אבל-איטיות – ועוד כל מיני דברים סטנדרטיים כמו מהלך התחמקות וכו'. אבל חוץ מזה יש גם נשקים מסגנונות אחרים – מטחנת פלפל שמשמשת כתת-מקלע (כולל התחממות יתר), פצצות בתוך צעצועים מהלכים, ובטח עוד דברים שלא הספקתי לראות. השילוב בין הסגנונות השונים הופך את הלחימה למעניינת ומגוונת, וכמובן שיש אויבים מתאימים שדורשים עירוב של כל היכולות האלה.

חוץ מזה יש כמובן קטעי פלטפורמינג, שגם הם יחסית סטנדרטיים אבל עם טוויסט מעניין. הטוויסט כאן הוא שהפעם, באופן לא מוסבר, אליס יכולה להתכווץ (ולחזור לגודל טבעי) מתי שהיא רוצה, וכפי שהחתול מסביר, "כשקטנים רואים דברים שאי אפשר לראות אחרת". למשל, פלטפורמות חצי-שקופות שנעלמות ברגע שאליס חוזרת לגודל טבעי. מצד שני, כשאליס קטנה, היא לא יכולה לרוץ או להילחם.

התלונה העיקרית שיש לי על המעט שראיתי היא לגבי התחושה הכללית – המשחק הראשון היה מאוד אפל, מעוות בצורה מאוד מקורית ומעניינת שנתנה לכל המשחק הרגשה של עולם מטורף שמאוד התאימה לאופי של המשחקיות. וכאן זה פשוט לא אותו דבר. העולם נותן הרבה יותר תחושה של "קסום" מאשר "מעוות", כאילו חזרנו לארץ הפלאות ה"רגילה" של לואיס קרול. זה מאוד חבל לי, כי הטירוף ההזוי הזה הוא הדבר שהכי אהבתי במשחק המקורי. בכל מקרה, אני חוזר ומדגיש שאלה רק רשמים ראשוניים, ובטח לפחות שניים מחברי הבלוג יקנו את המשחק בעתיד הקרוב ויוכלו לפרט יותר.

המשחק השני ששיחקתי בו הוא Shadows of the Damned, שיוצא עוד שבוע. זה משחק של Suda 51 (היוצר של No More Heroes ועוד דברים טובים) ואחד היוצרים של Resident Evil, והוא קורא לעצמו Survival Horror. זה מאוד חמוד, אבל אין לזה שום קשר למציאות. זה משחק יריות בגוף שלישי, שבמקרה מכיל הרבה מפלצות ושדים. יש בו מעט מאוד אימה, ואין בו שום הישרדות. מה שכן יש בו זה המון מעברים סכיזופרניים בין הומור ילדותי, אקשן טהור ודרמה רצינית לחלוטין. המשחק הזה לא מצליח להחליט מה הוא רוצה להיות, ומפספס בכל אחד מהתחומים.

הסיפור הוא על צייד שדים לטיני-סטריאוטיפי שיוצא לרדוף אחרי שד אכזרי במיוחד שחטף את החברה שלו. אותו מלווה שד-לשעבר בשם ג'ונסון, שיכול ללבוש צורה של כל מיני אקדחים, כלי רכב ועוד דברים ששימושיים לעלילה באותו רגע. מבחינת משחקיות אין יותר מדי מה להתלונן – יש כמה סוגים שונים של נשקים פשוטים למדי, כשמה שמייחד את הקרבות כאן הוא שהשדים מפחדים מהאור, ולכן הרבה מהמשחק סובב סביב מנורות ומקורות אור למיניהם. אבל המשחקיות הזו טובעת בתוך ים של הומור מטופש ו-cutscenes ארוכות, תכופות, ו-unskippable (למה? באמת, מה עשינו לכם?), שאחרי חצי שעה של משחק גרמו לי לרצות לזרוק את הקונטרולר על הפרצוף של Suda 51.

בקיצור, אני לא ממליץ על המשחק הזה לאף אחד, לא לחובבי shooters ולא לחובבי אימה. זה היה רעיון מעניין, חברים, אבל לא יצא לכם. לא נורא, לא כולם מצליחים בפעם הראשונה.

יש לי המון מחשבות מנותקות לחלוטין זו מזו בעקבות המשחק בגרסת ההדגמה של Duke Nukem Forever (שקיבלתי גישה אליה תודות לאודי יוגב, מ- Games.co.il. תודה אודי!) הנה הן:

• להגביל את הגישה לגרסת ההדגמה לקבוצה מסויימת שכוללת אנשים שהזמינו את המשחק בהזמנה מוקדמת זה קצת הורס את הרעיון של גרסת הדגמה, לא?
• ואם כבר אנחנו בקטע: למה אלה שהזמינו את המשחק בהזמנה מוקדמת דרך Steam לא מקבלים גישה לדמו? הטמטום כאן בולט אפילו יותר כשמסיימים את תהליך ההרשמה לדמו דרך האתר של Duke Nukem Forever (תהליך שדורש קוד, שקיבלתי אותו, כאמור, תודות לאודי יוגב), ואז מקבלים מהאתר… קוד להורדה של הדמו דרך Steam. די טיפשי.
• בתור דמו, הדמו של Duke Nukem Forever די מסריח. שני מסכים שמופיעים כאן מנותקים לחלוטין מהקשר כלשהו הם לא בדיוק מה שעושה לי חשק עצום לשחק במשחק.
• המם. מצד שני, עושה רושם שהמשחק עצמו הוא לא ממש גרוע. זה קצת מפתיע.
• למה, למה, למה דיוק מוגבל לסחיבה של שני כלי נשק בלבד? למה?! בתור משחק אקשן שהתכונה שבעזרתה הוא מנסה למכור את עצמו הוא אקשן טפשי “over the top”, המיקרו-ניהול הזה של כלי הנשק והתחמושת שלי הוא הדבר האחרון שאני מצפה למצוא בו. זו האכזבה העיקרית שלי מהמשחק.
• האכזבה הקטנה יותר שלי היא בתחום הסאונד. לרוב כלי הנשק יש אפקטים קוליים לא מספיק מספקים. וזה חבל.
• האכזבה השלישית שלי היא שאין ב- Duke Nukem Forever שמירות מהירות, ועד כמה שהדמו קצרצר, כבר במהלכו יש לפחות נקודה אחת שבה נקודות השמירה לא מאורגנות בצורה מוצלחת. מפחיד אותי לחשוב כמה כאלה יהיו במשחק הסופי.
• חוץ מהאכזבות הללו, הוא די בסדר. באמת. אולי אפילו יצא ממנו משהו סביר.
• אני לא יודע אם זה כי אני התבגרתי, או סתם פיתחתי בשנים שעברו יותר מודעות פמיניסטית, או משהו כזה, אבל הסקסיזם המתפרץ של דיוק ממש לא עושה לי את זה. הוא לא מצחיק אפילו קצת. מעניין אותי מה יהיה האיזון במשחק הסופי בין הומור מהסוג הזה להומור שנובע מהמצ’ואיסטיות מתפרצת והזחיחות של דיוק.
• וואו, שיחקתי ב- Duke Nukem Forever. לא האמנתי שהיום הזה יגיע.

עברו קצת יותר מחודשיים מאז שכתבתי אוסף ביקורות על משחקי אנדרואיד. בתגובה לכתבה ההיא, וגם במהלך החודשיים שעברו מאז, קיבלתי המון המלצות, עצות וגם לא-מעט תגובות של “אם אתה רוצה לשחק על הסמארטפון שלך, למה לא קנית אייפון?”. מעבר לכך, ממש שניה אחרי שכתבתי את הפוסט ההוא, אמזון פתחו את חנות המשחקים שלהם, וברגע שהבנתי איך אפשר להוריד את המשחקים החינמיים שהם מציעים גם אם אתם לא גרים בארה”ב, נחשפתי ללא-מעט משחקים שאין סיכוי שהייתי נחשף אליהם בדרך אחרת.

אז נכון, תכננתי במקור לפרסם על כל משחק אנדרואיד ראוי שאני משחק בו פוסט ביקורת בפני עצמו, אבל מהר מאוד גיליתי שעל רובם אין לי יותר מדי מה להגיד. ולכן, אני גאה להציג בפניכם את אסופת ביקורות משחקי האנדרואיד השנייה, והבהחלט-לא-אחרונה.

Words with Friends: משחק שהגעתי אליו בעזרת ההמלצה של יוגב סיטון, מה”פאנבויז פודקאסט”. ת’כלס, זה שבץ-נא (אבל באנגלית, אז טכנית, צריך לקרוא לזה Scrabble). המשחק הזה מאפשר לכם לנהל כמה משחקים כאלה בו-זמנית (כל אחד מהם נגד שחקן אחד בלבד), ומאפשר למשחקים להמתח על פני כמה ימים, כשבכל פעם שתורכם מגיע באחד מהמשחקים שאתם מנהלים, הוא מודיע לכם על זה ב- Notifications של האנדרואיד. החלק הטוב הוא שהמשחק הזה זמין גם עבור האייפון והאייפד, ומאפשר לכם לשחק נגד יריבים שאין להם אנדרואיד. החלק הפחות-טוב הוא שגרסת האנדרואיד נחותה מבחינה טכנית מגרסת האייפון. אבל כך או כך, זה כיף. ואם אתם מורידים אותו, תרגישו חופשי להתחיל נגדי משחק (הכינוי של idan315). רק תגידו שמצאתם אותי דרך “גיימפאד”, בסדר? מחיר: חינמי, אבל עם פרסומות מעצבנות.

Angry Birds Rio: תהרגו אותי, אני עדיין לא מבין מה כל כך טוב במשחק הזה. Rio מוסיף כל מיני רעיונות חדשים על פני שני משחקי ה- Angry Birds הקודמים, אבל עדיין, אין דרך עדינה לנסח את זה, משעמם לי את התחת.

Gem Miner: משחק שהמליצו לי עליו במסגרת התגובות לפוסט הקודם, וממש תפס אותי. הוא מזכיר את Diggers המיתולוגי (שלמיטב הבנתי, נחשב למשחק די זניח בעולם, אבל בארץ היה פופולרי למדי): אתם משחקים בו גמד קטן שצריך לחפור יהלומים מתוך מכרה, ולמכור אותם על מנת לשדרג את הציוד שלו, ולאפשר לו להגיע עמוק יותר לתוך המכרה, ואז למצוא יהלומים יקרים יותר. זה נחמד, ממכר, ומסוכן ממש לבעלי תסמונת OCD. מחיר: 2$, אבל אתם יכולים גם להוריד גרסה חינמית, שמכילה רק רמת קושי אחת.

Chuzzle: הדבר העיקרי שחסר לי על האנדרואיד הוא המשחקים של Popcap. כך שברגע ש- Popcap הכריזו על השחרור של Chuzzle לחנות האפליקציות של אמזון, רצתי להוריד אותו. לרוע המזל, Chuzzle הוא עדיין לא Plants vs. Zombies, Zuma או Peggle. הוא משחק “Match-3” קטן וחמוד, עם מוזיקה מחזורית מדי, שלא ממש הצליח לתפוס אותי יותר מדי. מבחינה טכנית, עבודת ההמרה שנעשתה כאן היא הרבה יותר מוצלחת מהבזיון שהיה הגרסה האנדרואידית של Bejeweled 2, אבל מבחינת כמות ההנאה שהפקתי ממנו, הוא לא היה מרשים במיוחד. מחיר: 3$. ואם אתם לא רוצים להתמודד עם הבלגן שדרוש כדי להוריד אפליקציות בתשלום מהחנות של אמזון, שמעתי שהוא יגיע גם ל- Android Market בקרוב.

Death Worm: ב- Death Worm אתם משחקים תולעת ענקית שאוכלת אנשים. זה הכל. אם אני צריך להתאמץ יותר כדי למכור לכם את הקונספט הזה, משהו אצלכם לא בסדר. בין השאר, תצטרכו לקפוץ מתוך הקרקע כדי להתמודד עם חיילים, טנקים ומסוקים שינסו לחסל אתכם, תשדרגו את התולעת שלכם ממסך למסך (למשל, תהפכו אותה ליותר חסינה לנזק, או למהירה יותר), ותוכלו להשתמש בכל מיני יכולות מיוחדות כמו האצה לכמות מוגבלת של זמן או ירי של כדורי אש בשביל להתגבר על מצבים בעייתיים במיוחד. מחיר: 3$, ושווה כל אגורה.

The Impossible Game: אם אתם מאזינים לגיימפוד (ואם לא – למה לא, באמת?) אולי אתם זוכרים שלפני כמה חודשים דיברתי על Super Meat Boy, ועל כך שהוא משחק מצוין – עבור אנשים שהם לא אני. משחקי פלטפורמה מהירים שדורשים דיוק מטורף ואימון כמעט אובססיבי לא ממש עושים לי את זה. אבל מצד שני, את The Impossible Game אני לא יכול לעזוב. מדובר במשחק פלטפורמה שבו אתם מתקדמים בקצב קבוע קדימה, וצריכים להקיש על המסך כדי לקפוץ. בעזרת האינטרקציה המינימלית הזאת אתם צריכים להנחות ריבוע כתום לאורך מסלול עמוס-מכשולים ולא-סלחני ברמות סאדיסטיות. והסיבה לכך שזה כל כך ממכר? המוזיקה. פשוט, אבל נכון. אני הולך לדבר עליו בטח עוד קצת בפרק הקרוב של “גיימפוד”, אבל כדאי שתדעו שהוא מומלץ בטירוף. מחיר: דולר אחד עבור המשחק הבסיסי (שכולל שני שלבים, בסך הכל, אבל יסחוט מכם שעות ארוכות של משחק), ועוד דולר עבור חבילה שכוללת שני שלבים נוספים. אם אתם רוצים להתנסות בטעימה ממש קצרה ממנו, אתם יכולים לעשות את זה כאן.

אם קראתם את חלק א’ של הביקורת, אתם בוודאי יודעים את הדברים העיקריים שאתם צריכים לדעת. אם אני שופט רק את חווית המשחק לשחקן יחיד, Portal 2 הוא משחק ענק. גם בפרספקטיבה של חודש מאוחר יותר (ואחרי שסיימתי אותו פעם נוספת), אני עדיין חושב שמדובר באחד המשחקים הטובים ביותר של השנים האחרונות. אבל יש אנשים שהטיחו בו ביקורת אחת שאני לא ממש יכול להגיד שהיא לא נכונה: הם טוענים שהוא לא קשה מספיק.

ובכן, אני מקווה מאוד שהאנשים האלה לא חיכו לחלק ב’ של הביקורת לפני שהם ניסו בעצמם את ה- Co-op.

במשחק ה- Co-op של פורטל 2 אתם (ואחד מחבריכם הטובים יותר או פחות) משחקים זוג רובוטים, שנדרשים לבצע שורה של מבחנים שנוצרו עבורכם ע”י GLaDOS, ה- AI הפסיבית-אגרסיבית שכולם אוהבים לשנוא. לצורך המבחנים האלה, יעמוד לרשות כל אחד מכם רובה פורטלים משלו, מה שמאפשר לכם למקם 4 פורטלים שונים ברחבי השלב.

כמות החידות החדשות והמעניינות שהדבר הזה יוצר היא בלתי-נתפסת. מחידות פשוטות של העמדה (מכל מקום כל אחד יכול לירות פורטלים רק למקומות מסוימים, ולכן שני השחקנים צריכים לעמוד בנקודות ספציפיות בשביל לירות את 4 הפורטלים שיאפשרו להם לעבור את השלב), דרך העברות מומנטום מתוחכמות במסלול לא-שגרתי, ועד למצבים מופרעים לגמרי (למשל, שחקן אחד צריך לנווט בעזרת הפורטלים שלו בתוך מבוך, בשעה שהשחקן השני צריך לשנות את מבנה המבוך באמצעות לחיצה על כפתורים מבחוץ).

המשמעות העיקרית של זה היא שהמשחק השיתופי הרבה יותר קשה מהמשחק לשחקן היחיד. מפתחי המשחק חשבו, ובצדק, שעצם העובדה ששני שחקנים יושבים ביחד על חידה מסויימת ומדברים על דרכים אפשריות לפתור אותה תסייע להם להגיע לפתרון יותר מהר, ולכן אפשר להקשות עליהם יותר. את התוצאה רואים די מהר במצב המשחק השיתופי. למרות שהוא יותר קצר (בערך 4-5 שעות) מהמשחק לשחקן יחיד, היו בו הרבה יותר נקודות שפשוט נתקענו בהן למשך כמות זמן לא-מבוטלת.

למרות רמת הקושי הגבוהה יותר, המשחק השיתופי כמעט לא מתסכל אף פעם. אולי זה רק בגלל שאשתי היא שותף מוצלח במיוחד לביצוע מבדקים המסתמכים על רובי-פורטלים, אבל יש משהו במבנה של השלבים ובאתגרים שהם מציבים מולכם שמעודד חילופי רעיונות והסתכלות על בעיות מכמה זוויות, והופך את השלבים למאתגרים בלי להיות מתסכלים. הממשק של המשחק השיתופי הופך את תהליך חילופי הרעיונות להרבה יותר פשוט וקל: כל שחקן יכול “לסמן” אזורים מסוימים במסך, (וכך למשוך אליהם את תשומת הלב של השחקן השני), להתחיל ספירה לאחור (כדי לעזור בתזמון פעולות רגישות במיוחד), או פשוט לראות מה השחקן השני רואה עכשיו מנקודת המבט שלו. כל הפיצ’רים האלה לא בדיוק מחליפים את מקומה של השיחה הקולית הישנה והטובה, אבל הם בהחלט הופכים אותה ליותר קלה לניהול.

אבל משהו הוקרב בכל החוויה הנהדרת הזו של המשחק השיתופי. והמשהו הזה הוא העלילה. זה לא שציפיתי שלמצב המשחק השיתופי תהיה עלילה שתשתווה לגאונות שהיא מצב המשחק לשחקן יחיד של פורטל 2, אבל כן ציפיתי למשהו שמגרד את מצב המשחק הזה קצת מבחינת איכות הכתיבה והמבנה העלילתי הכולל. המצב, בפועל, רחוק משם מאוד. המצב השיתופי בפורטל 2 מכיל עלילה מבולבלת, לא-מעניינת, ועם כל מיני חצאי רעיונות שחלקם נזנחים באמצע לפני שהם הובילו למשהו מעניין, או גרוע מכך, מסתיימים בצורה מאכזבת ומסורבלת במיוחד. פה ושם יש כמה משפטים מצחיקים שנאמרים ע”י GLaDOS, וגם ההתנהגות של שני השחקנים עצמם עלולה ליצור כמה סיטואציות משעשעות, אבל בזה זה מסתכם, פחות או יותר.

זה הופך את המשחק לשחקן יחיד והמשחק השיתופי לשתי חוויות שונות לחלוטין זו מזו. המשחק לשחקן היחיד הוא עם רכיב עלילתי חזק במיוחד, המון אירועים סינמטיים ומרשימים, וחידות יחסית קלילות ומהירות לפתרון. המשחק השיתופי הוא עם חידות מדהימות, כשחלק מהן קשות במיוחד, אבל עם רכיב עלילתי מאכזב. לא ברור לי למה שני הדברים האלה חייבים לבוא אחד על חשבון השני. לדעתי, יש כאן החלטה בעייתית במיוחד של Valve, ואני מקווה שלפחות במשחקים הבאים שלהם הם יעשו קצת חושבים על הנקודה הזו, ואולי יפסיקו לדלל כל כך את הרכיב העלילתי במשחקים מרובי-המשתתפים שלהם.

אבל כל זה לא יותר מדי מפריע. כמו שאמרתי כבר בחלק א’ של הביקורת, מצב המשחק לשחקן יחיד הוא מספיק, בעיני, בשביל להמליץ לכל מי שאני מכיר לקנות את המשחק, ועכשיו. מצב המשחק השיתופי הוא עוד דובדבן שהתווסף על העוגה המוצלחת במיוחד שהיא פורטל 2. הוא משלים את המשחק בכמה אזורים בהם הוא היה עלול להיות חלש במיוחד, והוא עושה את זה טוב.

Beyond Good & Evil המקורי יצא ב-2003. אני לא שיחקתי בו, אבל לפני שבועיים יצאה גירסת HD ל-XBLA (במחיר 800 נקודות מיקרוסופט, שהן $10; לבעלי ה-PS3 – גירסת PSN אמורה לצאת מתישהו בעתיד), אז קניתי אותה ושיחקתי בה. לא התכוונתי במקור לכתוב ביקורת על המשחק, אבל מסתבר שהרבה פחות אנשים שיחקו בו ממה שחשבתי (גם יוביסופט מאוד הופתעו מהתגלית הזו, אי שם ב-2004), אז לטובת אלה שלא מכירים, הנה ביקורת חצי-רטרו.

קשה להגדיר את Beyond Good & Evil. בויקיפדיה קראו לו "Action Adventure", שזה השם הגנרי שנותנים לכל משחק שלא מתאים לז'אנר קיים ספציפי. אז נתחיל מהסיפור: המשחק מתרחש בעתיד (שנת 2435) בכוכב בשם Hillys, ועוקב אחרי בחורה בשם Jade, צלמת-עיתונאית-חוקרת-freelancer-ית עם פטיש לצבע ירוק, שמגוייסת להילחם בקנונייה עולמית של חטיפות, התעללויות וחייזרים. אל ג'ייד מצטרף ה"דוד" שלה Pey'j (ומאוחר יותר עוד בחור שלא יספוילר), וביחד הם יוצאים לחקור כל מיני דברים ולצלם תמונות מפלילות.

המשחק מכיל אלמנטים כמעט מכל ז'אנר קיים: יש בו קרבות hack & slash, קטעי התגנבות, הרבה מאוד puzzle platforming, מירוצים, טיסות, יריות, scavenger hunting, הימורים, ואפילו איזה minigame שקצת מזכיר הוקי-שולחן, אבל עם 8 דיסקיות וקצת יותר מתוחכם. הייתם מצפים, במשחק שמכיל כל כך הרבה אלמנטים, שרובם יהיו מאוד בסיסיים ולא מעניינים. הייתם מצפים – וטוב נו, כן, זה באמת מה שקורה. המירוצים וקטעי היריות למשל קלים עד כדי גיחוך, והקרבות גרועים במיוחד – יש בדיוק כפתור התקפה אחד, וכמעט כל האויבים בקושי יודעים לעשות נזק, אז הקרבות הם פשוט עניין של ללחוץ לסירוגין על התקפה-התחמקות-התקפה-וכו'. אבל לפחות יש יחסית מעט מהם.

דבר אחד שהמשחק מצטיין בו זה ב-exploration. לכל איזור במשחק יש עיצוב ייחודי ומעניין, והמשחק מאוד מעודד לחקור ולטייל, בין אם כדי למצוא את כל האיזורים הסודיים ובין אם סתם כדי לראות את כל הדברים היפים שיש שם. הגרפיקה היא לא מהטובות שנעשו – וגירסת ה-HD רק משפרת את הרזולוציה והטקסטורות, לא יותר מזה – אבל העיצוב האמנותי ה-cartoony-י של המשחק הוא מאוד צבעוני, יפה ומגוון, ומוסיף הרבה מאוד לאלמנט החקר של המשחק, וכל זה משתלב מצוין עם ה-platforming, שגם עשוי היטב. בנוסף, יש הרבה חיות מעניינות שמסתובבות בעולם, ולחובבי החיות או ה-side-quests שביניכם יש גם משימה צדדית של צילום חיות.

הקטע ב-BG&E הוא שיש המון דברים שהמשחק עושה טוב, אבל הוא עושה גם המון טעויות שמאזנות אותם. המשחקיות ממש מגוונת, אבל הרבה מהאספקטים לא מעניינים במיוחד. הדמויות מאוד מעניינות – ומגיעות עם דיאלוגים חביבים ו-voice acting מצוין – אבל לא מתפתחות בכלל במהלך המשחק, לא בפני עצמן ולא ביחסים בין-דמויות. הפסקול מעולה ומוסיף המון למשחק, אבל די רפטטיבי. הממשק מאוד פשוט ונוח (למשל, כאנקדוטה, יש קטעים שבהם צריך להכניס קוד של ארבע ספרות/אותיות, והממשק שדרכו מכניסים אותן בערך פי מיליון יותר נוח מהמקלדת המעפנה של האקסבוקס) אבל לא מאפשר לעשות שום דבר מעבר לשליטה מאוד בסיסית בדמויות.

והסיפור. הו, הסיפור. כמו הרבה דברים במשחק הזה, הוא מתחיל מעניין, מקורי ומבטיח, אבל אז שוכח שצריך גם להתפתח. הפסקה הקצרה שכתבתי בהתחלה? זה בערך כל מה שקורה במשחק. יש עוד אירוע מרכזי אחד בעלילה ומעבר לזה, give-or-take כמה התרחשויות מינוריות יחסית, לא קורה שום דבר עד ממש לסצינת הסיום. טוב, האמת שזה לא מדויק: גם בסצינת הסיום לא קורה כלום. יש שם סוג של טוויסט, אבל הוא לא מוסבר בכלל והמשחק נגמר לפני שמישהו מספיק להגיב לזה, ולפני שהוא נותן איזושהי אינפורמציה על מה בדיוק הלך שם. הסיבה לכך, כנראה, היא שזה במקור תוכנן להיות משחק ראשון מתוך טרילוגיה. עכשיו, אין לי בעיה עם זה כקונספט כללי – זה פותח אפשרות לסיפורים הרבה יותר אפיים – אבל בחייאת, לפחות שיהיה סוף נורמלי לכל חלק.

בסופו של דבר, כל התלונות שיש לי לגבי המשחק לא משנות בכלל. זה משחק כל כך יפה, מקורי ומיוחד, שפשוט חייבים לשחק בו. וגם עם כל הבעיות, יש כאמור הרבה מאוד דברים שהוא עושה טוב, וכמה דברים שחבל שמשחקים אחרים שיצאו ב-7 השנים האחרונות לא למדו ממנו. והיי, הוא עולה רק $10. אפשר לקנות שניים כאלה במחיר של Bejeweled 3 אחד.

הסיפור מתחיל בשנת 2010, בארץ רחוקה ושמה חיפה. הגיבור שלנו, סטודנט צעיר וחרוץ, הולך להתפעל ממקדש הסטודנט החדש שנבנה בקמפוס הטכניון, ומגלה להפתעתו שהמתחם מכיל חנות קטנה ושמה "שלושים מעלות", ובחנות כתריסר מכשירי קופסת-X ועשרות משחקים מופלאים. אך אבוי – הסמסטר עמוס, והסטודנט נאלץ לבלות אותו בשקידה, הרחק מהפלא החדש שנגלה לעיניו ביום הקסום ההוא.

שלושה ירחים עברו, והסטודנט, עדיין צעיר אך פחות חרוץ, מוצא לו זמן פנוי ולפתע עולים בו זכרונות מפתיחת הסמסטר, והוא מהרהר לו: "שמא אשוב לחנות ההיא, ואתנסה בכל המשחקים הנהדרים שממתינים שם?"

בקיצור, לקראת סוף הסמסטר הקודם, כשנהיה לי קצת זמן פנוי, החלטתי לנצל את Thirty Degrees (חנות מגניבה בבית הסטודנט בטכניון, שבה אפשר לשלם לפי שעה כדי לשחק במשחק Xbox למיניהם, כולל משחקים ברשת בין כמה מכשירים) כדי לנסות כל מיני משחקים ששמעתי עליהם המון דברים טובים, אבל אין לי כוונה באמת לקנות אותם. המשחק הראשון שניסיתי, Bayonetta, היה כל כך מוצלח שגם סיימתי אותו. כבר דיברתי עליו כמה פעמים בפודקאסט, אבל מגיעה לעולם ביקורת מלאה.

הדבר הראשון שראיתי כשהתחלתי לשחק בבאיונטה הוא שהרמה הכי קשה היא Normal. זה קצת ביאס אותי, כי כפי שידוע לקוראים האדוקים, אני אוהב לשחק ברמת קושי גבוהה. אבל מהר מאוד הבנתי ש-Normal היא אכן רמת קושי גבוהה, וזה באופן כללי משחק ממש קשה. אחרי שמסיימים את המשחק ברמה הזו, נפתחת הרמה Hard, ואני מניח שיש עוד רמה נוספת. התחלתי אותה רק כדי לראות איך זה, וזה פאקינג קשה. ואלה לא אותם קרבות ברמה קשה יותר, אלא קרבות שונים לגמרי, והטענה היא שיש גם בוסים חדשים.

הדבר השני שראיתי כשהתחלתי לשחק בבאיונטה הוא פתיח באורך לא פחות מרבע שעה. זה משהו שמאפיין את כל המשחק: כל כמה דקות יש cutscene, לפעמים אפילו כמה ברצף. חלק מהסצינות מאוד ארוכות (ובסוף המשחק יש עוד אחת של כ-10 דקות), וחלק מאוד קצרות (כ-5 שניות), אבל באופן כללי יש הרבה הרבה יותר מדי מהן. וכפי שסיפרתי בפודקאסט, סתם ללחוץ על start לא מעביר את הסצינה. צריך 5 (!) לחיצות כדי לדלג, וזה במיוחד מעצבן בסרטונים הקצרים שיש כל פעם שנכנסים ויוצאים מהחנות של המשחק. אני לא יודע מה יותר מציק – הסצינות עצמן או ההתלבטות "האם שווה לעשות את כל הלחיצות האלה בשביל לדלג על 3 שניות?"

בנוסף, הדיאלוגים הם ברובם המכריע מטומטמים ואובר-דרמטיים (יש כמה רגעים מוצלחים, אבל הם באמת בודדים), כל הדמויות מגוחכות ומוקצנות בצורה מוגזמת (כלומר, הרבה יותר מוקצנות ממה שסביר), וה-voice acting המזעזע רק עושה את זה יותר גרוע. באופן מטריד, הדמות היחידה שניצלה מכל הזוועות האלה היא הילדה הקטנה, מה שגורם לי להישמע קצת פדופיל, כי היא הייתה הדמות החביבה עלי במשחק, למרות שבאיונטה עצמה היא חשפנית נוטפת סקס שנוטה להעלים את כל הבגדים שלה. הסיפור באופן כללי מוזר ומתוסבך ברמות לא סבירות, ובאותו זמן לא מעניין במיוחד. אז בואו נעבור לגיימפליי.

Bayonetta הוא משחק Hack & Slash, בסגנון הכללי של God of War. כפתור אחד לאגרוף, כפתור אחד לבעיטה, עשרות קומבואים שמשלבים ביניהם בכל מיני דרכים. כפתור לקפיצה, כפתור להתחמקות, אבל פה בערך נגמר הדימיון ל-God of War. בתור התחלה, לבאיונטה יש אקדחים. אחד בכל יד, אחד על כל רגל (כן, כן), ואפשר להשתמש בהם בפני עצמם או לשלב אותם בקומבואים. חלק מהקומבואים גם מפעילים טכניקה שנקראת Wicked Weave, שגורמת לבאיונטה להשתמש בשיער שלה (כן, כן) כדי לתת אגרופים או בעיטות חזקים במיוחד.

אבל יש מנגנון אחד שבאמת מייחד את המשחק, ועושה אותו מאוד מעניין לדעתי: אם מתחמקים ממכה כלשהי ממש ברגע האחרון, נכנסים לכמה שניות של Witch Time, שבהן הכל זז ממש לאט. השימוש הבסיסי והצפוי לדבר הזה הוא להתחמק מאויבים ואז להרביץ להם מהר מהר ולצחקק כשהם לא מבינים לאן נעלם להם פתאום חצי health bar. אבל המשחק גם עושה עוד המון שימושים במנגנון הזה: למשל, אפשר להשתמש בו כדי ללכת על מים. או להתחמק מכדור אש אחד שאויב ירה עליכם, ולנצל את ה-Witch Time כדי "לבעוט" אליו את כדור האש השני.

יש עוד כל מיני טכניקות שאפשר ללמוד, ועשרות קומבואים שאפשר לשלב ביניהם, ואחד הרעיונות המוצלחים של המשחק הוא שבמקום מסך טעינה גנרי, יש חדר ריק שבו אפשר להתאמן על כל הדברים האלה (עם רשימה של קומבואים בצד). ובהתחשב בעובדה שיש מסך כזה כל פעם שמתים, זה מאוד עוזר. חוץ מזה, יש גם נשקים מאוד מגוונים, והם משפיעים לא רק על סגנון הלחימה אלא גם על הטווח, המהירות, הקומבואים ולפעמים אפילו על ההליכה של באיונטה.

כל ההתמקצעות הזו תעזור מאוד לעבור את המשחק, אבל אפשר להסתדר גם בלעדיה. בסוף כל קטע לחימה המשחק נותן לכם ציון, ובסוף כל פרק ציון כללי על הפרק. בערך בחצי מהפרקים קיבלתי ציון "FAIL", אבל זה כי בכל פרק יש קטע אחד או שניים שהם ממש קשים והרגו אותי הרבה פעמים, והמשחק מאוד לא סלחן לגבי דברים כאלה. זה קצת מציק, אבל בתכלס הציונים האלה בקושי משפיעים על הגיימפליי, וזו דרך מעולה ליצור אתגרים לשחקנים טובים ומשהו לשאוף אליו, בלי לגרום לשחקנים נורמליים להתבאס יותר מדי.

בקיצור, הקרבות מעולים ומאוד כיפיים. חוץ מקרבות ו-cutscenes יש את כל הדברים הצפויים: קצת טיולים בעולם, חיפושים אחרי כל מיני אוצרות חבויים, וקטעי platforming פה ושם – שהם ממש מעצבנים, כי השליטה בקפיצות מאוד מסורבלת ובהרבה מקרים קשה מאוד לדעת איפה בדיוק באיונטה תנחת, והמצלמה המעצבנת (לא מקובעת, אבל זזה ממש לאט) לא עוזרת. וכמובן שיש גם Quicktime Events, שנכון, קשה לעשות אותם טוב, אבל נראה כאילו המפתחים התאמצו לעשות אותם כמה שיותר גרוע. יש בערך אחד כזה כל פרק-שניים, הם תמיד באים בהפתעה, דורשים בדיוק לחיצה אחת, נותנים פחות משנייה של זמן, וכישלון בהם גורר מוות מיידי. לא היה QTE אחד בכל המשחק שהצלחתי בניסיון הראשון, ולא היה אחד שלא הצלחתי בניסיון השני.

בסופו של דבר Bayonetta הוא משחק מטופש, אבל מאוד מגוון ומעניין מבחינת נשקים, קומבואים, סביבות ואויבים, וכמובן בוסים. גם העיצוב האומנותי מעולה ועושה את המשחק ממש יפה, ויש לו עוד כמה שטיקים נחמדים, כמו המוזיקה המשעשעת ב-climax של קרבות הבוסים, או משחקון הארקייד שיש בין כל שני פרקים. אם אהבתם את God of War, די בטוח שתאהבו גם אותו, והוא מספיק שונה בשביל לספק חוויה אחרת. אם לא אהבתם את God of War, כנראה שאין לכם מה לחפש פה, אבל אם אתם מבקרים בהזדמנות בטכניון אולי שווה לקפוץ ל-Thirty Degrees ולתת לבאיונטה הזדמנות. ואם לא שיחקתם אף פעם ב-God of War – למה אתם מחכים?