אני חורג לרגע מהפורמט של ביקורות משחקי הסלולר שנקטתי בו עד עכשיו, כדי לדבר קצת יותר בהרחבה על שני משחקים – שניהם זמינים גם לאנדרואיד וגם לאייפון. מה שקרה הוא שבחודשים האחרונים התחלתי לצוד משחקי תפקידים לסלולר. את עשרות השעות שאין לי להשקיע במשחקי תפקידים ממוחשבים, חשבתי לעצמי, אין לי בעיה להשקיע בסלולר, וזכרתי עד כמה נהניתי לשחק במשך חודש ב- Star Control II על הטלפון. אז בטח יש מספיק משחקי תפקידים מוצלחים שם בחוץ שאני יכול לשחק בהם? נכון?

שני המשחקים שניסיתי בחודשים האחרונים היו מאוד דומים. שניהם היו משחקי תפקידים כאילו-יפנים. שניהם התהדרו במראה רטרו, בסגנון משחקי התפקידים העתיקים ל- NES או אפילו לגיימבוי. ושניהם אכזבו אותי מאוד. ועוד מסיבות דומות למדי…

היום אני אכתוב על Symphony of Eternity. ההתייחסות שלי למשחק השני שניסיתי, Zenonia, תגיע בהמשך השבוע.

Symphony of Eternity, או כפי שאני מעדיף לקרוא לו, המשחק בעל השם הכי חסר-משמעות ביקום, עוסק בבחור צעיר בשם Kreist וחברו הגולם, Dauturu. שניהם מחפשים אחרי חפץ מסתורי שלפי האגדה, מסוגל להגשים משאלות. במהלך החיפוש הזה הם נתקלים בנסיכה – היחידה ממשפחתה ששרדה את ההפיכה שהתרחשה בממלכת Eashtend (ההימור שלי הוא שהשם של הממלכה היה אמור להיות Eastend, עד שהוא נאלץ להתמודד עם מתרגם לא מבריק במיוחד), והיא מתלווה אליהם במטרה להשיג גישה לחפץ גם היא, לנקום את מות הוריה ו… אה… לעשות משהו. לא בדיוק ברור מה.

ל- Symphony of Eternity יש המון בעיות. העלילה של המשחק הזה היא אחד הדברים המבולבלים והמטופשים יותר שיצא לי להתקל בהם לאחרונה – היא כוללת המון דיאלוגים אידיוטיים, קווי עלילה שנפתחים ונסגרים בצורה מסורבלת, וכמה מהדמויות הנוראיות ביותר שיצא לי להתקל בהן. אין במשחק קווסטים צדדיים בכלל (רק התקלויות אקראיות וקרבות בוסים), אפשרויות השדרוג של הדמויות מבחינת חפצים הן מאוד לינאריות ולא מעניינות, והמשחק מאוד אוהב, מדי פעם, להפקיע מידכם את הדמויות שלכם ולתת לכם לשחק דמויות אחרות, שלא אתם פיתחתם ולא מעניינות אתכם בכלל.

חסרון מעצבן אפילו יותר הוא השליטה במשחק. לכאורה, היא מאוד פשוטה – אתם צריכים לגעת בנקודה מסויימת, והדמות שלכם תלך אליה בנתיב הכי קצר. הבעיה היא שאלגוריתם מציאת הנתיבים של הדמויות שלכם נופל בדברים הכי קטנים, ובדרך כלל מצריך התערבות הרבה יותר עדינה שלכם. כשאתם מנסים לעשות דברים כמו להתחמק ממפלצת שמשוטטת במבוך שאתם נמצאים בו, זה נעשה כמעט בלתי אפשרי. אבל אפילו זה לא מאוד הציק לי. מה שהציק לי הרבה יותר הוא שיש אזורים במשחק שבהם כפתורי התפריט והמפה מסתירים את היציאה מהאזור. כלומר, אתם חייבים להחליף את צורת השליטה שלכם במשחק (לצורת שליטה שכוללת ג’ויסטיק וירטואלי על המסך) אם אתם רוצים להתקדם הלאה. למרות שהוא לא קורה פעמים רבות במהלך המשחק, זה עדיין אחד מהדברים הכי מעצבנים שיצא לי להתקל בהם במשחק לאחרונה.

אבל לא הכל רע במשחק. מה שכן מעניין במשחק הזה, באיזושהי צורה, זו מערכת הקרב והעלייה בדרגות. הקרב עובד בשיטה מבוססת-תורות, ומאפשר לכם לא רק לקבוע באיזה נשק או קסם אתם משתמשים בכל סיבוב, אלא גם באיזו “עמידה” אתם משתמשים (למשל, הגנתית, מדוייקת, “זעם קרב”, ועוד שלל אפשרויות אחרות), ושילוב נכון שלהם עשוי להועיל לכם רבות. מערכת העלייה בדרגות מעניקה לכם מספר "טבליות”, כל טבלית מזוהה עם מקצוע מסוים (לוחם, קוסם, כהן, מתנקש, וכו’), ואם אתם נושאים על עצמכם טבלית מסויימת, יש לכם את כל היכולות שיש על הטבלית הזאת. אבל – כשאתם נושאים על עצמכם את הטבלית ומנצחים איתה בקרבות, חלק מהיכולות הללו “נפתחות” לתמיד, כך שאם תשחקו תקופה מסויימת בתור קוסם, ואחר כך תחליפו ללוחם, עדיין תוכלו להשתמש בחלק מהקסמים שעמדו לרשותכם בתור קוסם. זו מערכת מעניינת, שעובדת די טוב – במיוחד בשילוב עם מנגנון הקרב שדורש מכם להשתמש במגוון יכולות על מנת לנצח.

למרות התסריט הגרוע ברמות שלא-יאמנו, בזכות המערכת הזו המשכתי לשחק ב- Symphony of Eternity כמעט עד הסוף. ואז, Symphony of Eternity ירק לי בפרצוף. הקרב האחרון שלכם במשחק הוא סאגה מפרכת שנמשכת יותר מעשרים דקות, בלי אפשרות לשמור במהלכה, ובשלבי הסיום שלה אתם מתמודדים נגד מפלצת שמסוגלת, אם לא התכוננתם לכך במיוחד בסיבוב הקודם, להשמיד בבת אחת את כל החבורה שלכם ולהכריח אתכם להטעין משחק שמור מתחילת הקרב. שלוקח יותר מעשרים דקות, כן? בפעם הראשונה זה היה מעניין, כי הקרבות במשחק הזה מעניינים. בפעם השנייה זה היה מעצבן קצת. אחרי הפעם הרביעית מחקתי את המשחק והחלטתי שאני לא חוזר אליו יותר לעולם.

עדיין משתלם לכם לקנות את המשחק הזה, אם יש לכם אייפון (הוא עולה דולר ב- AppStore) או אם יש לכם אנדרואיד ואתם יכולים לקנות משחקים דרך ה- Amazon Appstore (גם שם הוא עולה דולר). ב- Android Market הוא עולה מחיר מופרך של 800 ין (כ- 40 ש”ח), ובמחיר הזה לא שווה להתקרב אליו אפילו עם מקל. אבל במחיר של דולר? הוא הסחת דעת משעשעת לכמה שעות (או אפילו 15 שעות, אם אתם רוצים להגיע עד לסופו).

התמונות מהמשחק שמצורפות כאן הן לא שלי. הטלפון שלי עוד לא ידע לתפוס תמונות כשהורדתי את המשחק. עמכם הסליחה.

לא באמת האמנתי שאנחנו הולכים לקבל Deus Ex חדש.

ראיתי את הטריילרים, קראתי את הראיונות, וכל הזמן הזה לא ידעתי אם מה שיופץ ברחבי העולם יהיה באמת Deus Ex. הצורה שבה Human Revolution ספח אליו את כל עקרונות היסוד של משחקי הפעולה מהעשור האחרון (בריאות מתחדשת, קרב מבוסס-מחסות, “הריגות מיוחדות” בגוף שלישי), ביחד עם כל מיני דברים שקרו בעולם כמו החידוש של X-COM, גרמו לי לחשוב שמה שנקבל הולך להיות גרסה מרודדת במיוחד של המקור. זה לא הפריע לי יותר מדי (את Deus Ex אני אוהב בעיקר בגלל העלילה והעולם שהוא מציג, לא המכניקה), אבל זה כן יצר אצלי סט מסוים של ציפיות מ- Deus EX: Human Revolution. שהתבררו כשגויות לחלוטין.

Human Revolution, עד כמה שהפלצן שבי היה רוצה להגיד את זה, הוא לא Deus Ex שעבר “קונסוליזציה” והפך להיות כל כך פשוט עד שקוף שמשחק בגיימפאד עם כפתור אחד יכול לסיים אותו ברמה הקשה ביותר. הוא לא צל חיוור וחסר-השראה של Deus Ex, ניסיון ציני לסחוט מזומנים ממעריצי הקלאסיקה הזו. Human Revolution הוא משחק נהדר, שמצליח לעמוד בכבוד לצד Deus Ex המקורי, ואפילו לעשות לא-מעט דברים טוב הרבה יותר ממנו. חוץ מהסוף. אבל לזה אני אגיע אחר כך.

Human Revolution נפתח כ- 25 שנה לפני אירועי המשחק המקורי. Augmentations, אותם שדרוגים מכניים לגוף האדם, בדיוק מתחילים להיות נפוצים באוכלוסיה, ומעוררים שורה רחבה של שאלות כלכליות, טכנולוגיות ומוסריות. בני האדם שלא מסוגלים להרשות לעצמם את הסמים היקרים שנחוצים על מנת לאפשר לגוף לעשות שימוש ב- Augmentations מודאגים שהם יחשבו ל”אזרחים סוג ב’”. הממשלות מודאגות מפעילותן הלא-מפוקחת של החברות שמפתחות את ה- Augmentations הבאים. כולם לחוצים שבכל רגע הולך לקרות משהו קיצוני, כמו מאהל מחאה או חבורה של אנשים שמצטלמים עם שלטי “We are the 99%”. העולם הוא לא העולם הדיסטופי והגוסס של Deus Ex, אבל הוא נמצא רק במרחק של מעידה קטנה אחת ממנו.

אתם משחקים את אדם ג’נסן – בחור שמדבר בקול גרוני מוגזם (תחשבו כריסטיאן בייל בתפקיד באטמן), שגם מתפקד כראש מערך האבטחה של Sarif Industries (אחת מהחברות המובילות בתחום ה- Augmentations). יום בהיר אחד, Sarif Industries מותקפת ע”י בריונים שאף חלק מהגוף שלהם לא יכול לעבור בגלאי מתכות בלי לצפצץ, וכמות מכובדת של מדענים שעובדים בחברה סופגים כמות לא-סימפטית של קליעים. גם אדם ג’נסן מוצא את עצמו בסיטואציה הלא-נעימה הזאת, אבל בניגוד למרבית המדענים, נשארו בו מספיק חלקים נעים כדי שהוא לא יוכרז כטוטאל-לוס, והוא חוזר לעבודה חצי שנה מאוחר יותר, עמוס ב- Augmentations מכף רגלו הביונית ועד לראשו בעל משקפי השמש הנשלפות. כעת אתם, בתור אדם ג’נסן, תצטרכו לטוס ברחבי העולם, להרביץ לאנשים רעים, להרשים נשים בעזרת כוח העל שלכם, ולגלות מי עומד מאחורי המתקפה המסתורית על Sarif Industries ולמה הוא עשה את זה.

כמיטב המסורת של משחקי Deus Ex, את המטרות שלכם תוכלו להשלים במגוון דרכים. תוכלו לשחק את המשחק כלוחמים ללא-חת, שפותרים כל בעיה עם כמה עשרות קליעים, ואז יורים עוד כמה בשביל לוודא הריגה. תוכלו להתגנב בצללים ובתעלות אוורור, ולעבור ממקום למקום בלי שאף אחד בכלל יבחין שהייתם שם. תוכלו, לפעמים, פשוט לשחד מישהו אחר שיעשה עבורכם חלק מהעבודה. לכל בעיה ב- Deus Ex יש מגוון רחב של פתרונות, וחלקם עשויים להיות יצירתיים ומפתיעים למדי. מדובר במשחק שמתגמל אתכם היטב על חקר של כל פינה בעולם שהוא מציג בפניכם, וזורק אתכם לתוך עולם עם ממש הרבה פינות.

העולם הזה מצליח בקלות לעשות צדק עם משחקי ה- Deus Ex האחרים (שמתרחשים מאוחר יותר מבחינה כרונולוגית). יש בו המון אנשים וחברות שלכל אחד מהם יש אינטרסים וסיפור שאתם יכולים לגלות. כל מחשב שאתם פורצים אליו חושף בפניכם אימיילים שיכולים להיות כל דבר מקוד גישה לאחד האזורים שחסומים בפניכם עד כה ועד לתכתובות מיילים אישיות שלא משפיעות בשום צורה על עולם המשחק, או מיילים מנסיך ניגרי שמציע לקורא האימייל מאות מיליוני דולרים בתמורה לעזרתו.

גם באינטרקציה עם העולם הזה יש לכם לא-מעט חופש בחירה. ההחלטה האם להשתמש בכוח קטלני או לא במהלך המשחק תשפיע על העולם והדמויות שסביבכם במגוון דרכים – חלקן מפתיעות למדי. אבל גם פעולות קטנות יותר, כמו התמהמהות באזור מסוים יותר זמן מהנדרש, פריצה למשרד או אמירת המשפט הלא-נכון לאדם הלא-נכון, עלולה להוביל לתוצאות מפתיעות. המקומות שבהן חופש הבחירה הזה בולט ביותר הם הקווסטים האופציונליים – כל מיני אירועים קטנים שלא ממש חיוניים להתקדמות העלילתית שלהם, אבל לחלק מהם יש עומק מרשים למדי, והם נוטים להיות מאוד שונים ומגוונים באופי שלהם (קווסט אחד, למשל, יכריח אתכם לזכור ולהסיק מסקנות מהערות שקראתם בדו”ח משטרתי, על מנת להצליח להוציא וידוי מרוצח).

Human Revolution מצטיין בעוד כמה בחינות. המכניקה שלו, למשל, היא משהו יוצא-דופן. מהסוג שבדרך כלל אנחנו רגילים לראות במשחקי תפקידים “כבדים” ולא במשהו שמנסה למכור את עצמו כמשחק פעולה. מתי הפעם האחרונה שראיתם משחק פעולה שלא רק מאפשר לכם לסחוב יותר משני כלי נשק, אלא גם מאפשר לכם לסדר את הציוד שלכם, כאילו אתם משחקים בדיאבלו. לכל הדברים הללו יש קיצורי דרך (יש אפשרות בתפריט, למשל, שמסדרת לכם את הציוד באופן אוטומטי), אבל אם אתם רוצים שהחוויה שלכם תהיה קרובה ככל האפשר לזו של Deus Ex המקורי, אתם יכולים.

אבל מן הסתם, זה לא עובד טוב ב- 100%.

בכל מקום בעולם דיברו כבר על הבוסים. על איך שבמשחק שכל כך מעודד בחירה אישית, זה מטופש שמדי כמה שעות הוא נועל אתכם בחדר ביחד עם בחור מגודל עם רובה מרשים ומאגר בלתי-נדלה של רימונים. אין לי מה להוסיף למה שהם אמרו מלבד להנהן בהסכמה ולהגיד “הו, כן”. לקראת סוף המשחק, כשכבר סיימתם לחלוטין לפתח את הדמות שלכם, אתם יכולים להרשות לעצמכם לפזול קצת לכיוון חיזוק השימוש של הדמות שלכם בנשק חם גם אם לא ממש רציתם לעשות את זה. אבל בשעות שקדמו לכך מצאתי את עצמי כל הזמן מתכנן את כמות הציוד שאני נושא כך שיהיה לי תמיד מצבור רימונים לשימוש בקרב הבוס הקרוב, אף על פי שאף אחד מהרימונים לא היה שימושי עבורי בכל נקודה אחרת במשחק. זה אידיוטי, זה מעצבן, אבל זה לא הדבר הכי נורא במשחק.

גם כושר המשחק המזעזע של הדמויות ושפת הגוף הלא-הגיונית שהן מציגות הם לא הדברים הכי גרועים במשחק. וזה שאין במשחק נשקי התקפה לטווח קרוב לפעמים יוצר הרגשה מטופשת ממש (אה, יש פה חלון זכוכית שאני רוצה לשבור… טוב, אני צריך ללכת למצוא איפשהו ארגז לזרוק עליו בשביל לעשות את זה. או מקרר. גם מקרר יעבוד) – אבל גם זה בעיקר מטרד מציק קלות, ולא הרבה יותר מזה.

הדבר הכי נוראי במשחק הוא הסוף שלו.

(אל תדאגו, אין כאן ספוילרים, אבל ייתכן שכמה מכם שלא שיחקו במשחק עד עכשיו ירצו להמנע מקריאה של הפסקאות הבאות. לא שזה בעייתי במיוחד. כאמור, אין כאן ספוילרים.)

בעוד ש- Deus Ex עסק בקונספירציה חובקת-עולם ובחן אותה ממספר זוויות, Human Revolution הוא משחק קטן ואישי יותר. הוא מרוכז הרבה יותר בסיפור של אדם ג’נסן ו- Sarif Industries, ולמרות שהוא רומז כל הזמן ומתהלך מסביב לנושאים גלובליים יותר, הוא אף פעם לא באמת עוסק בהם. אין עם זה יותר מדי בעיה – העלילה שלו בנויה בצורה טובה ומעניינת רוב הזמן, אבל כן קיוויתי שבשלב מסוים הוא יפסיק לרמוז, ובאמת יפתח את העלילה שלו – שהמשחק כל הזמן יפסיק ללכת ליד הקונספירציה הגלובלית ויתחיל להכנס בה ראש בראש.

ואז, כשהוא עשה את זה, התחרטתי ממש על שביקשתי את זה מלכתחילה.

אקט הסיום של Human Revolution הוא נוראי. נוראי. מבחינה עלילתית, מדובר באחת הקונספירציות המטופשות ביותר שיצא לי להתקל בהן. מבחינת עיצוב השלבים, הוא הופך את המסך האחרון למשהו שונה לחלוטין ממה שהתעסקתם איתו עד עכשיו, מה שהיה יכול להיות נחמד – אם הוא לא היה גורם לכל הכישורים שפיתחתם במהלך המשחק להפוך לחסרי תועלת לחלוטין. ורק בשביל לסובב קצת את הסכין אחרי שכל זה מסתיים – סרטון סיום קטן אחרי הקרדיטים, שאמור להיות בסך הכל קריצה חביבה לכיוונו של Deus Ex, מחבר בין שני המשחקים בצורה כל כך מגושמת בהשוואה לכל שאר Human Revolution, עד שאין ברירה אלא לחשוד שלא רק קרבות הבוסים נתרמו למשחק ע”י חברה חיצונית.

הסיום המחורבן הזה לא באמת משנה את הדעה הכוללת שלי על המשחק. Human Revolution הוא עדיין משחק מצוין, וכבר נתקלתי במשחקים פחות טובים ממנו שהסוף המחורבן שלהם לא מנע ממני להמליץ עליהם. אבל תחושת ההחמצה שהוא יוצר בסופו היא גדולה הרבה יותר. מדובר במשחק מסוג שמאוד נדיר למצוא היום (אם כי עד שכתבתי את הביקורת הזו, Skyrim כבר יצא ברחבי העולם, אז יש לכם אלטרנטיבות, בסך הכל), העולם שהוא יוצר נפלא, המכניקה שלו מוצלחת, והוא מותח ומסקרן לרוב אורכו. בסך הכל, מדובר במשחק שיכול לשאת על עצמו בכבוד את ההשתייכות למוצג “Deus Ex”, וזה הישג שבכלל אי אפשר לזלזל בו.

רוצים לשמוע אותי מקשקש עוד על המשחק? בפרק הבונוס האחרון של המשחקיה,  איתמר וייסברג, אליאב סלומון (שכתב את הביקורת ב- Gamer) ואני התקשקשנו על Human Revolution במשך כשעה וחצי. מומלץ בחום. גם אם אני קצת חוזר על דברים שכתבתי פה למעלה.

אני אישית כבר מזמן הכרזתי שאני לא אקנה את דיאבלו 3 אם הוא ימשיך להתנהג כמו שהוא מתנהג כרגע. אבל בינתיים, תודות לזיירמן (או לחוסר הזמן הפנוי של זיירמן), קיבלתי הזמנה לבטא, וכמובן שאין לי שום התנגדות לנסות דברים בחינם. אמנם שיחקתי רק כמה שעות בינתיים, אבל זה הזמן הנכון לכתוב מה אני חושב על הבטא, כי אני לא מתכוון לשחק יותר מזה.

אז אני מניח שנתחיל מהרע הפעם. כפי שאתם בטח יודעים, לדיאבלו 3 אין מצב single player. בכלל. יש לו מצב אונליין שבו אף אחד לא יכול להצטרף למשחק שלכם. זה בעייתי מהרבה מאוד בחינות, שדיברו עליהן בהרחבה ב- Rock, Paper, Shotgun למי שמעוניין. בקצרה, הבעיה העיקרית היא שאי אפשר לעשות pause. אף פעם. אבל מה שבאמת הפריע לי זה דווקא הדבר שלא נכנסו אליו בכלל בפוסט ב-RPS: איכות החיבור.

שלא תבינו לא נכון, יש לי חיבור אינטרנט בסדר לגמרי. 10 מגה, חבילת תעדוף-גיימר-שקר-כלשהו וכו’. ועדיין, יש לאג. ובמשחק מהיר ומדויק כמו דיאבלו, זה הורג לגמרי את המשחק. במיוחד בקלאס שאני בחרתי – ה-Demon Hunter, שמבוססת בעיקר על התחמקויות ומלכודות – ובמיוחד כשנלחמים באויבים מהירים (ומי ששיחק בדיאבלו 2 – שזה בטח כל מי שכבר עבר את גיל 10 – ודאי זוכר שלא חסרים כאלה). חצי מהזמן ששיחקתי בכלל היה לי לאג של חצי שנייה או יותר, שזה אפילו יותר גרוע ממה שאני זוכר מהמעט ששיחקתי אונליין בדיאבלו 2, ונראה לי שאז היה לי חיבור ISDN.

ולצערי הלאג הוא עדיין לא הדבר הכי גרוע שנתקלתי בו. בכל ארבע הפעמים ששיחקתי, אחרי כמות זמן שנעה בין 20 דקות לשעתיים, המשחק העיף אותי. פעמיים כי החיבור התנתק, ופעמיים – וזה ממש הרתיח אותי – כי נבעטתי החוצה. מהמשחק האישי שלי. ע”י ה-“party leader”, שהוא, זו התיאוריה שלי, איזושהי ישות עליונה, כמו ה- AI Director של Left4Dead. מסתבר שאני לא משחק יפה? לא יודע, אני צריך להיות נחמד יותר למפלצות? להגיד שלום לפני שאני מתחיל לזרוק עליהן פצצות?

יכול להיות שאלה בעיקר בעיות של בטא. אבל גם אם יהיו שרתים טובים ונטולי באגים באירופה, זה עדיין לא מונע לאג של 100-200 מילישניות, ניתוקים פתאומיים כשהראוטר/ספקית/מיקרוגל שלכם מחליטים לעשות בעיות, או את כל הדברים שג’ון ווקר דיבר עליהם ב-RPS.

מבחינת גיימפליי, לעומת זאת, המצב שונה לגמרי. דיאבלו 2 היה משחק מעולה, על זה אין ויכוח. ובכן, דיאבלו 3 הוא שיפור משמעותי כמעט מכל בחינה. מה שהכי אהבתי הוא תשומת הלב לפרטים הקטנים – בעיקר כל השינויים שנעשו בניהול המלאי, שהמטרה העיקרית של כולם היא לצמצם כמה שאפשר את הצדדים היותר רפטטיביים ומייגעים של כל ההתעסקות עם הציוד. למשל, הרבה מפלצות משאירות אחריהן כדורים מרפאים, מה שאומר שלא צריך להיסחב כל הזמן עם עשרות שיקויי ריפוי כאילו הייתם סוחר שיקויים. או למשל, לא צריך יותר לעשות identify לחפצים קסומים רגילים, רק מיוחדים. והגאונות האמיתית – הוסיפו מנגנון של crafting, שנותן לשפר חפצים קיימים, ויחד איתו מגיעה אופציה לפרק חפצים לא מעניינים לרכיבים שלהם. אז במקום לחזור כל רבע שעה לעיר כדי למכור ערימה של זבל, המלאי נשאר נקי ומסודר. מה שגם מבטל לחלוטין את הצורך ב- Town Portal.

יש גם שינויים יותר משמעותיים, כמובן. בעיקר הקלאסים – הדמויות החדשות הרבה יותר מגוונות, ובניגוד לדיאבלו 2 שונות זו מזו לא רק בנשקים ובאוסף ה-skills, אלא ממש בסגנון המשחק. זה מתבטא אפילו ברמות ממש בסיסיות כמו ה-mana: לכל קלאס בדיאבלו 3 יש סוג שונה של “אנרגיה”, שמבוזבזת באופן שונה ומתחדשת באופן שונה. ל- Demon Hunter, למשל, יש שני סוגים של אנרגיה, כשכל אחד משמש לדברים שונים ומתמלא במהירות שונה. והדמויות בנויות בצורה שמאוד מעודדת שימוש ב-skills, ככה שבקושי יש סיבה להשתמש בהתקפה הבסיסית. גם האויבים יותר מגוונים, וכבר מההתחלה מגיעים בכל מיני צורות וגדלים – למשל מפלצות שצריך להרוג פעמיים (משהו שאשכרה הצחיק אותי – מפלצת בשם walking corpse שכש”הורגים” אותה הופכת ל- “crawling torso”), או מפלצות שכשהן מתות יוצאות מהגופה שלהן תולעים שהן בעצמן מפלצות.

השינוי היחיד שראיתי בינתיים ולא אהבתי הוא ניהול הדמות. בקצרה, אין כזה. המשחק קובע בשבילכם כמה נקודות נוספות לכל תכונה כשעולים דרגה, וההתקדמות ב-skills היא לינארית לחלוטין. השליטה היחידה שלכם על כל העניין היא “לצייד” תת-קבוצה כלשהי של הכישורים הזמינים (כמות ה-skills שאפשר לצייד עולה עם הדרגות) שבהם אפשר להשתמש. כן, זה אומר שבכל רגע נתון במשחק אתם לא יכולים להשתמש ברוב היכולות שלכם. אני יודע שיש אנשים שהשינוי הזה מאוד ישמח אותם, אבל אני אישית, כפי שכבר התלוננתי כשדיברתי על Bastion בגיימפוד, מעדיף את המשחקים שלי קצת יותר מורכבים, אז כשעושים dumbing down למשחק כמו דיאבלו זה קצת מבאס אותי (למעשה זו השוואה מאוד מתאימה, כי המערכת החדשה מזכירה באופן חשוד את זו של Bastion).

בשורה התחתונה, אני לא חושב שלמישהו היה ספק שדיאבלו 3 יהיה מצוין מבחינת גיימפליי. אז אם לא אכפת לכם מלאג, ניתוקים ומשחק שאי אפשר לעצור, זה משחק מעולה בשבילכם. אם חשוב לכם שמשחק הסינגל פלייר שלכם יהיה באמת סינגל פלייר, או לחלופין אם יש לכם עקרונות ואתם לא רוצים להוכיח לבליזארד שהם יכולים לעשות מה שבא להם ועדיין לקבל את הכסף שלכם, אני ממליץ לוותר.

אני מניח שרוב מי שקורא את הפוסט הזה כבר החליט אם הוא יקנה את דיאבלו 3 או לא (אני מניח שלרובכם התשובה היא “כן”). אני מבין שמה שכתבתי פה כנראה לא ישפיע הרבה לכאן או לכאן. אבל לעזאזל, בשביל מה יש בלוג אם לא כדי לכתוב דעות מפורטות ונלהבות שלאף אחד לא יהיה אכפת מהן?

אחרי חודשים ארוכים בהם האקס בוקס שלי שימש כמכונת דאנס סנטרל באופן די אקסלוסיבי, יצא לי לשחק במספר משחקי קינקט. הנה מה שחשבתי עליהם.

Fruit Ninja Kinect (ל-XBLA)

את המשחק הזה אפשר לסכם ב”נכון Fruit Ninja? אז לקינקט”. הוא לא מתיימר לעשות יותר או פחות, אלא זה בדיוק משחק השמדת הפירות ששיחקתם בסמארטפון שלכם, אבל בגרסה שבה אתם משתמשים בזרועות שלכם כדי לבצע את הקיצוץ. מצבי המשחק הם זהים כמעט לחלוטין, כאשר גם פה מצב הארקייד (זה שיש בו בננות שנותנות בונוסים מגניבים) הוא הכי כיפי. התוספת המשמעותית היחידה על פני גרסת הסמארטפון הוא מצב מרובה משתתפים שבו שני שחקנים יכולים לקצוץ פירות ביחד. למעשה, עבורו רכשתי את המשחק. זה פשוט כיף לשחק עם עוד חבר ולהתחרע על הפירות במסך. זיהוי התנועות עובד היטב, ובאופן כללי זה ניצול מוצלח של חיישן הקינקט.

ובכל זאת, קצת ביקורת. קודם כל, הוא יקר. 10$ זה המון למשחק כזה, מהסוג שעולה בין 0 ל-4 שקלים בגרסת הטלפון. ואם כבר אנחנו משלמים מחיר כל כך יקר, ניתן היה לצפות לקצת חידושים ושינויים שמנצלים את העובדה שמדובר בפלטפורמה ביתית. עוד מצבי משחק? בונוסים חדשים? עגבניות שרי? משהו? נו טוב.

אז מומלץ? בהסתייגות קלה, אבל כן. הוא כיפי, ומהווה הדגמה משעשעת של הקינקט לחברים.

Child of Eden

משחק הקינקט הכי יפה ומיוחד שיצא עד כה. הוא מגיע מהיוצרים של Rez, והוא בסגנון די דומה לו. זהו משחק יריות “על מסילה” והקורבנות הם כל מיני צורות גאומטריות המייצגות חלקיקי מידע, וירוסים והשד יודע מה, בעולם וירטואלי הזוי ויפיפה שיצרו המפתחים (היפנים, כמובן). המטרה: להציל את לומי, העלמה היפה הכלואה בעולם הזה. כמו Rez, גם Child of Eden עושה שימוש נהדר במוסיקה, כאשר הירי שלכם יוצר אפקטים קוליים שמשתלבים במוסיקת הרקע ומוסיפים לחוויה הויזואלית גם חגיגה קולית. זהו מהמשחקים הבודדים שמהנים גם עבור צופה מהצד, ולא רק עבור זה שמשחק.

כשיחקתי רוב הזמן לא ידעתי מה לעזאזל קורה על המסך, אבל נסחפתי לחלוטין לתוך המראות המוזרים של Eden, והמוסיקה הנהדרת (ויש גם שירים!). השליטה באמצעות הקינקט מסייעת לתחושה הזאת: זה מרגיש כאילו אתם מחוברים, פיזית, לנעשה על המסך, ואתם ממש זורמים, ויורים, בתוך המרחב. לא פלא, אם כן, שמיקרוסופט החליטה לכלול את המשחק בחבילות הקינקט החדשות – החיישן והמשחק הזה פשוט נועדו זה לזה.

החסרון המרכזי של Child of Eden הוא האורך שלו. הסיפור נגמר תוך שעתיים פלוס-מינוס, מה שהיה קביל, אולי, אם הוא היה נמכר במסגרת ה-XBLA, אך כשיצא הוא נמכר במחיר מלא, וזכה להצלחה מסחרית די עגומה. למרבה המזל, הכללתו בחבילות הקינקט הביאה לכך שניתן לקנות אותו עכשיו במחיר זול בהרבה ב-ebay. אני קניתי אותו ב-11 דולר, ובמחיר הזה אני ממליץ עליו בלב שלם.

Leedmees (ל-XBLA)

שיחקתי רק בגרסת ה-trial של Leedmees, והיא שעשעה אותי לשעה בערך. הקונספט: כמו למינגס, רק שאתם משתמשים בגוף שלכם על מנת להעביר את היצורים הזעירים ממקום למקום. אתם עומדים באמצע, ועליכם לעמוד בתנוחות שונות כדי שתוכלו לשאת את ה-leedmees מצד אחד של המסך לצד האחר, כאשר הפלטפורמות והמכשולים משתנים משלב לשלב. הרעיון ממש חמוד, וכשזה הולך לו, המשחק גורם לכם להרגיש כמו ענק שמנסה לעזור לגמדים הקטנים שלו, מרים אותם על זרועותיו ומוביל אותם למקום מבטחים.

אבל זה לא תמיד הולך לו. לעיתים קרובות המשחק לא הצליח לזהות את תנועותי בדיוק, ופעמים רבות נפלו הקטנטנים למותם, מול קולות התסכול שלי. פעולה שאמורה להיות פשוטה, כמו להרים leedme מהקרקע, התגלתה כמסובכת מדי, עקב מימוש קינקטי לא אופטימלי. גזר הדין: אפשר לוותר.

סיכום

אם אתם ממאוכזבי הקינקט (אני אף פעם לא השתייכתי לקבוצה הזו), אני חושב שתשמחו לגלות שמשחקים הולכים ועושים דברים יותר ויותר מעניינים עם החיישן הזה. אפשר לשחק במשחק כמו Child of Eden עם שלט, אבל זה פשוט פחות כיף. תנו ליפנים חומרה מגניבה, והם כבר ימצאו משהו יצירתי לעשות איתה.

וואו, עבר קצת זמן מאז האוסף הקודם. לרוב המכריע של הזמן הזה אחראי משחק אחד, שאנחנו נדבר עליו עוד שניה. עכשיו, בכל אופן, אני נמצא קצת בתקופה של חזרה למקורות, בה אני משחק בעיקר ב- Angry Birds (ונזכר למה אני ממש לא אוהב את Angry Birds) ו- Slitherlink, כך שייתכן ויעבור קצת זמן לפני אוסף הביקורות הבא. אבל לבינתיים – הנה המשחקים ששיחקתי בהם בחודשים האחרונים.

Cut the Rope: כמו Angry Birds, אין צורך להציג את Cut the Rope. מדובר באחד מאותם המשחקים שהפכו ללהיטי-ענק על האייפון, ונמכרו בכמויות עצומות. אבל בניגוד ל- Angry Birds – זה באמת מגיע לו. בכל אחד מהשלבים במשחק תצטרכו להאכיל את היצור הירוק הקטן בסוכריה, כשבדרך אתם אוספים עד שלושה כוכבים. מה שמתחיל כמשחקי תזמון פשוטים למדי (קודם נחתוך את חוט א’, אחר כך את חוט ב’, וכן הלאה), הופך בהדרגה למתוסבך הרבה יותר, עם חוטים שתופסים את הסוכריה כשהיא עוברת לידם, חוטים ש”ממולכדים” ע”י עכבישים שגונבים את הסוכריה, טלפורטרים, מכשירי אנטי-גרביטציה ועוד כל מיני שטויות אחרות שהופכות את המסכים לקשים הרבה יותר. מחיר: דולר אחד. שווה לגמרי.

Peggle: כנראה אחד מהמשחקים המטופשים (והממכרים) ביותר שקיימים על המחשב האישי. והקונסולות. והאייפון. ומה לא. לאחרונה הוא גם הגיע לאנדרואיד, דרך ה- Amazon Appstore. למי שעדיין לא שמע אותי מבלבל עליו בשכל, אני אתקצר: יתדות. כדור שמקפץ למטה. EXTREME FEVER! הסימפוניה התשיעית של בטהובן! ניצחון! כמו כל המשחקים מה- Amazon Appstore, קצת מסובך לקנות אותו, אבל זה בלגן ששווה לעבור בשביל להיות מסוגלים לקנות את המשחקים של PopCap. מחיר: 2.5$.

Plants vs. Zombies: עוד משחק של PopCap, ועוד אחד שדיברנו עליו לא-מעט פעמים. הביקורת שכתבתי עליו לפני כמעט שנתיים וחצי נותרה נכונה לחלוטין גם היום – אמנם אורך החיים של גרסת האנדרואיד הוא מעט קצר יותר, מכיוון שמצבי משחק רבים שקיימים עבור גרסת ה- PC לא קיימים בגרסת האנדרואיד (אף על פי שחלקם נוספו לגרסת האייפון בעדכון מאוחר יותר), אבל עדיין מדובר במשחק מצוין, שמסוגל לשרוף לכם עשרות שעות. אם כי ראוי להזהיר אתכם – בתור משחק שאתם יכולים לשחק בו רק חמש-עשר דקות על האוטובוס, הוא לא מומלץ. אלא אם אתם רוצים לפספס את התחנה שלכם. ואת התחנה שאחריה. ובכלל, לבלות את כל היום שלכם באוטובוס. מחיר: 2$, אבל שוב, דורש התעסקות עם ה- Amazon Appstore.

Archipalego: משחק שמוכר את עצמו בתור “משחק אסטרטגיה בזמן-אמת טהור”. אתם שולטים בו על קבוצה של איים שמייצרים מטוסים. את המטוסים האלה אתם יכולים לשלוח בקבוצות לעבר איים אחרים. אם אתם שולחים, נניח, קבוצה של 30 מטוסים לעבר אי שמגנים עליו 20, ישארו לכם עשרה מטוסים ואתם תכבשו את האי. הוא מאוד מזכיר באופי שלו את Eufloria, אבל מעוצב בצורה הרבה פחות מעניינת… ובתור משחק אסטרטגיה, הוא פשוט לא טוב. יש שיטה די קבועה לנצחון בכל שלב ושלב, אין שום תחושה של התקדמות ממסך למסך ב”מערכה” (כל המסכים הם פחות או יותר אותו הדבר, ללא כל סוג של רמת קושי עולה), ובהתחשב בזה שהוא יותר יקר מ- Plants vs. Zombies או Peggle – אין שום הצדקה לקנות אותו. אבל הוא היה בחינם ב- Amazon Appstore למשך יום. אז ניסיתי. מחיר: 3$.

Robot Unicorn Attack: בצורה דומה לכך ש- Peggle מוגדר ע”י הסימפוניה התשיעית של בטהובן, Robot Unicorn Attack מוגדר ע”י Always של Erasure (סינגל שיצא בשנת 1994, ועדיין נשמע כמו פליט אייטיז). מדובר במשחק שבו אתם מנסים להציל חד-קרן רובוטי מההתרסקות הבלתי-נמנעת ע”י זוג כפתורים: קפיצה ו”הסתערות”. כל זה מלווה בקשתות, כוכבים, דולפינים רובוטיים וכמובן – אותו השיר המפורסם של Erasure בלולאה אינסופית, שגורמת לכל מי שנמצא סביבכם לצעוק עליכם שתשימו אוזניות, מיד לפני שהוא מתחיל לזמזם את השיר ללא שליטה. Eurogamer בחרו את גרסת הפייסבוק של המשחק בתור אחד ממשחקי השנה של 2010. אני דיברתי עליו המון בפרק 24 של גיימפוד. וכמובן, אתם יכולים לנסות בעצמכם את גרסת הפייסבוק של המשחק אם אתם לא בטוחים שתאהבו אותו. אני ממליץ עליו בחום. מחיר: דולר אחד.

Doodle Fit: המשחק הזה שייך לז’אנר די רחב של משחקים שאני לא מתחבר אליהם אפילו קצת. יש לכם צורה על המסך, וצורות קטנות בתחתיתו. אתם צריכים לסדר את הצורות הקטנות בצורה שתרכיב את הצורה הגדולה יותר. זה הכל. יש אנשים שממש התלהבו מזה. הוא מעוצב בצורה חביבה במיוחד (הכל נראה כאילו הוא מצויר במחברת שלכם), יש משהו קצת מעצבן בשליטה שלו (שמתרגלים אליו די מהר), ולא מעניין אותי אפילו קצת. אבל היי, אשתי התלהבה ממנו ושיחקה בו עד שהיא סיימה אותו, אז כנראה שיש אנשים שיאהבו אותו הרבה יותר ממני. מחיר: 5 ש”ח, אבל אתם יכולים גם להוריד גרסה חינמית שלו אם תרצו.

Ur-Quan Masters: והנה אנחנו מגיעים לסיבה שבגללה שיחקתי במעט מאוד משחקים בחודשים האחרונים. Star Control II הוא משחק מדהים שיצא לפני כמעט עשרים שנה, וזכה לגרסת קוד פתוח שעובדת על מחשבים חדשים יותר לפני קצת פחות מעשור. לא מזמן, גרסת הקוד הפתוח הזו עשתה את המעבר גם לאנדרואיד, וכעת, אתם יכולים להוריד ולשחק  בקלאסיקה הזו בחינם.

העלילה של Star Control II עוסקת בעתיד הרחוק, שבו המין האנושי נכבש ע”י גזע אלים של חייזרים בשם ה- Ur-Quan. אתם משחקים קפטן שמפקד על חללית ששייכת לגזע חייזרים מסתורי שנכחד, שיוצא לשחרר את המין האנושי מה- Ur-Quan הכובשים. לשם כך, תצטרכו לסייר ביקום העצום של המשחק, לאסוף משאבים, לפגוש גזעי חייזרים שונים ומשונים, להלחם, לסחור ולבצע כל מיני משימות שיקרבו אתכם בהדרגה ליעד הסופי שלכם. ההיקף של המשחק עצום בגודלו, ורק בשנים האחרונות מתחילים לצוץ משחקים שמתקרבים אליו בהיקף שלהם ובהשקעה בעולם המשחק.

אם אני אי פעם אצליח להדביק את הפער בין הפוסטים שאני רוצה לכתוב לפוסטים שאני כותב בפועל, אני אכתוב ביקורת יותר מפורטת על המשחק הזה. אבל ספציפית לגבי גרסת האנדרואיד – יש מקום לשיפור. המולטי-טאץ’ שלה מגמגם על רוב המכשירים (מכיוון שכל הכפתורים נמצאים על המסך, זה נהיה קצת בעייתי כשאתם צריכים לעשות פעולות מסובכות כמו להסתובב ולירות בו זמנית), יציאה למסך הבית של האנדרואיד וחזרה אליה עלולה לתקוע את המשחק, ובכלל, יש משהו בעייתי בלשחק במשחק שדורש מכם לזכור כל כך הרבה פרטים קטנים על פלטפורמה ניידת, כשלא בטוח שיהיה לכם איפה לכתוב את הפרטים שאתם רוצים לזכור. אם, כמוני, אין לכם זמן להשקיע כמה עשרות שעות בקלאסיקה הזו בבית, אין לכם ברירה אלא לחיות עם החסרונות הללו. אבל אם אתם יכולים, אני ממליץ לכם בחום לחוות את Star Control II דרך הגרסה שלו למחשבים נייחים. כך או כך, הוא לא עולה לכם כסף.

אהההה, זומבים. אי אפשר לחיות איתם, אי אפשר למות איתם. אנחנו בגיימפאד מאוד אוהבים זומבים, ובפרט להרוג אותם, ומאוד התרגשנו כששמענו על Dead Island, משחק הזומבים שיצא לפני שבוע וחצי. אני אגיד דבר אחד כבר מההתחלה – אחרי שבעבר יריתי בזומבים, הרבצתי להם, זרקתי עליהם פצצות ונלחמתי בהם עם צמחים – Dead Island הוא ללא ספק סימולטור הריגת הזומבים הכי מוצלח שיצא לי לראות.

Dead Island, כפי שהשם מרמז, מתרחש על אי. אי טרופי שחלקו כפר נופש, חלקו עיר מוכת פשע וחלקו ג’ונגל. ויש גם זומבים, כמובן. השילוב של נופים טרופיים ואפוקליפסת זומבים יוצר תמונות מאוד מורבידיות, ובאופן כללי האווירה של המשחק מצוינת ומעבירה טוב מאוד את התחושה הכללית של אפוקליפסת זומבים. הגרפיקה לא מפילה מהכיסא אבל בהחלט יפה, הסביבות מעוצבות בהקפדה ומאוד נחמדות, וגם הפסקול מאוד תורם. קצת חבל שכל האנשים והחפצים נראים כאילו הם עשויים מפלסטיק מצופה לקה, אבל הנוף יפה והזומבים מפחידים, וזה מה שחשוב.

אתם משחקים אחד מארבעה חסרי מזל שחסינים ל”מחלה” של הזומבים ולכן נגזר עליהם להיות העבדים של כל שאר האנשים על האי. המשחק הוא בגדול sandbox, רק שזה סוג של שקר, ובעצם אין הרבה מה לעשות מעבר לקווסטים. פה ושם יש אנשים לכודים שצריך להציל, או כל מיני דברים מפוזרים בעולם שאפשר לאסוף, אבל הם חוטאים בשני דברים קטלניים: 1) צריך להיות ממש קרובים לדברים האלה כדי לראות אותם, מה שאומר שאם אתם באמת רוצים למצוא את כולם זה יהיה בזבוז זמן בסדרי גודל יותר מאשר sandbox סטנדרטי; 2) רובם לא נותנים שום יתרון גיימפליי. אספתם 50 תעודות זהות? יופי לכם, עכשיו יש לכם 50 תעודות זהות. לכו תמצאו מה לעשות איתן. אפילו XP זה לא נותן.

הקרבות הם בגדול melee, והאמת שהמכניקה שלהם ממש מוצלחת. המכות מרגישות מאוד ריאליסטיות, הזומבים מגיבים להן מאוד יפה (כולל זעקות כאב!), ויש הבדלים משמעותיים בין סוגים שונים של נשקים, נשקים באורכים שונים, ומכות בחלקי גוף שונים. למשל, אפשר להרביץ לזומבי ברגליים, להפיל אותו על הרצפה, ואז לרסק לו את הראש. או לחלופין, לכרות לזומבי את שתי הידיים ואז לצחוק עליו כשהוא מנסה לנגוח בכם כמו ה- Black Knight. ואז לערוף לו את הראש.

חוץ מזה, יש גם באר של stamina, שיורד לא רק כשרצים אלא גם כשנותנים מכות, מה שאומר שכל מכה חשובה ואי אפשר סתם להרביץ באקראי ולקוות לטוב, כי מהר מאוד תמצאו את עצמכם מתנשפים ולא מסוגלים להרים את הנשק שלכם, ותרגישו כמו זקנים לכמה שניות לפני שתמותו. תוסיפו לכל זה מערכת skills מוצלחת ועוד כמה התקפות מיוחדות שצוברים במשך המשחק, ותקבלו קרבות שהם כיף גדול.

הנשקים עצמם מאוד מגוונים, ואפשר גם לשדרג ולשפצר אותם בכל מיני מודים מתוחכמים יותר או פחות, החל מלתקוע מסמרים במחבט בייסבול ועד לחבר בטריות ואלקטרוניקה לחרב כדי לחשמל איתה אויבים. נשקים של פנים-אל-פנים נהרסים בקצב די מהיר כשמשתמשים בהם (אפילו חרבות וכאלה, באופן מוזר) וצריך לתקן אותם כל הזמן. בתחילת המשחק הנשקים נהרסים תוך שניות וצריך לאגור נשקים ספייר כל הזמן, אבל בהמשך בטח תמצאו את עצמכם נשארים עם אותם 2-3 נשקים לאורך זמן, ופשוט מתקנים אותם כל פעם שעוברים ליד workbench. כל התיקונים והשדרוגים האלה עולים כסף, אבל המשחק יודע שזה עלול להיות בעייתי, וידאג להרעיף עליכם כמויות מטורפות של כסף שלא באמת יהיה לכם מה לעשות איתו חוץ מלאבד 10% ממנו כשאתם מתים.

זוכרים את 3 הפסקאות האחרונות? כל זה נכון בערך בחצי הראשון של המשחק. איפשהו בנקודת האמצע, המשחק מחליט שבעצם בא לו להיות shooter, וקצת זונח את עניין הזומבים לטובת אויבים אנושיים (חיים) עם אקדחים. בהתחלה חשבתי “טוב, קצת גיוון”, אבל לאט לאט זה נהיה פחות “גיוון” ויותר “טוב די, איפה הזומבים שהבטחתם?”. וזה אפילו לא shooter טוב. האויבים בקושי עושים נזק, ממש קל להרוג אותם, ואין שם שום תחכום, כי המכניקה של המשחק לא באמת בנויה לזה. בקיצור, WTF?

עוד משהו שכדאי להזכיר הוא ש-Dead Island בעצם מתוכנן לקואופ. יש 4 דמויות לבחור ביניהן, והמשחק מאפשר בצורה מאוד נוחה ופשוטה לחבור לאנשים אחרים ולשחק ביחד. זה קורה ע”י פופ-אפ קטן שמופיע בפינה של המסך כל פעם שיש מישהו שמשחק כרגע ונמצא באותו איזור כמוכם, ובאותו מקום בעלילה, ואז עם לחיצה פשוטה על J אפשר להצטרף למשחק שלו.

הבעיה הראשונה עם זה היא שהקואופ לא באמת יותר מוצלח מהסינגל. נכון, יש עוד אנשים שאפשר לדבר איתם על דברים לא קשורים ברקע, או להשוויץ על דברים מגניבים שעשיתם. אבל מעבר לזה אין באמת ערך מוסף לקואופ. הקרבות לא יותר קשים, ולעיתים רחוקות בכלל מגיעים מספיק זומבים ביחד כדי להצדיק עבודת צוות.

הבעיה השנייה היא שהסינגל הוא לא באמת סינגל. אני התחלתי משחק לבד, וציינתי במפורש שאני רוצה לשחק לבד. המשחק ראה את זה והחליט להתעלם מהקטע הזה לחלוטין. במצב “סינגל” אני עדיין מקבל בלי הפסקה את ההודעות “לחץ J כדי להצטרף למשחק של מישהו אקראי שאתה לא מכיר”. כל ה-NPCs עדיין פונים לדמות שלי בלשון רבים. כל ה-cutscenes עדיין מראות את כל ארבע הדמויות ביחד, מדברות ביניהן על איך חשוב להישאר ביחד ולעבוד כצוות.

האמת, התכוונתי להתלונן גם על זה. לידיעת המפתחים של Dead Island: אם אתם לא משקיעים מאמץ בלהכיר לנו את הדמויות ולפתח אותן, אתם לא יכולים לצפות שיהיה לנו אכפת מהדיאלוגים ה”מרגשים” שלהן. את הדמויות הראשיות (כולל הדמות שלי) אני רואה אך ורק ב-cutscenes, שהן מאוד נדירות. הן לא מדברות חוץ מזה, אף אחד לא באמת מדבר איתן חוץ מכדי לתת קווסטים, וגם אז תוך התעלמות מוחלטת מהאופי של הדמות.

אז לסיכום, יש לנו sandbox שהוא סוג של שקר, עם קמפיין סינגל שהוא סוג של שקר, דמויות שהן סוג של שקר ומיקוד melee שהוא סוג של שקר. אבל כמו שאמרתי, האווירה מאוד מוצלחת והקרבות (לפחות בחצי הראשון) מאוד מוצלחים, וזה מה שבאמת חשוב בסופו של דבר. זה היה יכול להיות משחק ממש מעולה, אם הוא לא היה גם מפוצץ בבעיות דיזיין, ממשקים מעצבנים, ובאגים.

בפרק של הגיימפוד שיעלה עוד כמה ימים אני נותן רשימה מאוד ארוכה (וחלקית, באופן עצוב) של בעיות שנתקלתי בהן. היו לי באגים משעשעים, דברים שממש דפקו לי את המשחק, דברים קצת מציקים שחוזרים על עצמם כל כך הרבה שהם נהיים נוראיים – כל סוג אפשרי של “דברים”. בפחות מ-30 שעות משחק, הצלחתי להקריס את המשחק, להיתקע במקום שאין לי איך לצאת ממנו (פעמיים), לאבד קווסט ולאבד נשק שהרגע שפצרתי. ולעבור דרך קיר פעם אחת. וכל זה אחרי שכבר יצא פאץ’ אחד. למעשה, המשחק כל כך מלא באגים שהמפתחים החליטו להקפיא את העבודה על ה-DLC לטובת פתירת באגים. נחמד מצידם, אבל לא היה עדיף להשקיע את הזמן הזה ב-QA לפני שהמשחק יצא?

עד כמה שהדברים האלה מעצבנים וגורמים לי לשנוא את המפתחים, שום דבר מזה הוא לא dealbreaker, והמשחק מספיק מוצלח כדי שאני ארצה להמשיך לשחק בו אפילו אחרי שהוא איבד את הזהות שלו והפך ל-shooter, בתקווה שהזומבים יחזרו בקרוב. אם לא – 30 שעות הן בהחלט תמורה יפה. וזה לא שחסרים משחקים טובים שיוצאים בעתיד הקרוב.

כש- Serious Sam יצא לראשונה, אי-שם בתחילת העשור הקודם, אחת האפשרויות הכי מגניבות שהוא התהדר בהן היתה משחק שיתופי (במפות הרגילות של המשחק) עם עד 16 שחקנים נוספים (ו- 4 במסך מפוצל על מחשב מקומי – אפשרות שכמעט ולא היתה קיימת במחשב האישי באותה התקופה). זה היה מגניב מאוד, כי אהבתי את Serious Sam ואת האקשן המרוכז והמוצלח במיוחד שהוא הציע, והתלהבתי מהאפשרות של לשחק בו ביחד עם חברים. אבל לרוע המזל, הרעיון הזה קצת הקדים את זמנו. החיבור לרשת היה איטי מדי, והיו מעט מדי אפשרויות להשיג את Serious Sam (מלבד קנייה בבאג, במחיר שהיה זול ביחס לאותה התקופה, אבל לא ירד מ- 120 ש”ח), כך שלא באמת יצא לי לשחק אותו במשחק שיתופי עם אף אחד, מלבד ניסיון אחד או שניים לשחק עם עוד מישהו על המחשב שלי בעזרת מסך מפוצל.

מאז עבר עשור. Serious Sam 3: BFE כבר נמצא מעבר לפינה, חיבורי הרשת טובים ומהירים יותר, והמבצעים התכופים של Steam גרמו לכך שלאחוז משמעותי מהחברים שלי יש את המשחק. אז החלטתי להגשים את החלום, לאסוף כמה חברים טובים וקרובת משפחה סוררת אחת, ולנסות לשחק ב- Serious Sam HD ב- Co-op דרך Steam. התוצאה? כאוס.

אבל לפני הכאוס – מילה רעה. התקשורת הקולית במשחק מחורבנת. בעצם, אני לא יודע אם היא מחורבנת. ייתכן שהיא מצויינת. היא פשוט לא עבדה. לאף אחד מאתנו. אחרי כרבע שעה של נסיונות חסרי-תועלת, עברנו ל- Skype והמשכנו לשחק כשהוא דלוק ברקע. זה לא היה מאוד נוח, אבל היי, זה עדיין עדיף על מה ששחקני PS3 צריכים לעבור.

כשהתחלנו לשחק, בהתחלה לא היה ברור לנו מה קורה. אנחנו רגילים לשחק ב- Left 4 Dead 2, משחק שבו הקבוצה צריכה להיות מלוכדת ככל האפשר ולשמור על תיאום גבוה. ב- Serious Sam, הליכה של שחקן בודד לנקודה מעט מרוחקת במפה עלולה לגרום ליצירה של כמה עשרות מפלצות חדשות, מה שמעודד לכאורה את זה שכל השחקנים ילכו ויחקרו את המפה ביחד. הבעיה היא שזה בלתי אפשרי. המפות של Serious Sam נוטות להיות עם הרבה התפצלויות ואזורים סודיים, ונקודת ה- Spawning שלכם, במקרה שתמותו, לא תמיד קשורה באיזושהי צורה לנקודה שבה הייתם לפני שנהרגתם. כך שלאחר עוד כמה דקות משחק, הבנו שהניסיון שלנו לשמור על סוג כלשהו של תיאום נידון לכשלון. ואז פשוט התחלנו להתרוצץ, להשתטות, ולירות בכל מה שזז. כמו שצריך.

זה היה כיף, וזה היה מאוד שונה ממה שאנחנו משחקים בו בדרך כלל ברשת, אבל מעבר לחוויה החד-פעמית המהנה, קשה לי להאמין שנתאמץ במיוחד בשביל לארגן אחד כזה שוב. סגנון המשחק המטופש והמהיר של Serious Sam פשוט לא עובר טוב למשחק קו-אופ ברשת בפורמט הנוכחי. אם אתם משחקים ללא הגבלה של כמות ה”פסילות” שיש לכל שחקן, הוא נהיה מאוד חסר-השלכות – כולם מסתערים בלי חשבון על כל מה שזז, שזה מצב שונה מאוד מהמשחק הרגיל ב- Serious Sam (שדורש מכם כל הזמן להסתגל במהירות למצב בשטח בשביל לא למות). אם אתם מגבילים את כמות הפסילות לכל שחקן, הוא מפסיק להיות כיפי (כי Serious Sam הוא משחק שלמרות הכל, מתים בו ממש הרבה, ואתם צריכים לטעון בו את המשחק באופן קבוע).

אני לא בטוח מה הפורמט השיתופי שבו משחק כמו Serious Sam כן יכול לעבוד, ולשחזר את הכיף העצום שיש במשחק לשחקן היחיד שלו. אבל בתור פריקת אדרנלין חד-פעמית, הוא לא רע בכלל. אם יש לכם אותו, אני ממליץ לכם בחום לנסות.

הגיע הזמן שתהיה פה ביקורת למשחק הכי “רציני” שנעשה לאייפון עד היום. למי שלא מכיר, Infinity Blade הוא Action RPG שפותח ע”י Chair, החברה שעשתה את Shadow Complex האהוב על חברי הבלוג. האמת שהסיבה שלא כתבתי עליו עד עכשיו היא שהוא נראה לי יקר מדי למשחק אייפון ($6 ב-App Store), אבל לא מזמן גיליתי במקרה שהייתה עליו 50% הנחה ליום אחד, אז אמרתי “נו טוב, נראה על מה כולם מדברים”. המסקנה: אני לא בטוח שהייתי קונה אותו ב-$6, אבל ממש לא בטוח שלא. וזו התקדמות רצינית.

דבר אחד שרואים מיד הוא שזה משחק יפה. הוא מבוסס על Unreal Engine, והגרפיקה בהחלט מדהימה ביחס למשחק אייפון. גם הסביבות מעוצבות יפה ומגוונות, וכנ”ל האויבים. החיסרון הוא שזה גורם למשחק להיות קצת איטי לפעמים, לפחות על ה-3GS הקשיש שלי. אה, וגם לוקח לו בערך חצי דקה לעלות, מה שיכול להיות ממש מבאס אם יש לכם רק דקה-שתיים לשחק בו.

עוד דבר שרואים, או ליתר דיוק שומעים, מיד, הוא המוזיקה. Infinity Blade חוטא חטא קרדינלי בכך שהוא לא מאפשר לכבות את מוזיקת הרקע. אפילו אין לו את הנימוס הבסיסי להשתיק את עצמו אם מתנגנת מוזיקה מהאייפוד באותו זמן. אז אם אתם לא רוצים שהלחנים האפיים-אך-משעממים יטחנו לכם באוזניים כל הזמן, תצטרכו להשתיק את הטלפון כולו ולקוות שתזכרו לבטל את זה כשתסיימו לשחק. אני אישית פספסתי לפחות שתי שיחות בגלל השטות הזו (וכן, אני יודע שאפשר להשתיק את הכל-חוץ-מהצלצול, אבל זה דורש יותר מאמץ, לוקח יותר זמן שבו המוזיקה צועקת לי באוזן, ומשתיק גם את האייפוד).

אה, כן, ויש גם משחק. העלילה היא לא באמת עלילה, יותר מסגרת כללית – יש איזה איש רע שהרג את אבא שלכם ואתם צריכים לנקום את מותו (של האבא, כלומר). האביר שלכם יסתער בכוחות עצמו על הטירה, יהרוג יצורים שונים ומשונים, יאסוף כל מיני אוצרות (בעיקר כסף) שמפוזרים שם, ובסוף יגיע אל האיש הרע, יילחם בו וימות. אל תדאגו, זה לא ספוילר, כי כאמור אין עלילה. ה-God King הוא אויב מאוד חזק ורוב הסיכויים שתמותו בקרב נגדו, וכשזה יקרה המשחק יחתוך 18-24 שנה קדימה, ותתחילו מחדש עם הבן של האביר ששיחקתם כרגע, שגם הוא כמובן רוצה לנקום את מות אביו (ובאופן לא מוסבר מצויד בכל הניסיון והציוד של האבא). כנראה שיצר ההישרדות לא חזק במיוחד במשפחה הזו, כי זה ממשיך ככה עד אינסוף.

הקרבות עצמם פשוטים יחסית מבחינת העיקרון. האויבים תוקפים אתכם, ואתם צריכים להגן. יש 3 דרכים להגן: מגן, התחמקות, או מכה חוסמת עם הנשק – בסדר עולה של קושי, אבל גם סדר עולה של אפקטיביות. מה הכוונה ב”אפקטיביות”? אם תצליחו לחסום כמה מכות ברצף, תקבלו חלון קצר שבו תוכלו לתקוף בעצמכם, ע”י swipes על המסך בסגנון Fruit Ninja, רק שכאן האויבים לא מתפוצצים ומשאירים לכם מיץ פרי על כל המסך.

זה הבסיס, ומעבר לזה יש מעט מאוד דברים נוספים (למשל קסמים שאפשר להטיל כל כמות כלשהי של זמן), וכמובן שזה הולך ונהיה יותר ויותר קשה. האויבים נהיים מהירים וחזקים, ועם התקפות יותר ויותר מגוונות שצריך לדעת מאיפה בדיוק הן מגיעות ואיך להתחמק מהן כמו שצריך. במקביל, כמובן, גם האביר שלכם הולך ומתחזק, גם מבחינת התכונות הבסיסיות וגם מבחינת חפצים שאפשר לקנות (או עם הרבה מזל, לקבל מאויבים/תיבות אוצר).

לוקח קצת זמן לקלוט את המכניקה של הקרבות, וכל מיני ניואנסים מוזרים כמו העובדה שמחלק מההתקפות אי אפשר להתחמק, או שיש התקפות שהופכות באמצע ל-slow motion מסיבה לא ברורה וצריך לתזמן אותן אחרת, אבל ברגע שמבינים את כל זה, הקרבות אינטואיטיביים וזורמים טוב. מהרגע הזה, יש לכם כמה שעות טובות של משחק מהנה ומאתגר עד שתקנו את הטבעת ששוברת לחלוטין את כל האיזון והופכת את רוב הקרבות לטריוויאליים למדי. מצד שני, השלב הזה כבר לא רחוק מהשלב שבו כבר נהיה ממש ממש קשה לשפר את הדמות שלכם (למשל, הנשק הבא שאני יכול לקנות כרגע עולה חצי מיליון מטבעות, כשמקרב/תיבה ממוצעים מקבלים בסביבות 3000-4000), אז כשאתם מגיעים לשם כנראה שכדאי להתחיל מאפס או לעבור ל-Arena.

מצב ה-Survivor של ה-Arena נותן לכם רצף של אויבים שאתם צריכים להרוג בלי אפשרות להתרפא בין הקרבות (או תוך כדי, כי אין קסמים). על כל אויב שתהרגו תקבלו כסף, שתוכלו להשתמש בו כדי לשדרג את הציוד שלכם. המחירים הרבה יותר נמוכים מאשר בקמפיין, אז אפשר ממש לשפר משמעותית בזמן קצר יחסית, שזה טוב כי בסיכוי טוב לא יהיה לכם זמן ארוך במיוחד. זה נהיה קשה מאוד מהר מאוד. החיסרון במצב הזה הוא שהוא די dumbed down – אין פיתוח דמות, אין קסמים, אין טעמים שונים של התקפות כמו במשחק הרגיל (אש, קרח וכו’).

חוץ מזה, יש ב-Arena גם מצב של מולטיפלייר, שעובד בעזרת ה-Game Center של האייפון. המולטיפלייר הוא לשני שחקנים, כשלסירוגין שחקן אחד משחק את האביר ואחד את המפלצת שהוא נלחם בה. לא ניסיתי אותו, כי אין לי חברים לשחק איתם ואני לא רוצה לשחק מול מישהו אקראי (מה גם שזה דורש שאשכרה יהיה מישהו אקראי שרוצה לשחק מולי), אבל הוא נראה מתוחכם ומעניין למדי, אז אם יש לכם חברים גיימרים עם אייפון זה יכול להיות מאוד מוצלח.

בסופו של דבר, חוץ מכמה דברים מציקים כמו האיזון הדפוק של הקסמים והמוזיקה המעצבנת, זה באמת כל מה שאפשר לבקש ממשחק על הטלפון שלכם. אני עוד לא יודע להגיד מה אורך החיים שלו, אבל בינתיים הוא החזיק אותי יפה מאוד במשך לא מעט שעות, אז אין תלונות גם כאן. בקיצור, אם אתם מסוג האנשים שמוכנים להוציא $6 על משחק לאייפון, אני מאוד ממליץ על המשחק הזה. אני רק מקווה שבאמת תאהבו אותו, כי אין לו דמו, אז אם תתאכזבו לא יהיה לכם מי להאשים חוץ ממני.