לא עשיתי מחקר מעמיק יותר מדי בנושא, אבל קיבלתי את הרושם ש- Zenonia הוא אחד ממשחקי התפקידים המוכרים-יותר לאנדרואיד ול- iOS. כמעט כל חיפוש של משחקי תפקידים לסלולר הוביל אותי ל- Zenonia. אנשים שביקשו המלצות למשחקים נוספים בז'אנר אמרו שהם רוצים משהו "כמו Zenonia". אז נו, מה אני יכול לעשות – קניתי את Zenonia.
Zenonia הוא משחק תפקידים-פעולה, שיותר מזכיר בסגנון את Diablo ודומיו מאשר את Symphony of Eternity שסיפרתי עליו לפני שבוע. במקום קרבות מבוססי-תורות, אתם נלחמים נגד המפלצות שמאכלסות את השלבים שלו בזמן-אמת, תוך שימוש במגוון כשרונות שהדמות שלכם צוברת במהלך המשחק בנוסף לשימוש נרחב בנשק לטווח קצר.
במהלך המשחק אתם משחקים את Regret – בחור צעיר שאומץ בהיותו תינוק ע"י הקפטן של "האבירים הקדושים". כשאביו המאמץ נהרג ע"י שד, יוצא Regret לחפש את גורלו ומזלו בעולם הגדול. בדרך, הוא מנסה לענות על כמה שאלות מסתוריות שנותרו מסביב למותו של אביו, מתוודע למלחמת החורמה ארוכת השנים בין "האבירים הקדושים" ל"שבט הדרקון", לחמש ה- Seals שאחראים על הצלת העולם מגלישה לאבדון מוחלט, ולהיסטוריה המסתורית שלו ושל משפחתו. כמו ב- Symphony of Eternity, את העלילה הזאת הוא יחשוף דרך שורה של דיאלוגים מביכים ברובם. אבל שלא כמו Symphony of Eternity, הוא עושה את זה עם הרבה יותר מודעות עצמית – לעיתים קרובות, הדמויות שתדברו איתן יתייחסו לעבודה שהן דמויות במשחק, ויעירו הערות כמו "בטח בעולם האמיתי אתה לא עוזר לכל כך הרבה זרים ברחוב" או "הקווסט הזה בטח מבוסס על איזושהי חוויה הזויה של אחד המפתחים".
מצד שני, העלילה של Zenonia מצליחה למצוא דרך מקורית חדשה בשביל לעצבן אתכם: לאורך המשחק, באופן קבוע למדי, אתם נמצאים במצב שבו אתם יודעים הרבה יותר מהדמות שאתם משחקים. חלק מזה קורה כי המשחק נחוש להציג לכם אירועים שקורים ואתם לא אמורים לדעת עליהם, וחלק מזה קורה כי המשחק נחוש לספר לכם לא רק מה דמויות אומרות, אלא גם מה הן חושבות בלב כשהן אומרות את זה. ובפעם החמישית שבה הדמות שלכם מאוד מופתעת ממשהו שאתם ידעתם כבר חצי שעה קודם, זה די מעצבן.
אבל היי – מבחינת המכניקה שלו, Zenonia הוא משחק תפקידים מוצלח הרבה יותר מ- Symphony of Eternity. יש בו הרבה יותר חפצים, הרבה יותר אפשרויות שדרוג והתאמה אישית לדמות שלכם, וקווסטים צדדיים – שהיו חסרים לי במיוחד ב- Symphony of Eternity. נכון, רובם נופלים לתבנית הבנאלית של “הרוג 10 מפלצות מסוג X” או “לך לטריטוריה Y ופגוש שם את Z”, אבל הם מתבלים את העלילה הראשית, ונותנים לכם דברים נוספים לעשות כשאתם צריכים פשוט לשדרג את הדמות שלכם מספיק כדי שהיא תוכל להתמודד עם הבוס הבא בהצלחה.
גם הקרבות במשחק, למרות שהם נוטים לחזור על עצמם בצורה קצת מוגזמת, די כיפיים בסך הכל. יש מקומות שבהם להרוג את אותן המפלצות שוב ושוב כדי שתוכלו לעלות בדרגות לקראת האזור הבא, אבל כמעט בכל אזור תמצאו לפחות מפלצת אחת או שתיים שהיא בדרגה גבוהה יותר, ואתם יכולים להרוג מספיק בקלות, כדי שתוכלו לטפס בסולם הדרגות במהירות גבוהה יותר.
אחת מהקטגוריות שהמשחק כן מפשל בהן, לעומת זאת, היא אפשרות ה”בחירה”. לכאורה, כמו כל משחק תפקידים מודרני המכבד את עצמו, Zenonia מציע לכם אפשרויות בחירה, שיבחנו כהלכה את מוסריותכם ויאפשרו לעולם המשחק להגיב בהתאם… אבל ההצעה הזאת היא תאורטית בלבד. רוב הבחירות במשחק הן סתומות, בלי שתוכלו בכלל לנחש את ההשלכות של מעשיכם, ולא משנה אם תצטרפו לצד הטוב או לצד הרע – בסופו של דבר תעשו פחות או יותר את אותן המשימות בדיוק – רק כמה מהדיאלוגים שתתקלו בהם יהיו קצת שונים.
החסרון הזה, וגם החסרונות הנוספים שהזכרתי לגבי העלילה קודם לכן, לא מציק לי יותר מדי. מה שהציק לי באמת היא העובדה שכמו Symphony of Eternity, לא באמת יכולתי לסיים אותו. באחד מקרבות הבוס, שממוקם בערך ב- 70% מהדרך לסוף המשחק, עלול להיות במשחק באג קטלני שגורם לבוס לרפא את עצמו באופן תמידי, והדרך היחידה להפטר ממנו היא להתחיל את כל המשחק (שדורש בערך 10-12 שעות בשביל להגיע לנקודה הזו) מחדש. וגם זה לא בטוח יעזור. התופעה הזו, לפי הבירורים שערכתי, עלולה לקרות גם בגרסת האנדרואיד וגם בגרסת האייפון של המשחק.
כמו במקרה של Symphony of Eternity – מכיוון שמדובר במשחק שעולה רק דולר (גם ב- Android Market וגם ב- App Store), אם אתם יכולים להתמודד עם התחושה המבאסת של להפסיק אותו באמצע, אין סיבה שלא לקנות אותו. חווית המשחק בו היא עדיין נחמדה למדי, והוא קצת פחות מביך מ- Symphony of Eternity במגוון מובנים. ובכל זאת, חבל לי שאני לא יכול להמליץ עליו בלב יותר שלם. מצד שני, שמעתי שלמשחקי ההמשך שלו אין את הבעיות הטכניות שיש לו. אני אצטרך לבדוק את זה מתישהו.
תעשיית המשחקים הישראלית, בשנת 2012, היא לא מה שהיא היתה לפני עשרים שנה, או אפילו לפני עשור או חמש שנים. נכון, מדינת ישראל לא ממש הוציאה כותר AAA ראוי באמת מאז סימולטור הטיסה של חיל האוויר הישראלי מ- 1998 (“כוכב כחול”), אבל יש לנו משחקים שעונים בערך לכל הגדרה אחרת. קז’ואל? פייסבוק? אינדי? פלטפורמות ניידות? הכל יש. בכמויות לא-זניחות ובאיכות לא-רעה (לפחות בחלק מהמקרים). אבל משחק שבאמת מופץ לקונסולות? ועוד לא תחת תווית ה- Xbox Live Indie, אלא בתור משחק כזה שבאמת דורש לחתום על הסכם עם מיקרוסופט או סוני? זה משהו שלא חשבתי שאני אראה בשנים הקרובות.
