Journey וסוף הדיון על משחקי וידאו כמדיום אמנותי

עופר שוורץ| ביקורת,חפירות הוספת תגובה

על פני השטח, הפוסט הזה אמור להיות ביקורת על Journey. הבעיה היא שמסיבות שתיכף נגיע אליהן, אין יותר מדי דברים רלוונטיים להגיד עליו. הדבר המעניין העיקרי שאפשר להגיד כביקורת הוא ש-Journey פותר אחת ולתמיד את הדיון המעיק של “האם משחקי וידאו יכולים להיות אמנות”: עכשיו אפשר להגיד בוודאות שהתשובה היא “כן”.

Journey

Journey הוא חוויה. זו הדרך הכי טובה להגדיר אותו. הוא עושה למשחקי וידאו מה ש-Fantasia עשה לסרטים מצוירים אי שם בשנות ה-40. יש בו מעט מאוד עלילה, כמעט אין בו מכשולים או אתגרים (קרבות אין בכלל), ואין אפילו שורה אחת של טקסט או דיאלוג. אבל הוא חוויה אינטראקטיבית מרהיבה שגרמה לי להתרגשות, מתח והתפעלות. וזו גם הסיבה שהביקורת הזו, כביקורת נטו, הולכת להיות מאוד תמציתית. פשוט אי אפשר להעביר את זה במילים. אני יכול לדבר בהרחבה על הגיימפליי (פשוט מאוד ועושה את העבודה), הנופים (מרהיבים ומגוונים ביותר) והפסקול (מעולה ומתאים למשחק בצורה מדויקת להחריד), אבל שום דבר שאני אגיד לא יוכל לתאר את התחושה המדהימה של המשחק הזה.

ופה אנחנו נכנסים לתחום של אמנות. כי איך שאני רואה את זה לפחות, זו ההגדרה של אמנות. משהו שמעביר אתכם איזושהי חוויה, שמשאיר עליכם חותם. לא משנה אם זה בשחור-לבן, או בצבעי שמן על קנבס, או באנגלית מוזרה של ימי הביניים – מה שחשוב הוא האימפקט. ונכון שאפשר להגיד את זה על הרבה מאוד משחקים, אבל Journey עושה את זה כל כך טוב ובצורה כל כך טהורה שפשוט אי אפשר להתווכח. המבנה המאוד לינארי שלו (יש טיפה אופציה ל-exploration, אבל זה ממש שולי ומהווה חלק מזערי מהמשחק) והיעדר כמעט מוחלט של אלמנטים חיצוניים, מבטיחים שכל מי שישחק בו יראה בקירוב טוב את אותו דבר; הוא מכיל לא מעט מוטיבים וסימבוליזם; כל מרכיב במשחק מתוכנן בקפידה והכל משולב ביחד בצורה מושלמת, והמכלול הוא פשוט יצירת אמנות ולא פחות מזה.

והיופי האמיתי הוא שכל זה נעשה בלי לפגוע בתחושת האינטראקטיביות. היצירה הזו לא הייתה עובדת באף מדיום אחר. זו דוגמה מושלמת לאחת הסיבות העיקריות שלמשחקי וידאו יש זכות קיום כאמצעי אמנותי נפרד וייחודי: immersion. המידה שבה המשחק הזה מכניס אתכם לתוכו, לתוך האווירה והעולם, האופן שבו הוא גורם לכם להיאבק על כל צעד וממש לפחד כשקורים דברים מפחידים ולשמוח כשהכל מסתדר לטובה, זה משהו שפשוט אי אפשר להשיג במדיום לא אינטראקטיבי.

Journey הוא, לצערי, בלעדי ל-PS3 (אני שיחקתי בו על קונסולה של חבר), אבל הוא עולה רק $15 ונמשך בערך שעתיים מההתחלה עד הסוף, אז אם יש לכם איזושהי דרך להשיג גישה לפלייסטיישן לבוקר/ערב אחד, זה מספיק. אם כל מה שכתבתי עד עכשיו עוד לא הבהיר לכם שזה משחק חובה, אני אגיד את זה במפורש: זה משחק חובה. גם לגיימרים ותיקים וגם לאנשים שלא שיחקו באף משחק בחיים שלהם. אל תצפו לאתגרים מחשבתיים, יריות, אדרנלין, RPG elements או דמויות מעניינות. צפו לחוויה קסומה ולהדגמת תכלית של מה שאפשר לעשות עם המדיום הזה אם מתייחסים אליו בצורה קצת שונה: כאמנות.

תגיות: , ,

7 תגובות ל “Journey וסוף הדיון על משחקי וידאו כמדיום אמנותי”

  1. cat5 מאת cat5:

    אין בו גיימפליי, אין בו אתגר והאינטראקטיביות היא אפסית.

  2. עופר שוורץ מאת עופר שוורץ:

    אם תסתכל טוב תוכל לראות שכתבתי במפורש שהגיימפליי פשוט מאוד ושאין אתגר, ורמזתי בצורה מאוד עבה שהגיימפליי הוא ממש לא הדבר המרכזי במשחק. לגבי האינטראקטיביות האפסית – אני לא מסכים, אבל גם אם נגיד לרגע שכן, האם זה סותר משהו ממה שאמרתי? האם לדעתך החוויה הייתה עוברת בלי הפן האינטראקטיבי, אספי ככל שיהיה? כי אני חושב שלא. בתור סרט, למשל, זה כנראה היה די משעמם רוב הזמן.

  3. אסף אחד מאת אסף אחד:

    ביקורת מעניינת,

  4. אסף אחד מאת אסף אחד:

    (נקטעה לי התגובה, אז אני שולח מחדש)
    ביקורת מעניינת, לצערי אין לי PS3 אז אני לא יוכל "לחוות" את המשחק, אבל מעניין אותי לדעת מה הדעה של הכותב על dear esther, שגם הוא מציג קרוב ל-0 גיימפליי ואינטראקטיביות, ועדיין מציע סיפור ואווירה סוחפת, לדעת אנשים.

  5. עופר שוורץ מאת עופר שוורץ:

    הכותב חושב ש-Dear Esther נראה (אפריורית) מאוד מעניין ומתכוון לשחק בו בקרוב.

  6. swym מאת swym:

    הדיון על משחקי וידאו כמדיום אמנותי נגמר הרבה לפני Journey

  7. שם בדוי מאת שם בדוי:

    לדעתי מה שהיה הכי יפה במשחק ולא אמרתה עליו כלום זה הקואופ המדהים שלו שלדעתי היה הקואופ הכי חדשני בדור האחרון.
    אז מכיוון שאתה לא אמרת כלום אני יוסיף בקטנה.
    במשחק יש קוא אופ מיוחד במינו שבו אתם לא קובעים עם מי תשחקו אלה המזל,המשחק מכניס לעולם שלך באופן הקראי לגמרי בן אדם אחר שנמצא באותה נקודה כמוך מבלי להגיד לך על כך ומבלי יוכלת לתקשר בעזרת מילים אלה בעזרת קול בלתי ניתן להבנה,מנגינה שכזאתי,שבעזרת אתם מתקשרים אחד עם השני.
    מה שקורה במשחק הוא שאתם מתחיל לשמוע במהומהם קול מרוחק ואז אתם מתחילים להשמיע חזרה קולות ובו זמנית לרוץ לעבר הקול. הרגע שבו שומעים את הקול נותן הרגשה כאילו אתה והוא היחידים שניצלו מרעידת אדמה בקנה מידה בינלאומי,חוויה בילתי רגילה ומיוחדת במינה.
    אז אחרי שנפשתם אתם מנסים ביחד להתגבר על מכשולי המשחק בלי היכולת לתקשר ולהעביר מידע.
    המחשבה הראשונה שעולת היא "אין סיכוי שזה יעבוד בשום דרך" אבל למרות זאת אתה מגלה שאתה וחברך הזר עובדים בצורה מדהימה ביחד בדרך שאי אפשר להסביר, כאילו אתם הכרתם אחד את השני ותחננתם הכל מראש.
    ככה במהלך כל המשחק אתה שואפים להישאר ביחד לא משנה מה, נוצר מין קשר חזק מאוד שגורם לרצות להתקדם יחדיו אפילו בתנאים הכי קשים.
    הקואופ הזה גורם לך לשכוח מהכל ולהרגיש כאילו נכנסת לעולם אחר שם רק שני אנשים חיים ועליהם להתגבר על מיכשולים יחד,הקואופ נותן הרגשה שלא ניתן להשיג שום מקום אחר הרגשה מדהימה לא מוסברת שכזאתי
    זה הקו אופ של המשחק מקווה שכתבתי בסדר

הוספת תגובה


התחבר RSS תגובות RSS פוסטים
WP Theme & Icons by N.Design Studio
התאמה לעברית: We CMS