כפי שבוודאי שמתם לב, השבוע האחרון היה שקט במיוחד כאן בבלוג. אני יכול להסביר את זה, כהרגלי, ע"י העובדה שמרבית כותבי הבלוג לא באמת ראויים למשכורת שאני לא משלם להם, אבל היה גורם נוסף שתרם לכך השבוע: הייתי קצת עיוור.
האחראי לכך הוא ניתוח נפלא בשם LASEK (או PRK): ניתוח לייזר לתיקון ראייה שעולה כמו החיים שלי, אבל אמור לדאוג לכך שאני לא אצטרך לשים יותר משקפיים או עדשות מגע (או במילים אחרות: שאני אוכל להסתכל על בחורות בביקיני גם אחרי שאני נכנס לים). הבעיה היא שזמן ההתאוששות שלו הוא מספר ימים, כשבמהלכם המנותח צפוי להרגיש תחושת אי-נוחות ולא לראות יותר מדי.
במהלך התקופה הזו, האויב הגדול ביותר של המנותח הוא לא תחושת אי הנוחות, ואפילו סכנת הזיהום הופכת לעניין נדיר למדי בזכות עדשות מגן שמונחות על העיניים. האויב הגדול ביותר של המנותח בתקופה הזו הוא השעמום. שעמום שאני רגיל להפיג באמצעות משחקי מחשב. אבל כשאני צריך להגדיל את הטקסט על המסך שלי פי 5 כדי שאני אוכל לקרוא אותו, כל הנושא הזה של משחקי מחשב עלול להיות קצת בעייתי.
אז עברתי במהרה על כל ספריית המשחקים שלי. משחקי אסטרטגיה עמוסי טקסט ומספרים נשללו כמעט מיידית. על Gemcraft לא רציתי לחשוב אפילו. Guitar Hero נראה כאופציה ראויה למדי, אבל כפי שכל אדם שלובש עדשות מגע יכול לספר לכם, חווית המשחק בו עם עדשות (ובמיוחד עם יובש בעיניים) יכולה להיות לא-סימפטית. מאחר שהיו לי ארבעה ימים להעביר עם עדשות בעיניים, הייתי צריך למצוא בידור אחר.
ובנקודה הזו, התפלאתי לגלות פעם אחר פעם עד כמה כל המשחקים שאני משחק בהם עמוסים במספרים – גם אלה שננראים כמו בידור קז'ואלי וצבעוני לשעה קלה של שעמום. מדובר במספרים קטנים וחסרי-חשיבות, לכאורה, עד הנקודה שבה אני צריך לקרוא אותם, ולא מצליח בכלל להבחין אם יש להם ארבע או שלוש ספרות.
Plants vs. Zombies הוא דוגמה מצויינת לבעיה. מדובר במשחק מאוד ברור מבחינה ויזואלית, שנראה כמו מועמד מוצלח לתקופה המשעממת הזו. אפילו יכולתי להתמודד עם העובדה שאני לא רואה את ה"מחיר" של כל צמח, כי בכל מקרה אני זוכר את רובם בעל-פה. אבל ברגע שניסיתי להכנס למשחק עצמו, גיליתי למרבה הזוועה שבלי המספר שבצד השמאלי-עליון של המסך, שמודיע לי כמה "שמש" יש לי לצורך קנייה של צמחים חדשים, אני פשוט לא מסוגל להסתדר.
גם The Sims 3, שאני די נהנה לבלות איתו לאחרונה, לא היה אופציה עבורי. את המספר שמייצג את כמות הכסף שיש לי לא ראיתי בכלל, ובכל הזדמנות המשחק זרק לעברי שאלות שדרשו את החלטתי המיידית, ושלצורך המענה עליהן נאלצתי לבחור בין שני כפתורים, שגם אם התרכזתי ככל יכולתי בהם, עדיין נראו לי כמו אוסף מפואר של ג'יבריש.
בעקבות האכזבה הגדולה שלי מהמשחקים שמותקנים לי על המחשב, התחברתי לרשת. אף פעם לא כתבתי כאן בבלוג על Bloody Fun Day, אבל מדובר במשחק פאזלים כיפי ומעניין, שלכאורה לא דורש ממני להבחין במספרים ולקרוא טקסטים, ומסתפק בכך שאני אבין את חלוקת הצבעים הכללית על המסך. או לפחות, ככה חשבתי בתמימותי. כשנכנסתי למשחק, גיליתי שבתחתית המסך מרוכזת שורה של מספרים קריטיים, ובלי לדעת האם כוח מסוים צריך עוד 3 או 6 נקודות לפני שהוא מתחדש – אין לי סיכוי להתקדם בו לשום מקום.
אז חזרתי ל- Popcap. ומיד אחר כך, העניינים התחילו להשתפר דרסטית. ב- Peggle, מסתבר, אין כמעט מספרים מעיקים. קצת הצטערתי על כך שאני לא יכול לקרוא את הטקסט שמהלל ומשבח אותי בכל הזדמנות (Long Shot!), אבל בשורה התחתונה היה מדובר במועמד מוצלח במיוחד. היתה לו רק בעיה אחת: קשה לראות עיגולים כחולים קטנים על רקע צבעוני כשהראייה שלכם היא לא ממש מושלמת, וה- Color Blind Mode רק מסמן בצורה מיוחדת את העיגולים הירוקים והסגולים (שדווקא בהם הצלחתי להבחין באופן מצוין).
בסופו של דבר, המנוחה והנחלה הגיעה מכיוונם של שני משחקים. אחד מהם צפוי, והשני – קצת פחות. הצפוי מבין השניים הוא Bejeweled. בעוד שהחבר'ה מ"המשחקיה" אמרו שלעיוורי צבעים הוא יכול להיות בעייתי – לאנשים שיכולים להבחין בעיקר בצבעים, הוא נפלא, ויכולתי לשחק בו תקופה ממושכת לפני שהעיניים שלי חשו עייפות כלשהי.
המשחק הצפוי פחות, אגב, היה Doom 2. כשהתמונה שהוא הציג, ברזולוציה מדהימה של 320 על 200, נפרשה על 22 האינצ'ים של מסך המחשב שלי, הרגשתי שאני לא מאבד אף פרט בעקבות הראייה הדפוקה שלי. אבל אחרי שניים או שלושה מסכים, הפסקתי לשחק בו. אחרי הכל, זה בסך הכל Doom 2.
היום אני כבר רואה יחסית בסדר. עדיין לא מספיק טוב בשביל לנהוג, אבל בהחלט טוב מספיק בשביל לקרוא טקסט עם מינימום של מאמץ. וגם זה צפוי להשתפר לאורך הימים הקרובים. אבל כל זה לא משנה יותר מדי. מאז שהורידו לי את עדשות המגן מהעיניים – אני מסוגל לשחק Guitar Hero. ולבינתיים, זה מספיק.
