בשעה טובה, האקס בוקס שהזמנתי מארצות הברית הגיע. זו הגרסה של ה-60 ג'יגה, והיא עלתה לי ב-ebay, הודות לעובדה שהיא מעט משומשת, 200$. יחד עם משלוח ומיסים, הסיפור הגיע לכדי 1250 שקלים. לאחר שהלחיץ אותי פעם אחת (לא חיברתי טוב את הכבל של החשמל וזה גרם לי לחשוב שהמכשיר נהרס במשלוח), ותהליך רישום מטריד באורכו ל-Xbox Live (אני Hitchhiker180, בואו להגיד שלום) אני מוכן ומזומן להריץ משחקים.

הבעיה היא שאין לי משחקים עדיין, אז ברגעים אלה אני מוריד את הדמו של Burnout Paradise, ואף את גרסת ההדגמה של Mirror's Edge, שמסתבר ששוחררה לפני מספר ימים ל-XBLA, ואיכשהו לא שמעתי על זה. ההורדה איטית להחריד, משום מה, אז כנראה שלא אוכל לשחק בכלום עד מחר. בע.

בינתיים העכבר של המחשב שלי מת. זהו Logitech MX500 שהחזיק זמן רב, אבל באמת שכבר הגיעה השעה להחליפו בכל מקרה. קפצתי לבאג ורכשתי את העכבר G5, גם של לוג'יטק. העכבר מעולה. המבנה שלו כמעט זהה לזה של ה-MX500, אבל הוא מדויק ונעים יותר למגע. הוא אף מגיע עם משקולות קטנות שמאפשרות להתאים את המשקל שלו בדיוק לטעם שלכם, ועם כפתורים בעזרתם ניתן לשנות את הרגישות שלו – כך שלא צריך לצאת לתפריט באמצע משחק על מנת לשחק עם הגדרות הרגישות. בקיצור, לגמרי שווה 200 שקלים.

בעודי בבאג, מודע לקשיי הקונסולה שלי להשיג רוחב פס נורמלי מול ה-Xbox Live ונחוש לשחק במשהו חדש היום, רכשתי את Far Cry 2. ל-PC כמובן. בהתחלה ניסו למכור לי את עותק עם הקופסה הרגילה, אך כיוון ששמעתי שהמשחק מגיע גם בקופסת מתכת יפה, שאלתי לגבי זה. מסתבר שהם אכן החזיקו בצד מספר עותקים "שמורים" עם הקופסה היפה, ובסופו של דבר הסכימו למכור לי עותק כזה באותו המחיר. אז אם אתם גם רוכשים את המשחק, הזהרו מקופסת הפלסטיק המעפנה.

לאחר ההתקנה והאקטיבציה, (אפשר להתקין 3 פעמים על 5 מחשבים. או שזה 5 פעמים על 3 מחשבים? כוסאומו DRM) בחרתי בדמות של פול הישראלי, והתחלתי לבצע משימות שנתן לי איזה בחור מפוקפק דרך הסלולרי, סטייל GTA. אמנם לא הספקתי לשחק הרבה, אבל אני כבר מאוהב. הגרפיקה יפהפייה, והעקשנות של המשחק שלא להוציא את השחקן מנקודת המבט של גוף ראשון היא מרשימה.

נו, בלאט. נראה שה-Xbox live שוב התנתק ולא מסכים להתחבר מחדש. יש לי את ה-Xbox בקושי 4 שעות, וה-live הספיק לגרום לי לקלל ברוסית כבר 5 פעמים. תזכירו לי מי אמר שקונסולות מאפשרות לך "פשוט להתחיל לשחק"? בלי הגדרות, בלי התקנות, בלי עצבים? פחח.

אז איכשהו פספסתי את הידיעה על כך שאמנם המשחק יוצא רק ב-18 לנובמבר (במיוחד לכבוד היומולדת שלי), אבל מי שמזמין את המשחק ב-Pre order יקבל גישה מוקדמת לדמו כבר ב-6 לנובמבר, 5 ימים לפני כל השאר. לאחרונה הציפייה שלי למשחק גדלה באופן מעריכי, הרבה בזכות סרטונים כאלה –

שחר לנגבהיים (אולי אתם מכירים אותו מ- Gamer) ביקש לפרסם בבלוג פוסט אורח ובו כמה מילים חמות על World of Goo. הנה מה שהוא כתב:

סיימתי לשחק ב- World of Goo לפני כשבוע, והזמן שעבר עזר לי להפסיק לצייץ בהתלהבות שזה המשחק הכי טוב שיצא השנה. הוא מהנה וממכר, אך לא בצורה עד-כדי-כך יוצאת דופן. מצד שני, אני עדיין בונה, לפחות פעם ביום, מגדל במצב הבנייה החופשית שלו.

זה מפני שעולמו של גו עושה דבר מאוד חכם – הוא מראה בזמן אמת את המיקום בדירוג. הוא לא מחכה שהמגדל ייפול בכדי שתצוץ הודעה "יופי! הגעת למקום ה-5678 בעולם!" או בכדי להראות טבלה. החל מהכדור הראשון שחיברתי למגדל, המשחק כתב, בצד, בדיוק כמה מגדלים יותר גבוהים משלי היו. ההנאה שבלראות את המספר הזה קטן ממאה-ומשהו-אלף (מה שאומר, בתקווה, שיותר ממאה אלף עותקים מהמשחק נמכרו – יי!) ועד, כעבור חצי שעה של מאמץ הנדסי, מספר בטווח המאות הספורות היא הנאה שנובעת גם מהבנייה עצמה, אבל גם מתחושת ההישג בכל פעם שהנחתי עוד כדור גבוה יותר וראיתי את מקומי בדירוג הולך וגבה.

מצב כזה, של עדכון מתמשך, אפשר לעשות בדרך מהנה ויעילה רק במבחר מאוד מצומצם של משחקים. אם יעשו את זה במשחק עם יריבים, או סוג אחר של משחק סכום-אפס, זה עלול גם לפגוע, מפני שכאשר המשחק מכה בך בכך שהדירוג שלך ירד, זה רק מוריד מוטיבציה. באותה המידה, במשחק בו אין לך התקדמות על פי הקצב שלך אלא על פי קצב קבוע, כמו אודיוסורף, גם תחושת ההישגיות של כזה מעקב תהיה חלקית ופחות מספקת.

אבל בעולמו של גו עושים את זה נכון, ואמנם סביר להניח שאם עולמו של גו יהפוך לפופולארי במיוחד המאייה העליונה תהפוך לסטאטית כאשר המכורים לדבר ישתלטו עליה, אבל נכון לכרגע, אני בכל יום שואף להגיע שוב למקום 99 ומעלה. הייתי רוצה לראות עוד משחקים שדוחפים את השחקן בצורה כזו – אם טבלאות הניקוד וההישגים הן האופנה הנוכחית לגורם מניע במשחק, אין שום סיבה להסתפק בטבלאות הסטאטיות של ימים עברו. דינאמיות ועדכון מתמשך הם צו השעה – למרות שבסופו של דבר, להגיע למקום גבוה זה מספק, אבל בעולמו של גו, המטרה שלי בכל רגע נתון היא לבנות מגדל גבוה יותר מזה של האיראני. גאווה לאומית – בזה אני תמיד מצליח.

אחד המשחקים המסקרנים יותר שיוצאים במהלך חודש נובמבר (בהתחשב בכך שמסתמן שאני מחכה לגרסת המחשב האישי של Mirror's Edge) הוא Tom Clancy's EndWar. הרעיון, למי שעוד לא שמע: משחק אסטרטגיה בזמן-אמת עבור קונסולת ה- Xbox 360, שמפצה על המחסור בעכבר ומקלדת באמצעות פקודות קוליות.

השאלה הכי מסקרנת, לצורך ההחלטה שלי אם להתקרב למשחק או לא, היא "האם הדבר הזה עובד, בכלל?". אז הורדתי את גרסת ההדגמה של המשחק מה- Xbox Live, והחלטתי לקחת את EndWar לסיבוב, בשביל לראות האם הזיהוי הקולי שלו מסוגל להחזיק מים. התשובה היא "בערך".

הכניסה למשחק, בה המשחק מנסה ללמד אותי להגיד כמה פקודות, היא מרגיזה ומתישה במיוחד. ביליתי כעשר דקות מול ה- Xbox המעצבן שלי, צועק "Unit one move to Alpha!" בשלל אינטונציות, בניסיון לגרום לו להכיר בפקודה שאמרתי כרגע. אין לי מושג אם בשלב הזה המשחק עשה תהליך של היכרות עם הקול שלי, אבל מהרגע שהצלחתי לגרום לו להכיר בפקודה המעצבנת הזאת, שאר הפקודות עבדו כמעט ללא בעיות.

אני מדגיש את ה"כמעט" הזה, כי במסך הראשון של המערכה לשחקן היחיד שגרסת ההדגמה הציעה לי, לא צצו בעיות מיוחדות. אבל ברגע שמספר היחידות שאני שולט בהן עלה אל מעל ל- 3, המשחק התחיל קצת יותר להסתבך עם המספרים והמטרות שמסרתי לו, ומצאתי את עצמי חוזר על פקודות מסוימות כמה פעמיים, או פשוט נכנע ומבצע את הפקודה באמצעות לחיצות על הגיימפאד.

אבל בסך הכל, הזיהוי הקולי עובד בצורה מרשימה למדי, ואין ספק שיש משהו מגניב באופן מאוד יסודי בפיקוד על צבא באמצעות פקודות קוליות ולא באמצעות סימון ריבועים על המסך עם העכבר. למעשה, מעט הניסיונות שלי לשלוט ביחידות באמצעות הגיימפאד, גרמו לי לתהות אם באמת אפשר לגרום למשחק אסטרטגיה בזמן-אמת לעבוד בקונסולות ללא צורת שליטה מוצלחת כזו.

האלמנט שקצת פחות הועבר כראוי בגרסה ההדגמה הזאת הוא הצורה שבה משחק האסטרטגיה עצמו עובד: לא הספקתי להבין בדיוק איך הוא בנוי, לא מצאתי Tutorial ראוי שהסביר לי את כל הפקודות ואת כל הצורה שבה "נקודות השליטה" פועלות במשחק, ולא ממש הצלחתי להסיק איך אני שולט בקבוצות של כמה יחידות שונות. ובכל מקרה, נראה שהמשחק לא ממש נותן לי תחושה של שליטה ונוכחות בשדה הקרב באמצעות זוויות מצלמה קצת מוגבלות מדי.

בכל זאת, הסתקרנתי. אם לא יהיו לי בעיות מיוחדות של מחסור קיצוני בזמן פנוי (אפילו יותר מבדרך כלל), אני מתכנן להזמין את EndWar ברגע שהוא יוצא. זה נראה מעניין.

בהצתה מאוחרת אופיינית, רציתי להפנות אתכם לסדרה של פוסטים נפלאים בבלוג המוצלח The Brainy Gamer של מייקל אבוט. הסדרה, שמונה ארבעה פוסטים, מסתיימת בפוסט "No more game shame" (שמכיל קישור לכל השלושה האחרים), ובמהלכם מנסה להתמודד מר אבוט עם אחת הבעיות הבסיסיות ביותר של גיימרים מבוגרים ומתבגרים: בשעה שכולם מסביבנו עוסקים בדברים "רציניים" של "מבוגרים" (כמו להשתכר בפאבים או לצפות בסדרות ריאליטי), הגיימרים נשארים תקועים-לכאורה בילדות מנטלית, "משחקים".

וכאן, טוען מר אבוט, טמונה רוב הבעיה. הבעיה היא לא (רק) בעיה של תפיסה. אנחנו מנסים למכור משחקי מחשב למבוגרים על בסיס הערך הרגשי/שכלי שלהם. Civilization הוא משחק עמוק ומסובך. BioShock הוא משחק מעורר מחשבה שמתכתב עם כתביה של איין ראנד. Planescape: Torment מנסה להגיד משהו עמוק על טבעו של האדם. אבל הבעיה שלנו היא שעדיין מדובר, בצורה הכי בסיסית, ב"משחקים". בסרט צופים. ספר קוראים. אבל ב- BioShock… משחקים.

והגיע הזמן להפסיק להתנצל על זה. קל להסביר מה הופך את Planescape: Torment למשחק מדהים, אבל אם אני אנסה להסביר את התחביב שלי רק על סמך אותם הענקים העלילתיים, אני אתקשה למכור לסקפטיים את הסיבה שבגללה אני משחק ב- Geometry Wars. מייקל אבוט חותם את הפוסטים שלו בקריאה לסיום "בושת המשחקים". ולי לא נותר אלא להסכים עם כל מילה.

תקראו את הפוסטים שלו. הוא מדבר על הנושא הרבה יותר בהרחבה ממני. רק אל תשכחו לבוא לכאן אחר כך ולספר מה דעתכם, כן?

Fable II, המשחק החדש של פיטר מולינו, כמעט עבר לחלוטין מתחת לרדאר שלי. קראתי עליו כמה כתבות "בקרוב", ראיתי כמה טריילרים, ולא התרשמתי יותר מדי. הוא נראה כמו משחק סביר בהחלט, אבל לא הרבה יותר מזה.

כשראיתי שעלתה על המשחק ביקורת ב- Eurogamer, התנהגתי אליה כמו שאני מתנהג לכל ביקורת על משחק שלא מעניין אותי יותר מדי: העליתי אותה, וקפצתי ישר לציון בסוף. ואז ראיתי משהו קצת מפתיע: ראיתי שהמשחק קיבל 10/10.

מילא, אם זה היה מקרה יחיד. אבל הביקורות ש- Fable II מקבל הן מוצלחות למדי. ניסיתי לקרוא את הביקורת ב- Eurogamer, אבל היא לא הצליחה לשכנע אותי בגדולתו של המשחק. כן, אני די מחבב את הקונספט של משחק שעמוס רק בחיזוקים חיוביים, אבל האם זה מצדיק את ההתלהבות הזאת?

מישהו כאן, במקרה, שיחק ב- Fable II (או אפילו ב- Fable הראשון, שגם בו לא נגעתי) ויכול להסביר לי קצת יותר מה המקור להתלהבות הזאת?

SPORE הוא משחק שהדליק את הפיוזים לכל שחקן PC שני על הגלובוס. נראה שמאז Black & White לא היה לנו משחק שהבטיח כל כך הרבה רק כדי לספק תוצאה כל כך שנויה במחלוקת. ב- Metacritic, למשל, הציון הממוצע שהגולשים נתנו למשחק עומד על 4.5 מתוך 10. גם אם מנסים להתחשב בעובדה שחלק מהציונים נתנו ע"י גיימרים שלא באמת שיחקו במשחק, או שרצו להתנקם ב- EA על ה- DRM המציק שלהם, עדיין מתקבלת דעת קהל שלילית למדי.

וזה חבל – כי אם אתם שואלים אותי, מדובר במשחק טוב בהרבה מ- Black & White. וכמו במקרה של Black & White, גם כאן הבעיה האמיתית היתה הייפ מנופח וציפיות לא-ריאליות מצד המפתחים והגיימרים בהתאמה.

אחורה פנה. בפעם האחרונה שדיברנו על SPORE, לפני יותר מחודש, היצור הכחלחל שלי, מינה, בדיוק הפך לירוק והקים את השבט הראשון שלו, בשלב השלישי של המשחק. מאז, הספקתי להוביל את השבט שלי להשתלטות על כוכב הבית שלהם, Zarkon, ואז לקחת אותם לכוכבים. וזאת הנקודה שבה הכל הקליק במקום, והקסם של SPORE נחשף.

אמרתי בעבר שהדרך הנכונה להסתכל על SPORE היא בתור "ערכת יצירה". עבור האנשים האלה, שבסופו של דבר יבלו בעיקר עם הכלים השונים ליצירת יצורים, כלי רכב או חלליות, מיועדות חבילות הרחבה כמו "Creepy & Cute Parts Pack" (ולמרות שהן עונות על הדרישות של קהל היעד – אני מוחה על המחיר היקר באופן בזיוני שלהן, יחסית לתוכן). אבל מסתבר שעבור הגיימרים, שלב החלל מכיל את הזהב האמיתי.

השלב השלישי והרביעי הם בסך הכל משחקי אסטרטגיה פשוטים למדי. את שניהם ביחד אפשר לסיים בפחות משעתיים. אבל הם מהווים את ההכנה לרגע שבו אתם יוצאים החוצה, לכוכבים. פתאום, תמצאו את עצמכם עם הרבה יותר דברים לעשות על הידיים. תוכלו לבצע משימות עבור כל הגלקסיה, בערך (חלק מהגזעים ידרשו מכם לעבוד עבורם לפני שהם יסכימו לחתום אתכם בריתות, למשל). תוכלו לסייר בכוכבים בשביל למצוא חפצים נדירים שאותם תוכלו למכור לגזעים אחרים. תוכלו לעצב מחדש כוכבי לכת, לגלות טכנולוגיות חדשות, לסחור במשאבים אותם מייצרים כוכבי הלכת השונים ואפילו לקנות מערכות שמש שלמות מידיהם של הגזעים האחרים במשחק.

כשאתם מתחילים עם כוכב אחד ומעט כסף, העושר של הדברים השונים שאתם יכולים לעשות עלול להכניס אתכם קצת להלם. בהתחלה, ביליתי במשך שעות בפיסת החלל הקטנה שהתחלתי בה, סחרתי עם גזעים מסוימים, נלחמתי נגד גזעים אחרים, ניסיתי לגרום ליצורים המרירים שמאכלסים את מערכות השמש הקרובות אלי לחבב אותי בכל זאת, ופיתחתי את הכוכבים שהיו בשליטתי לאט ובהדרגה. לאחר כמה שעות כאלה, החלטתי לעשות קצת Zoom Out בשביל לראות עד כמה הגלקסיה גדולה באמת, וכמה אני צריך לעבוד בשביל להשלים את אחת המטרות שהמשחק מציב עבורי: להגיע למרכז הגלקסיה.

ב"מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" מתוארת מכונת עינויים שפועלת ע"י הצגה של היקום כולו בפני האדם שמשתמש בה, עם נקודה מיקרוסקופית אחת שרשום מעליה "אתה נמצא כאן". ככה הרגשתי כשעשיתי Zoom Out בשלב החלל ב- SPORE. לפני נפרשה כמות בלתי-מתוארת של כוכבים. טיסה קצרה בכיוון מרכז הגלקסיה חשפה עשרות גזעים חדשים שאני יכול לפגוש בצורה רגועה או עוינת, ובמרכז הגלקסיה: אימפריה מסיבית של חייזרים אלימים במיוחד שנקראים Grox.

ההשוואה הכי מהירה שניתן למתוח כאן היא בין SPORE ל- Star Control 2. בהשוואה בין שני המשחקים, SPORE יוצא מופסד – אבל הרוח של שלב החלל בהחלט מזכירה את זו של המשחק המיתולוגי. בדיעבד, אני יכול להגיד שאחרי עשרות שעות של משחק בשלב החלל – זו הסיבה האמיתית לשחק ב- SPORE, עבור כל אלה שלא מתעניינים באלמנט בניית היצורים שלו. כן, אלעד קפלן (וכל החבר'ה של Rock, Paper, Shotgun, אם אנחנו כבר מדברים על זה) – צדק. מדובר בשלב ממכר וכיפי, שגם מציג את היתרונות של שיתוף התוכן באמצעות האינטרנט במלואם: הרגעים בהם קיבלתי משימות כמו "השמד 5 הומר סימפסון-ים" או זכיתי לליווי מצד Storm Trooper רכוב על אופנוע הפכו את כל העסק לכיפי הרבה יותר.

אז למקרה שזה לא ברור – כן, כדאי לכם לשחק ב- SPORE. מצד שני, כדאי לכם גם לעשות תיאום ציפיות קודם. אז בתור שירות של "העולם על פי אינטל" לקהילה, הנה מה שאתם צריכים לזכור כדי להכין את עצמכם מנטלית ל- SPORE:

• SPORE הוא לא סימולטור אבולוציה. ה"אבולוציה" היחידה שיש בו מתבטאת בכך שאתם יכולים ליצור יצורים יותר מסובכים ככל שאתם מתקדמים בשלב השני במשחק. אם אתם רוצים לקחת יצור שנראה כמו ציפור ולהפוך אותה להיפופוטם באחד משלבי ה"אבולוציה" – סבבה.
• SPORE הוא לא משחק אסטרטגיה. או לפחות, לא אחד עמוק במיוחד. אם באמת תתעקשו לדחוף אותו לתוך ז'אנר, אני אגיד לכם "משחק ניהול", אבל האמת היא שקש
  ה לדחוף אותו לכל הגדרה קיימת. כמו Star Control 2, כן?
• SPORE לא מתחשב יותר מדי במבנה היצור/חללית/כלי רכב שלכם בעת המשחק עצמו. כל היצורים, כמעט, תוקפים באותה הצורה. כל החלליות תוקפות באותה הצורה. כל כלי הרכב תוקפים באותה הצורה. התותחים שאתם שמים על החללית שלכם אולי יעלו את פרמטר ה"התקפה" שלה ביחס ל"הגנה", אבל זה משפיע רק על מספרי מאחורי הקלעים. בפועל, ההחלטה של אם יהיה לכם זנב מסוג אחד או זנב מסוג שני, מהרגע שאתם עוברים את השלב השני במשחק, היא החלטה אסתטית לחלוטין (וכמו שאמרתי בעבר, קצת מבאס שזה לא ככה גם במהלך השלב השני עצמו…).

אז מה SPORE כן? עבור גיימרים כבדים, הדבר הכי נורמלי שעולה לי בראש הוא שמדובר במשחק תפקידים מרובה-משתתפים לשחקן היחיד. הוא דורש מכם לעשות פעולות שלעיתים יכולות להרגיש ממוחזרות ומשעממות רק בשביל לפתח את עצמכם עוד קצת: להקים עוד מושבה, לכבוש עוד פלנטה. את כל אלה אתם עושים בעולם עצום, שלא תוכלו לראות את כולו אלא אם תהיו אובססיביים במיוחד לגביו. עבור כל השאר, מדובר באוסף של כלי יצירה מצוינים. תחליטו בעצמכם אם זה עושה לכם את זה, אבל אל תתאכזבו מ- SPORE רק בגלל שהוא לא בדיוק מה שכתבות ה"בקרוב" שפורסמו עליו ניסו למכור לכם.

זה יהיה קצר, אבל זה יספיק: Peggle Nights זמין להורדה עכשיו ב- Steam, בחצי מהמחיר שבו היה אפשר לקנות אותו עד עכשיו. לכו לקנות.