בימים (שבועות? כמה זמן עבר בעצם?) האחרונים, שקעתי עמוק לתוך העולם של Fallout 3. מנגנון השמירה במשחק טורח להזכיר לי ששרפתי כבר 30 שעות מחיי בעולם הפוסט-אפוקליפטי, והיד עוד נטויה. אבל, בחרתי לנתק את עצמי קצת בשביל לחזור ולסקור את  Star Wars: The Force Unleashed, אותו סיימתי לפני זמן מה ב-Xbox.

המשחק מתרחש בין הסרט השלישי לרביעי, ומספר את סיפורו של בחור – מלח הארץ ממש, שנלקח על ידי דארת' ויידר בילדותו במטרה להיות תלמידו לאחר שאדון הרשע המוכר והחביב מרגיש פוטנציאל Force משמעותי בילד. כמובן שהעובדה המתבקשת שאפשר לגזור מזה היא שבליבו של המשחק נמצאת דמות רעה. ואכן כך.
המשחק קורץ ל-Jedi Outcast ו-Jedi Academy בכך שהוא מתנהל ממבט שלישי ומאפשר לך להילחם באויבים מרובים בעזרת חרב אור וכוחות Force שונים ומשונים. הטענה היא שמנוע הפיזיקה שהוטמע לתוך המשחק יאפשר לשלוט על כל החפצים והאויבים ועל ידי כך להטיח בהם סלעים, לנפץ חלונות שישאבו אותם לחלל ולהטילם למרחקים. ברוב המקרים, המשחק מצליח לא רע, למרות שאין מנוס מלהודות שלעיתים קשה מאוד לגרום לחפצים הנזרקים לעוף לכיוון הנכון. קרו מקרים בהם ניסיתי במשך כמה דקות לזרוק מיכלית על רובוט מגודל ללא הצלחה, עד שלבסוף התייאשתי ורצתי לעברו עם ברקים והחרב הנאמנה שלי.

הרבה מהביקורת על המשחק הייתה שהכוחות חזקים מדי, ושבגללם אין צורך בכלל להשתמש בחרב-אור. אני, למעט כמה אירועים נקודתיים במשחק בהם עושים דברים מגוחכים למדי, לא מסכים עם הקביעה. הכוחות חזקים אמנם, ומאפשרים לעשות דברים מטורפים שאפילו אבירי הג'דיי הדגולים ביותר מהסרטים לא עשו, אבל בקונטקסט של מכניקת המשחק זה מרגיש בסדר גמור.  בחרב-האור יצא לי להשתמש לא פעם ולא פעמיים – והמשחק מציע הרבה קומבינציות נחמדות שמשלבות גם את הכוחות בצורה יפה ומגוונת.

האיכויות של המשחק בעיני הן הגרפיקה, הדיבוב, הסיפור וההרגשה. שני הראשונים לא דורשים הסבר,אבל הסיפור אכן מפתיע בכך שהוא מרגיש לא מאולץ, גם אם הוא קלישאתי לעיתים. להזכירכם, הסרטים ביססו חלק מהקלישאות הגדולות בקולנוע במאבק האפי בין הטוב המוחלט לרוע המוחלט, ולכן קשה להאשים את המשחק בחטא דומא. ההתפתחות הסיפורית (בלי לספיילר) היא צפויה למדי בדרך כלל, אבל סך הכול מבוצעת יפה. האיכות האחרונה שציינתי, ההרגשה, היא קצת יותר קשה להסבר. בסופו של יום המשחק בעיני מצליח להעביר את הדבר החשוב ביותר – הרושם שאתה "תותח" Force שיכול לעשות מה שהוא רוצה, למי שהוא רוצה, בדרכים ציוריות ומקוריות.

מן הצד השני, לא חסרים פגמים במשחק; מנוע הפיזיקה לוקה בחסר ולפעמים מעיק. והייתי מצפה ליותר גיוון במשחק, על מנת לוודא שהוא ממשיך לשמור על ערך גם לאורך זמן. למשל, אחד היתרונות החשקים ביותר של Jedi Academy היה היכולת להיות עם חרב-אור דו-צדדית, או שתי חרבות אור. ליכולת הזו היה ערך עצום, והיא בהחלט בלטה בחסרונה במשחק. אבל סך הכול הוא בהחלט מומלץ כחוויה גרפית אלימה, לכל מי שמחובר לעולם של Star Wars וגם לאלו שלא.

ועכשיו, חזרה ל-Fallout. יש גבול לכמות הפעמים שאני מסוגל להקליד את הצירוף "חרב-אור".

בפודקאסט המשחקים הישראלי "המשחקיה" הקדישו את הפרק של השבוע לנושא כואב: פיראטיות. במהלך הפרק, ניסה איתמר ויסברג ביחד עם עורך Gamer, אילן גלר, לדבר על התופעה ועל הסיבות שבהם משתמשים פיראטים כדי להצדיק אותה. למרות הייצוג הלא-סימטרי (גם איתמר וגם אילן מתנגדים לפיראטיות), הצליחו איתמר ואילן להעלות הרבה מהסיבות שמורידי המשחקים למיניהם זורקים לחלל האוויר. בין הסיבות הללו היה אפשר למצוא את המחירים הגבוהים, סיבות אידאולוגיות (חברות ההפצה הענקיות האלה מנסות לעשוק אותנו!) ואפילו סתם גישת "דווקא" לא בריאה (שמוזנת, למשל, מתעלולי ה- DRM החדשים של חברות המשחקים).

אני מכיר את הטיעונים האלה, ובדרך כלל מתייחס אליהם בזלזול. יש אנשים שעושים את זה מסיבה אידאולוגית, לכאורה, אבל מרבית הפיראטים שאני מכיר עושים את זה כי זה קל, נוח וזול (כלומר, בחינם), והעובדה שזה לא מוסרי או לא חוקי לא מזיזה להם בכלל.

והנה מגיע משחק כמו World of Goo. משחק שזכה לשבחים (אני לא התחברתי אליו ממש, אבל היי, מה אני מבין), נמכר במחיר זול (20 דולר – רובנו מוציאים יותר מזה בערב שישי ממוצע) וללא הגנת תוכנה מעצבנת. משחק שפותח ע"י בסך הכל שני חבר'ה עצמאיים, שלא מחוברים לשום מפיצה אימתנית. המשחק הזה זוכה ל- 90% פיראטיות.

אני לא יודע באמת מאיפה מגיעים למספר הזה (אם כי חלק מהתגובות ב- Joystiq מדברות על בדיקת IP למשתמשים שמתחברים ל- Leaderboards של המשחק), אבל גם אם זה 80% או 70%, המספר הזה עדיין נמצא בתחום ה"הרבה". חלק מהפיראטים יפי-הנפש רואים את עצמם כאנשים שנמצאים במלחמה עם חברות ההפצה של משחקי המחשב והוידאו, אבל העתקה בסדר גודל כל כך רציני של המשחק הזה שקולה, בעולם הדימויים הזה, לירי באוכלוסייה אזרחית.

ובנימה חיובית הרבה יותר: שני בלוגים חדשים הצטרפו לרשימת הבלוגים המקושרים בצד שמאל. שניהם, לשמחתי, בעברית צחה. אז הפנו את הדפדפנים שלכם ל- GamesGirl ו- n00blog. ואז תחזרו לכאן, כמובן.

לעזאזל, עברו כמעט שלושה חודשים מאז האזכור האחרון של Geometry Wars 2 בבלוג. במהלך הזמן הזה, לא רק ש- Geometry Wars 2 סירב להמאס עלינו – גם כמה חברים נוספים התחילו להתחרות בניקוד שלי ושל דני במשחק, ולחברה שלי היתה מספיק חוצפה בשביל לעקוף את הניקוד שלי ב- Pacifist.

לשמחתי, גם בשאר העולם מסרבים לשכוח מהמשחק הזה. Eurogamer העלו ראיון עם יוצריו של Geometry Wars, שסוקרים את ההיסטוריה שלו – משורשיו בתור Easter Egg ב- Project Gotham Racing ועד ל- Geometry Wars 2.

ולמי שתהה – יהיה עוד Geometry Wars בעתיד. איזה כיף.

אתמול הועלה פוסט לבלוג של Major Nelson, הלא הוא מנהל הפיתוח של Xbox LIVE המתייחס לכל סוגיית הפיראטיות בקונסולה האהובה. הפוסט, שהיווה סוף סוף קצת שינוי מהיחצנות הקבועה ל-New Xbox Experience הבא עלינו לטובה – פונה למעשה לכל אותם אלפי אנשים שמתעניינים בכיצד לפרוץ את הקונסולה שלהם ולשחק משחקים פיראטיים. מסתבר שעד היום אנשים מופתעים כשהם מקבלים Ban קבוע לקונסולה שלהם ברגע שMicrosoft מזהה אותה כפרוצה. מאותו רגע והלאה, כל התכנים  ב-Xbox LIVE כדוגמת משחקים מרובי משתתפים, הורדות, וכמובן Highscores משותפים נחסמים לעד.

נלסון מתייחס ואומר כי כל מעגל הרווח שלהם תלוי בלעדית על כך שירכשו משחקים מקוריים, ולכן הם ימשיכו להילחם בתופעה בצורה זו. כל הכבוד לכם, אבל זהו ככל הנראה לא מאבק שבו תוכלו לנצח, במיוחד אחרי שייצא עדכון ה-NXE עוד כמה ימים שכל הנראה יביא איתו דור חדש של פריצות לקונסולה.

אותי כמובן לא צריך לשכנע – אם Xbox פרוץ וחסימה קבועה מ-Xbox LIVE, איך אני אוכל להמשיך להדגים לעידן שאני יותר מוצלח ממנו ב-Geometry Wars 2?

כפי שאמרתי אתמול: אין לי זמן לכלום. זו, ממש בקצרה, הסיבה לכך שאני לא מצליח לכתוב כאן על אירועים משמעותיים בזירת המשחקים הארצישראלית – כמו העובדה שהאתר Vgames החליף את העיצוב שלו.

אז מה קופץ לי לעיניים, במבט ראשון, כשאני נכנס לאתר? ובכן: מהצד הפחות כיפי: הרקע הלבן של ויגיימס עובד פחות טוב מהרקע האפור של Gamer (גם אם ב- Gamer כותבים עליו עם ורוד מזעזע), והעיצוב הישן עדיין מופיע במקומות לא-צפויים. מצד שני – סוף כל סוף יש תמיכה נורמלית ב- RSS, האתר לא מפגין בעייתיות בכלל ב- Firefox ומערכת התגובות החדשה של האתר מדורגת מאוד גבוה במדד הנוחות שלי.

אבל המשמעות העיקרית של העיצוב החדש מופיעה בתוך הלוגו החדש של האתר: Vgames מכריז על עצמו בתור "פורטל". "פורטל המשחקים" זה אולי שינוי קטן ביחס ל"ערוץ המשחקים" ש- Vgames התהדר בו מקודם, אבל ההשלכות ניכרות לעין: Vgames מקשר הרבה יותר לבלוגים ואתרים אחרים ברשת – כולל הבלוג שאתם קוראים ברגעים אלה ואפילו Gamer, אזורי המשחקים להורדה ומשחקי הדפדפן תופסים מקום מרכזי הרבה יותר באתר – והתוכן נדחק לפינה.

וזה, אולי, הדבר הכי מעציב בעיצוב החדש. לפני כחודשיים דיברנו (בעקבות פוסט של יובל בירב על הנושא) על הקושי של אתרי המשחקים המסחריים לזכות להצלחה כלכלית באמצעות תוכן איכותי. ייתכן מאוד (ואפילו סביר מאוד להניח) שכמות התוכן הכתוב בויגיימס לא השתנתה כלל מאז המעבר לעיצוב החדש – אבל ויזואלית, השטח שהוא תופס הצטמצם לפחות מרבע מהדף הראשי.

אני מניח שכשיובל בירב כתב את הפוסט ההוא בבלוג של Vgames, כבר היה לו מושג כללי בנוגע לעיצוב המחודש שהאתר שלו הולך לקבל בעוד חודשיים. אין שום דבר שמפתיע בניסיון של האתר להציג את עצמו בתור "פורטל משחקים", עם המון משחקי אונליין ומשחקים להורדה וגם קצת כמה כתבות בצד. אז אולי זה לא מפתיע, אבל בכל זאת, בתור אחד שמתעניין יותר בתוכן בעברית (כי אחרי הכל, את משחקי הפלאש שלי אני מוצא ב- Kongregate) – אני לא יכול שלא קצת להתאכזב.

לפני יותר משנה, כש- Steam Community יצא לדרך, פתחתי קבוצה של "העולם על פי אינטל" ב- Steam.

עכשיו הגיע הזמן לפרסם אותה שוב. הסיבה לכך היא שממש עוד מעט, Left 4 Dead מגיע – ולפחות חצי מכותבי "העולם על פי אינטל" (כלומר, אני ודורון) יקנו אותו. אז בשביל שיהיה לנו יותר קל לארגן משחקים בקרב קוראי הבלוג – תרגישו חופשי להצטרף לקבוצה, וננסה לארגן משהו קצת אחרי שהמשחק יוצא.

ואין צורך להגיד, אבל המשחק הזה הוא רק דוגמה אחת להמוני משחקי המחשב שנחתו עלי החודש, ומנעו ממני לעדכן באופן סביר את הבלוג באירועים כמו העיצוב החדש של ויגיימס או ההשקה הרשמית של עולם המשחקים הישראלי, Moondo. כבר הרבה זמן Penny Arcade לא הצליחו לתאר כל כך במדויק את ההרגשה שלי.

שיחקתי היום בדמו של Mirror's Edge שהורדתי דרך ה-Xbox Live, ואני חייב לומר – וואו. בתור אחד ששונא משחקי פלטפורמה, אני נאלץ להודות שהריצות, הזינוקים ושאר הפעלולים של הגיבורה פיית' פשוט משתלבים נהדר עם הלחימה ונקודת המבט מגוף ראשון.

הדמו כולל רק את שלב ההדרכה ושלב אחד נוסף, אבל כבר בא לי לשחק בו בפעם השלישית. בהיעדר מילה טובה יותר, Mirror's Edge פשוט "זורם". אחרי שלומדים כמה דברים בסיסיים, אתם מוצאים את עצמכם קופצים מקיר לקיר, מעיפים לשוטרים את הנשק מהיד ומזנקים מגג בניין על מנת להיתלות במסוק. כן, מסוק. ומה שיפה בכל זה, הוא שזה לא קשה להצליח. המשחק עושה עבודה מצויינת בללמד אתכם את החוקים שלו, ועוזר לכם על ידי סימון באדום של האלמנט הבא במסך שיכול שלעזור לכם להתקדם.

הכל מוגש באריזה של גרפיקה צבעונית ואנימציות יפהפיות שגורמות לפעולות שלכם להרגיש כאילו הן באמת שלכם – הכרחי בגלל השימוש בגוף ראשון. המשחק הזה פשוט לא היה עובד אם כמו במשחקי FPS אחרים, לא היו לכם רגליים.

כעת אני בדילמה. עד עתה חשבתי לקנות את גרסת ה-PC של משחקים שיוצאים גם לבוקס וגם למחשב, אבל Mirror's Edge עובד נהדר עם הגיימפאד של הקונסולה, והגרסה הזאת גם יוצאת מוקדם יותר (כבר ב-13.11). אז אני נוטה לקנות את גרסת ה-X360, אבל נראה. יש לי עוד את Far Cry 2, שבקושי נגעתי בו, Left 4 Dead, שיוצא ממש עוד מעט, ו-GTA 4, שבאמת הגיע הזמן. תקופה קשה עוברת על כוחותינו.

הרבה זמן לא היה לנו איזשהו משחק פלאש מוצלח. המשחק "99 Bricks" מכניס טוויסט מגניב על משחק הטטריס הקלאסי. המטרה במשחק היא לבנות מגדל גבוה ככל האפשר, כשמנוע פיסיקלי שולט בתנועתם של כל החלקים שאתם מכינים. אני מאוד לא מוצלח במשחק הזה, אבל יש לו קסם ממכר לא-מוסבר. תנסו.

תודה ל- Indiegames.