בין האורנג' בוקס, ל- Crysis, ל- Bioshock שהתחלתי לשחק רק השבוע (אחלה משחק, תודה ששאלתם) – הייתי צריך לקחת הפסקה קטנה בשביל להזכיר לעצמי שעדיין יש ז'אנרים אחרים בעולם. אז הורדתי את גרסת ההדגמה של Universe at War (תודה, גיימר) ולקחתי את המשחק לסיבוב.

בתיאוריה, Universe at War הוא משחק מהיוצרים של המשחק המוצלח למדי Star Wars: Empire at War. במשחק, שלושה גזעים של חייזרים בוחרים בכדור הארץ בתור שדה הקרב שלהם. Universe at War אמור להיות משחק אסטרטגיה בזמן-אמת קליל למדי, שבו פרות (!) ובניינים שנמצאים בבעלותם של בני האדם החלשים משמשים כמשאבים עבור החייזרים הפולשים לכדור הארץ. בפועל – זה עובד, אבל זה לא ממש מדהים.

החבר'ה מ- Rock, Paper, Shotgun טוענים שהמסכים שנבחרו לגרסת ההדגמה הם לא ממש מדגם מייצג לאיכות השלבים במשחק הסופי. אני מקווה שהם צודקים. בעוד שהמסך השני בגרסת ההדגמה מצליח לשעשע (אחרי הכל, יש שם חווה!), המסך הראשון הוא גוש חום חסר עניין. מכיוון שקרבות הקרקע ב- Star Wars: Empire at War היו החלק המשעמם ביותר במשחק, אני מאוד מקווה ש- Universe at War לא יחזור על ההישג המפוקפק. אחרי הכל, ל- Empire at War היה את הקלף של "זה משחק של Star Wars!" שהיה מציל אותו בכל מקרה… אבל ל- Universe at War יש בסך הכל חייזרים בעיצוב משמים למדי, שלא יוכל להחזיק אותו במידה שהשלבים עצמם יהיו מרדימים מדי.

אם מתעלמים מנושאים כמו עיצוב השלבים – מכניקת המשחק יותר ממזכירה את זו של Command & Conquer. הקבוצות הצבאיות שנשלחות לשדה הקרב נמחקות מאוד מהר, והמשחק מסתמך על תחלופה מהירה של יחידות בליווי של כמה "ענקים" שעושים שמות בשדה הקרב.

הענקים האלה, לעומת זאת, נראים כמו הנקודה הכיפית ביותר במשחק. צבא החייזרים שמיוצג בגרסת ההדגמה מסוגל לקחת איתו לשדה הקרב "Walker", שיכול לאמן יחידות בחזית, ולנקות גלים שלמים של אויבים בזריזות וביעילות. ה- Walker הזה מחולק לכמה "נקודות שדרוג", שמאפשרות לכם לקבוע אם אתם רוצים שהוא יאמן חיילים יותר מהר, או ישמש בתור כוח התקפי יותר באמצעות ארבעה תותחי פלזמה נוספים. כאמור – זה עובד. מעבר להחלטות הטקטיות שהוא כופה על השחקן, פשוט כיף לשלוח את הענק האיטי הזה לשדה הקרב, לראות איך בניינים מתפוררים מתחת לרגליים שלו וקבוצות שלמות של חיילים הופכות לאבק בתגובה למראה שלו.

אבל ההתלהבות מה- Walker, אני בטוח, תשקע בסופו של דבר. ואז אנחנו נשאר עם משחקיות שלא תפיל אותנו מהכסא ועיצוב שלא ברור איפה הוא עומד. אז נכון, הרעיון של לרמוס בניינים מתחת לרגליים של יחידה ענקית מאוד קוסם בעיני, אבל אני חושב שאני אחכה לעוד כמה ביקורות לפני שאני אחליט אם אני רוצה לשים את הידיים שלי על המשחק הזה או לא.

בבלוג הזה יש, ללא ספק, הרבה יותר מדי פוסטים על ה- Orange Box. אי לכך ובהתאם לזאת אני מבטיח שלפחות אני אפסיק לכתוב כל כך הרבה על נפלאות המשחקים החדשים של Valve. כאילו, אחרי שאני אסיים את הפוסט הזה.

טום פראנסיס מ- PC Gamer UK (או כפי שנקרא הבלוג שלו, ג'יימס), אחד מהאנשים הבודדים בעולם שהשלים את ה- Gnome Achievement ב- Half Life 2: Episode Two, הפנה את תשומת הלב של הקוראים שלו (ובדרך – גם את שלי) לכך ש- Valve פרסמו את הסטטיסטיקות שהם אספו על שחקני Half Life 2: Episode Two (קישור אחרון לפסקה הזאת, אני מבטיח – זה נמצא כאן).

אני מאוד אוהב את הסטטיסטיקות ש- Valve מפרסמים. רק לפני כמה ימים הייתי בהרצאה שמסבירה עד כמה חשוב לאסוף סטטיסטיקות על המשתמשים של תוכנה כלשהי (תוך קבלת הסכמת המשתמשים וכיבוד הפרטיות שלהם, כמובן) על מנת לשפר ככל האפשר את חווית המשתמש… אבל אף על פי שיש הרבה חברות שעושות את זה (מיקרוסופט התחילה עם זה לא מזמן, למשל), יש מעט מאוד חברות שמפרסמות את התוצאות שלהן בעיני כל העולם. והנה, Valve זורקת את הסטטיסטיקות שלה לרשת. והחלק הכיפי ביותר הוא שהפעם הן יותר מפורטות מאלה של Episode One.

אז מה אנחנו לומדים מהן? קודם כל, ש- Valve קיימו את ההבטחה שלהן. Episode Two אכן ארוך יותר מ- Episode One, בערך בחצי שעה (זה נכון גם לגבי הזמן הממוצע, וגם הזמן המינימלי, אם מסתכלים על הגרף). חוץ מזה, הוא גם קל יותר – ההפרש לא קיצוני, אבל השחקנים שמשחקים בו מתים קצת פחות. מסתבר שבערך 2% יותר מהשחקנים (בהשוואה ל- Episode One), בתגובה, בוחרים לשחק בו ברמה הקשה.

אבל מה שיותר נחמד הוא ש- Valve מפרסמים גם את האזורים בהם מתים הכי הרבה שחקנים בכל מפה (מעניין אם זה מתעדכן בצורה חיה…). אני אצטרך לשחק במשחק פעם נוספת בשביל לרענן את הזיכרון שלי, אבל עדיין אפשר לזהות כמה אזורים (אני לא רוצה להגיד שום דבר מחמת הספוילרים – אבל תרגישו חופשי להגיב אם אתם מזהים את נקודת המוות במקום הזה).

מה עוד אנחנו יכולים ללמוד מזה? שרק 1% מהשחקנים היו פסיכים מספיק בשביל להשלים את ה- Gnome Achievement (כל הכבוד, טום), ושרק 4% מהשחקנים היו מספיק אובססיביים-קומפולסיביים (ארר… כמוני) בשביל לנסות להפיל את המסוק בלי לפספס אותו אפילו פעם אחת. חוץ מזה, אנשים אולי אוהבים את ה- Gravity Gun… אבל לא מספיק. קצת יותר מ- 10% השתמשו בו מספיק במשחק בשביל להרוג 30 אויבים.

ובכך, אנחנו מסיימים את המסע הקצר שלנו בעולם הסטטיסטיקות המשעשעות (?). אני רק מקווה ש- Valve יעשו את אותו הדבר גם עם Portal.

הביקורות למשחקי נובמבר כבר באוויר, והמסקנה היא אחת: 2007 היא כנראה השנה הטובה בהסטוריה עבור משחקי FPS למחשב. שנת 2004 היא מתחרה רצינית, עם Half Life 2, Far Cry ו-UT2004, אך לדעתי נותרת מעט מאחור.

שימו לב לביקורות על:

• Gears of War בגרסת ה-PC – ממוצע 89.
• Call of Duty 4 – ממוצע 93.
• Crysis – ממוצע 93.

אמנם ביקורות זה משהו שכדאי לקחת בעירבון מוגבל בדרך כלל, אך שימו לב שמדובר בביקורות על משחקי PC, שלהערכתי נוטות להיות פחות אכולות הייפ. בתור השוואה, Gears of War ל-X360 עומד על ממוצע ביקורות של 94, 5 נקודות יותר, למרות ההסכמה הדי גורפת שגרסת ה-PC טובה יותר.

תוסיפו למשחקים הנ"ל גם את BioShock, כנראה אחד משלושת המשחקים האהובים עליי בכל הזמנים. שלא לדבר על ה-Orange Box, שמכיל משחק Multiplayer אחד שמתקרב לשלמות, את משחק הפאזלים הטוב ביותר ששיחקתי בו, ואת ההמשך המדהים ל-Half Life 2, המשחק שעדיין עומד בראש טבלת הפייבוריטים שלי. ובל נשכח את UT3 הממשמש ובא.

התוצאה היא ש-א. אני מבזבז השנה יותר כסף על משחקי מחשב ושדרוגים למחשב מאי פעם, ב. משחקים מוצלחים אחרים, כמו MoH: Airborne ו-ET: Quake Wars יצטרכו להגיע לסלסלת המוזלים לפני שיגיעו למדף שלי, ו-ג. הכוונה שלי לרכוש קונסולה נעלמה כלא היתה. אני לחלוטין התכוונתי לקנות X360 במהלך 2007, אבל כרגע אני לא רואה את הטעם. גם כך אני בקושי מספיק לשחק בכל משחקי ה-PC שמעניינים אותי.

אז את אלו ממשחקי החודש אתם הולכים לקנות?

רק עכשיו שמתי לב לזה, אבל בעוד חודש וחצי פג תאריך היעד להבאת ה- X360 לארץ, כפי שזה ניתן ע"י מיקרוסופט ישראל בפברואר השנה.

אין לי שום דבר אחר להגיד בנושא. אני רק אסמן לעצמי ביומן את ה- 1/1/2008 בתור תאריך שבו אני אעלה פוסט שהטקסט שלו יהיה "יופי, באמת".

הרבה דברים נכתבו בבלוג הזה על Portal, יצירת המופת החדשה של Valve, אבל בין השבחים ל- Weighted Companion Cube לתיאוריות הלסביות למתקדמים, היה קל לפספס את אחת הנקודות היותר מעניינות: Valve הצליחו, בנונשלנטיות טיפוסית עבורם, לצאת מקבוצת היעד אליה פנו כל משחקי הפעולה בגוף ראשון עד היום.

אין לי מחקרים סטטיסטיים שיתמכו בטענה הזאת. כל מה שיש לי זה רק שתי דוגמאות. אחת מהן היא אחותו של דורון יעקובי, שמעולם לא נגעה במשחק פעולה בגוף ראשון מימיה, וסיימה את המשחק בשבוע שעבר. השנייה היא החברה שלי, שעל אף הרתיעה הראשונית שלה ממשחקי פעולה בגוף ראשון, סיימה גם היא את המשחק, ומזמזמת עד רגעים אלה ממש את שיר הסיום שלו.

אז מה הביג דיל? ובכן, בואו לא נעמיד פנים – מרבית הבחורות שאתם מכירים לא משחקות במשחקי מחשב. עד כה, המשחקים שהצליחו לתפוס נתח שוק נאה בקרב הקהל הנשי מתחלקים לשלושה חלקים: משחקי Wii, משחקי פלאש "Casual-יים", וסימס. והנה מגיעה לה Valve, ובשיא הזחיחות לוקחת לה את ז'אנר משחקי הפעולה בגוף-ראשון, המעוז המסורתי ועמוס הטסטוסטרון של הגיימרים "הכבדים", ומצליחה להתאים אותו לקהל שמעולם לא התקרב לז'אנר הזה בעבר.

למעשה, היא לא סתם הצליחה להתאים אותו לקהל. בהסתמך על קבוצת בדיקה לא מייצגת-סטטיסטית (שמכילה את החברה שלי בלבד), היא גרמה ל(א)נשים האלה להתאהב במשחק. להתחבר לדמויות שלו (גם אם הן לא מדברות, ונראות כמו קובייה) ולהסתקרן לדעת מה קורה הלאה. פעם נוספת – Valve הצליחו לפצח את הקוד הגנטי של קהל היעד שלהם (או מה שזה לא יהיה שהם עושים שם, במשרדים שלהם – אני חושד שזה מערב אבק פיות), ולגרום לנו לחשוב מה שהם רוצים שאנחנו נחשוב, ולהרגיש מה שהם רוצים שאנחנו נרגיש.

במקרה של Portal, זה היה קריטי. הם לקחו את תחושת שדה הקרב העמוס בנשק-חם, והחליפו אותו בסביבת פאזלים צינית אבל הומוריסטית. קטעי האקשן עמוסי-האדרנלין התחלפו באווירה מלחיצה, אבל לא בצורה דרסטית. זה פשוט עובד. זה לוקח קהל שמעולם לא הוקסם מפגיעות קליעים בנקודות אסטרטגיות בגוף האדם, ונותן רק לסקרנות הטבעית למשוך אותו קדימה.

יכול להיות שאני סתם מגזים. יכול להיות שהחבר'ה ב- Valve מופתעים בדיוק כמוני מכך שבחורות צעירות בארץ הקודש מתמכרות למשחק החידות שלהם. יכול להיות שכל אדם אחר שיעיף מבט על Portal יתעלם ממנו בתוך שניות. אבל לא נראה לי. נראה שההכללה של Portal בקופסה הכתומה, לצד המשחקים הכבדים יותר – Team Fortress 2 ו- Half Life 2, היא החלטה מחושבת על-מנת שהקופסה הכתומה תכיל קצת תוכן לכל אחד. בדרך, Valve הציגו לנו דרך חדשה לעשות משחק פעולה בגוף ראשון. האמת, מהם היינו צריכים כבר להתרגל לזה.

פטריוטים יקרים, נא להכיר: Rising Eagle, משחק שהוא לחלוטין תוצרת כחול-לבן, נמצא בשלב הבטא ומקודם בעמוד הראשי של Fileplanet! אפילו עם לוגו יפה והכל. לאחר הכשלון המהדהד של חברת מג'ורם עם בלריום, והאיכות הלא מרנינה של משחק הפיפוש האחרון, אולי סוף סוף נקבל קצת גאווה תוצרת הארץ?

המדובר במשחק פעולה טקטי מרובה משתתפים, משהו בין Call of Duty ל-Rainbow Six. להורדה של הבטא (יש גם בגיימר, אבל עדיין צריך לקחת את ה-CD-Key מ-Fileplanet) ניגשתי באופטימיות זהירה. Team Fortress 2 זה אולי לא יהיה, אבל כמה גרוע זה כבר יכול להיות? בכל זאת, קידום ברשת Gamespy זה לא דבר של מה בכך.

ובכן, התשובה היא, לצערי הבאמת באמת רב, די גרוע. זה התחיל בזה שאחרי שבחרתי ניק במשחק שכבר היה תפוס, המשחק קרס (ביחד עם כל המחשב שלי) ולא הצליח לעלות שנית. על ידי עריכה זהירה של קובץ config הצלחתי לגרום לו לפעול שוב, ולמלמל לעצמי "טוב נו, גרסת בטא". בניסיון השני בחרתי בניק שבטוח לא יהיה תפוס, כדי לא לקחת סיכון.

התחברתי לשרת. קיימים מספר שרתים אמריקאיים המאוכלסים בעיקר על ידי ישראלים סקרנים. הגרפיקה של המשחק היא, איך נאמר במילים עדינות, לא מתעלה על Counter Strike המקורי. כלומר, לא משהו בכלל. הסביבות מאוד לא מפורטות, המודלים פשוטים, והאנימציות, ובכן, בדרך כלל כשאתה יורה במישהו, אתה מצפה לתגובה כלשהי – דם, תזוזה של איבר גוף, משהו. ב-Rising Eagle זה די חסר.

איכות הגרפיקה מפתיעה לרעה, בהתחשב בזה שתפריט ה-Video במשחק מתהדר בפיצ'רים כגון HDR, ודרישות המערכת למשחק כוללות כרטיס מסך שתומך ב-Pixel Shader 2.0. ואכן, אם יש משהו שהמשחק כן חזק בו זה דרישות – להערכתי המשחק הכביד על המחשב שלי בערך באותה מידה כמו משחקי מנוע Unreal 3.0, ואיך נאמר במילים עדינות, הוא נראה קצת פחות טוב מ-BioShock.

ומה עם המשחקיות, אתם שואלים? גם כאן יש בעיות בסיסיות ביותר. נתחיל בזה שאין שום דרך לדעת מי בקבוצה שלכם ומי בקבוצה היריבה (רק לאחר כמה משחקים גיליתי שלחברים שלכם יש את השם מעל הראש ולאויבים אין), כך שהמשחק הופך מהר מאוד לחגיגה של Team Kills. גם אין שום דרך לדעת מה התוצאה הנוכחית או מה הפינג שלכם בשרת. לוח התוצאות מופיע רק בסוף המשחק. גם המטרה של הקבוצה שלכם לא ממש ברורה. אני חושב שהיה כתוב להרוג את כל האויבים, אז כנראה ששיחקתי בסוג של Team Deathmatch.

מעבר לכך כלי הנשק לא מהנים לשימוש (איפה הרתע?), אין Auto Run (צריך ללחוץ כל הזמן על shift כדי לרוץ, ולא, אתם לא מתעייפים) ובאופן כללי – אין על מה לספר לחבר'ה. המשחק עושה ניסיון מעניין לחלוקה לקלאסים, כדוגמת מפקד קבוצה שיכול לתת הוראות לאחרים, או האקר שיכול לתכנת מכונות ירייה נייחות. אך כל עוד הגיימפליי הבסיסי כל כך פגום, זה לא באמת משנה.

זה עצוב, אבל ייתכן שמשחק פעולה מרובה משתתפים הוא ניסיון מעט שאפתני מדי לחברת משחקים קטנה ועצמאית. קיימים כל כך הרבה משחקי פעולה טובים בשוק עכשיו וכולם עולים בהרבה על Rising Eagle, כך שקשה לי לראות כל הצדקה לרכוש את המשחק, גם אם הוא לא יימכר במחיר מלא, כפי שהכריזו המפתחים. מעבר לציונות, זאת אומרת.

יש שישאלו – איך זה שאנחנו כל כך טובים בהייטק, אבל אין לנו מושג איך לעשות משחקים? האמת היא שזה לא קשור. הפקת משחקים, מבחינת ההשקעה, התקציב וכוח האדם הנדרשים, הרבה יותר דומה להפקת סרטי קולנוע בהוליווד מאשר לפיתוח תוכנה. הקולנוע הישראלי אמנם פורח לאחרונה, אך בניגוד לתעשיית המשחקים הלא קיימת שלנו, הוא זוכה להשקעה ממשלתית, תרומות ויחסי ציבור.

וגם אז אנו טובים בעיקר הפקת דרמות קטנות וחביבות, ע"ע ביקור התזמורת, ולא סרטי אקשן מרובי אפקטים. את Rising Eagle ניתן להשוות לניסיון להפיק בארץ משהו בסגנון 'להציל את טוראי ריאן'. ייתכן שעד שיגיע הכסף הגדול, כדאי למפתחים הישראלים להתמקד בהפקת משחקים פשוטים יותר כמו משחקי הרפתקאה דוגמת Sam & Max (או פיפוש), או משחקי פאזלים בסגנון Peggle. משחק מוצלח אחד שכזה, שיימכר דרך Steam, נניח, יכול להוות התחלה אמיתית שתעשה אותנו גאים. Rising Eagle? קצת לא נעים להגיד, אבל הוא הולך לעשות בעיקר פאדיחות.

נ.ב. יש למישהו מושג מדוע המשחק עמוס בפרופגאנדה לצבא האמריקאי? מסך טעינה אופייני במשחק:

האתר (המוצלח) GayGamer.net, שבניגוד לשם שלו (ולסלוגן) לא ממש מיועד רק לגיימרים שמעדיפים גיימרים על פני גיימריות, הציג בגאווה (No pun intended?) את LesbianGamers.com – המקבילה הנשית אליו.

מכיוון שהגיימרים הם, ברובם, עם גברי שמתנהג בצורה צפויה – ההכרזה על אתר המתמקד בחנוניות לסביות גרם לתגובה הצפויה ביותר האפשרית, ו- LesbianGamers קרס זמן קצר לאחר ההכרזה. אבל עכשיו נראה שלפחות בינתיים LesbianGamers חזר לאוויר, ועובד בלי בעיות מיוחדות. נקווה לטוב.

בניגוד ל- GayGamer.net, עד כה נראה ש- LesbianGamers מתמקד רק באייטמים עם טאץ' לסבי. אתם יודעים, דברים בסגנון המסרים הלסביים של פורטל. זה קצת חבל שהם מתחפרים כל כך חזק בתוך הנישה שלהם – אבל אני מניח שזה די צפוי, בהתחשב בעובדה שהם קיימים באזור כמות זעומה ביותר של זמן.

שיהיה להם בהצלחה.

אחרי שכבר צומצם ל-2 מימדים, העולם של Half Life עובר הסבה לז'אנר נוסף – אסטרטגיה בזמן אמיתי.

RPS מדווחים שבימים אלו עובד לו מודר אנונימי על מוד ל-HL2 Ep. 1 שישתמש במנוע של המשחק בשביל להפוך אותו ל-RTS.

נכון לעכשיו, המשחק בשלבים די התחלתיים, אבל כבר יש כמה תמונות ממנו, ואפילו זוג שלבים שאפשר לשחק בהם.

המשחק בשלב מוקדם מכדי שאני אהנה ממנו, ובכל מקרה אין לי את Ep. 1, אבל אני חייב להודות שאני מאוד מחכה למוצר הסופי, לכשיגיע.

ועכשיו למשהו שונה לגמרי (אלוהים אדירים, אי אפשר למצוא חנון אחד שלא מרפרנס למונטי פייתון? לשאלתי – לא):

כל מי שקצת מכיר אותי, יודע שאני לא נמנה על חסידי "ורוניקה מארס". פשוט, בניגוד לרוב חברי, אני יודע שמדובר בסדרה גרועה. לכן גם לא נשביתי בקסמיה של כוכבת הסדרה, קריסטן בל. אבל כל אלו שכן נמנים על קהל מעריציה בטח שמחו לדעת שהם יוכלו לפגוש אותה, או לפחות דמות וירטואלית שנראית ממש כמוה, ב-Assassin's Creed, שאמור לצאת למדפים עוד שבוע (ואכן מתגלה ככל הנראה כהתפתחות הטבעית של "הנסיך הפרסי").

ג'ויסטיק הואילו בטובם להעלות תמונה ראשונה של קריסטן, והאוואטאר שלה במשחק:

למרות שאין לי חיבה מוגזמת לבחורה, אני חייב להודות (פעמים בפוסט אחד? אתה לא מכיר עוד ביטויים שמביעים רצון להביע את דעתך? לשאלתי – כן. אבל לא בא לי להשתמש בהם) שהיא בחורה נאה למדי, והוירטואליזציה, טובה ככל שתהיה (והיא טובה) לא עושה עמה צדק.