דני מור, הבחור הנחמד שדואג שיהיה לי PSP ברגעים קשים במיוחד, מכור. כחבר שלא מפחד להחזיר טובה בעת הצורך, התעלמתי לחלוטין מהבעיה שלו, והצעתי לו לכתוב על ההתמכרות שלו לבלוג. הוא הסכים. הנה זה מגיע:

לפני כמה שבועות עולמי חרב עלי. לא, חלילה לא איבדתי אדם אהוב ולא קרה לי אסון כלשהו. רק חיי החברה שלי ספגו מהלומה מדאיגה כשקיבלתי לידי את המשחק Patapon ל-PSP. מאז אני אדם שונה.

זה ידוע למדי שחוץ מסדרת משחקי ה-GTA, Lumines, ולאחרונה משחק God of War מוצלח, ל-PSP אין הרכב משחקים מבריק במיוחד. הוא מצויין בתור פלטפורמה חזקה, כיפית, עם הרבה יכולות צד מוצלחות יותר ופחות, אבל בסופו של יום רוב המשחקים אליו מגיעים רק לדרגת ה"נחמד". כעת מתווסף לרשימת להיטי הפלפורמה המשחק Patapon היפני.

המשחק מתנהל בעולם פנטזיה דמיוני, שבו אתה נזרק לתפקיד האל המקומי השולט על חבורה של יצורים שבטיים חביבים עם נטיות קלות לאגרסיה רצחנית ובעיה פסיכולוגית מהותית של "תסמונת העדר". עבורם, אתה ה-Almighty וייעודך בחיים להוביל את השבט אל עבר מה שמוגדר במשחק כ-"זה". כן כן, ה-Patapons רוצים שתוביל אותם אל "זה". לשאלה מה זה "זה" אין תשובה חד-משמעית, אבל ככל הנראה זה נמצא בקצה העולם ודורש מסע הרג חסר רחמים על מנת להגיע לשם.

המשחק מתנהל כמשחק קצב. לכל כפתור מוקצה צליל (Pata לריבוע, Pon לעיגול, Chaka למשולש ו-Don לאיקס), ועל ידי יצירת רביעיות קצביות המורכבות משילוב ביניהם, נוצרת פעולה. פעולה למשל יכולה להיות תזוזה (Pata-Pata-Pata-Pon), התקפה, וכד'. כל שלב מורכב למעשה מתמונת צד שבה אתה מסתכל על ה-Pataponים, ומקדם אותם לעבר אויבים, מטבעות זהב, מפלצות ומגוון אוצרות תמוהים.

כאן מתחילה הבעייתיות הנפלאה של המשחק. המשחק כל כך ממכר שאחרי כמה שעות של משחק הלכתי ברחוב ויכולתי להישבע שמישהו מזמר מאחורי Pata-Pata-Pata-Pon שוב ושוב. למרות שכביכול המכניקה נראית טריוויאלית – הממשק הפשוט, קצב האירועים המתגבר והגרפיקה המצועצעת פשוט משתלבים לחוויית משחק מעולה.

חוץ מהחלק הקצבי המהווה את רוב המשחק, יש גם מרכיב המזכיר משחקי תפקידים. בין משימות ניתן לחמש את ה-Pataponים בציוד שלל, ליצור Pataponים חדשים על ידי עירוב מרכיבים ולבנות את חוליות המוות החמודות ביותר שידע ה-PSP עבור המשימה הבאה. בנוסף, ישנם גם מספר משחקי צד קצרצרים הנועדו לאסוף משאבים.

למעשה, חוץ מבעייתיות אחת שלעיתים קשה לאסוף מספיק זהב על מנת לשדרג את ה-Pataponים לפי הצורך, המשחק הוא מהמוצלחים לפלטפורמה ומומלץ לכל מחזיק PSP באשר הוא.

כמו שאמר מישהו חכם, "Chaka-Chaka-Pata-Pon".

השעמום המוחלט של הימים האחרונים הביא אותי לקרוא טור שפורסם לפני כשבועיים באתר של PC Gamer. הטור הזה ייצג דעה שאנחנו בדרך כלל מייחסים למיזנטרופים ולאנשים שרוצחים פיות בזמנם הפנוי: משחקים עצמאיים זה לא משהו.

הדעה של כותב המאמר, אחד בשם ג'ים רוסינגול (מאנשי Rock, Paper, Shotgun, ועוד כמה דברים מסחריים הרבה יותר), מורכבת מכמה טיעונים. בין השאר, הוא מסביר שמשחקים עצמאיים הם בעיקר חיקויים של משחקים נוסטלגיים יותר, שמצליחים לעבוד רק בגלל שמרבית הצרכנים שלהם לא זוכרים את המשחקים עליהם הם מבוססים. הוא גם חובט קצת באירועים כמו ה- Independent Games Festival, שלדבריו, לא אומרים יותר מדי בהתחשב בעובדה שמרבית המשחקים שמשתתפים בהם לא הושלמו בכלל, ורבים מאלה שכן יושלמו – צפויים לכשלון כלכלי מהדהד.

אני מוכרח להודות שעם חלק מהדברים של רוסינגול אני מסכים, בסך הכל. בתור התחלה, לא פעם ולא פעמיים התבטאתי בנושאי ה"נוסטלגיה זה בולשיט", ואני מסכים עם הדעה ש- IGF מאבד הרבה נקודות עקב העובדה שהרבה מהמשחקים שמופיעים פה הם משחקים שלא באמת הושלמו. למעשה, אני עדיין מחכה להודעת האימייל שתודיע לי ש- Crayon Physics Deluxe הושלם, בשביל שאני אוכל לקנות אותו ולהבין איך בדיוק הוא יותר טוב מ- Audiosurf.

אבל הטיעון של רוסינגול נופל ברגע שמפסיקים להסתכל על המשחקים הממוצעים שהעולם הזה מנסה להציע. בדיוק כמו עם משחקי מחשב מסחריים, היהלומים האמיתיים נגלים רק ברגע שמנפים את ראשי השועלים וזנבות האריות, ונשארים עם ה- 20% הטובים ביותר שיש לעולם הזה להציע. Audiosurf זו דוגמה אחת, אבל בתור דוגמאות נוספות אפשר לקחת את הדברים שעושים החבר'ה מ- Introversion או כמה משחקי קונספט גאוניים במיוחד.

אז כן, אני מסכים עם חלק מהדברים שג'ים רוסינגול אומר. חיקויי Robotron לא ממש עושים לי את זה (לפחות, לא רוב הזמן), והעובדה שהרבה מהדברים ב- IGF לא באמת קיימים בשוק גורמת לו להראות קצת כמו טקס האוסקר הישראלי של העשור הקודם. אבל אתם יודעים מה, אני מוכן להחליק את כל זה בשביל Darwinia או Audiosurf.

ואם כבר מדברים על משחקים עצמאיים, אני חושב שעקב השיעמום הנוכחי, אני אלך לשחק שוב ב- MASQ. אם אתם קופצים לבקר שם, תגידו שאתם מכירים את BS.

עריכה: חשבתי שראוי לציין – סביר להניח שג'ים רוסינגול לא באמת מאמין שמשחקים עצמאיים הם זרע השטן. זה לא ממש מונע ממני בכל זאת לנתח את הטענות שלו. כי, כאמור, אני מסכים עם חלק מהן. מזעזע, אבל נכון.