העולם שייך לאליטיסטים

עידן זיירמן|כללי 37 תגובות »

לפני כשבוע, התעורר כאן בבלוג דיון קצרצר על מצבו של התוכן הישראלי בנושא משחקי מחשב ברשת, בעקבות פוסט של יובל בירב על אותו הנושא. קצת אחר כך, חזרתי אחורה בארכיון של Rock, Paper, Shotgun, ומצאתי את הפוסט הזה: "צעדים לכיוון עתיד המבקרים האליטיסטים".

Most cultural forms don’t work like us. You look at the critical end of year lists in music or film, and you’re going to get a far greater proportion of works more akin to the string+weeds-constructed/anus-emerging/Proust-quoting of the opening and less of the just lovely, nice and fun stuff. Sure, the populist will show its face, but they’re not nearly as naturally predominant. On average, critics will hail odd stuff more, because… well, mainly because it’s more interesting and worthy of note, but people like to think it’s because critics are a snooty bunch of toe-rags. Point being, games don’t. In games, we’re voting the equivalent of The Dark Knight universally to Number 1 in the end of year round ups. The peaks of mass-market entertainment. And, yes, I’m sure Dark Knight may be on some lists as film of the year… but it won’t be on all of them. If films were like games, if Dark Knight wasn’t topping your list, you’ll probably have to deal with 2000 comment-thread posts and death-threats.

מה שקיירון גילן מנסה להגיד בפוסט הזה הוא שמבקרי המשחקים בהדרגה צועדים הרחק מ- GTA ו- Call of Duty, ומתקרבים יותר למשחקים מוזרים/אומנותיים/לא-מוכרים. והוא מרוצה מהכיוון הזה. וגם אני. זה מאוד מתיישב עם משהו שכתבתי בבלוג הזה כבר לפני יותר משנה, בעקבות הצפייה בסרט הנפלא "Ratatouille". בסופו של דבר, כל המילים ששפכתי במהלך שנותיי ב- Gamer על משחקים נהדרים כמו Warcraft III או Tony Hawk's Pro Skater הן בעלי הרבה פחות משמעות עבורי מהפוסט (המאוחר-פחד) שכתבתי על Braid. או מהביקורת שלי ל- Geometry Wars, שנעשתה בניסיון לגרום לקהל הקוראים של Gamer להתסכל על משחק שאף אחד מהם לא היה מתקרב אליו בדרך אחרת. אני נהנה לכתוב על משחקים, מכל ז'אנר או פלטפורמה – אבל אני בעיקר נהנה לכתוב לאנשים על דברים שהם לא מכירים. דברים שבעקבות מה שאני כותב – יש סיכוי שהם ינסו אותם.

אז איך זה מתקשר לדיון הקצרצר על אתרי המשחקים הישראליים? ובכן, לא צריך להיות גאון בשביל להבחין שלמרות היומרות שלי, גם אני וגם שאר אתרי התוכן בארץ עדיין צריכים ללמוד כמה טריקים בנושא מחבריהם למקצוע שעובדים בחו"ל. זה נכון שיש עוד זמן עד שמבקרי המשחקים בחו"ל יתקרבו לתמונה שקיירון גילן מנסה להציג בפוסט שלו, אבל אנחנו בכל זאת נמצאים כמה צעדים מאחוריהם.

העניין הוא שאם היום הקהל של אתרי המשחקים בארץ מצומצם, תארו לכם מה יקרה מהרגע שאלה יתחילו לסקר את השוליים של תעשיית המשחקים. אין לי צל של ספק שבמצב שקיים היום בארץ, אין שום סיכוי שאתר ישראלי יצליח לעשות את השינוי הזה ולשרוד כלכלית. זה רק מחזק את המסקנה שלי מהפוסט הקודם בנושא. וזה קצת עצוב.

ובלי שום קשר, אם עדיין לא עשיתם את זה, אני ממליץ לכם לקפוץ ולקרוא את הפוסט המלא של קיירון. הוא די טוב.

Braid

עידן זיירמן|כללי 11 תגובות »

על סמך התצפיות הלא-מלומדות בעליל שלי, האויב הכי גדול של "האביר האפל", שיצא לא מזמן לקולנוע, היה המוניטין שצבר לעצמו "האביר האפל". המבקרים שצפו בסרט שיבחו אותו מכל כיוון אפשרי, הסרט קפץ בתוך זמן לא-סביר למקום הראשון ברשימת הסרטים הטובים ביותר של IMDB, וכמות הכסף שהסרט הכניס בקולנוע היתה יכולה לסדר חודש משחק חינם לכל המנויים של World of Warcraft (או לסדר למדינת עולם שלישי את התקציב, אם זה מה שמעניין אתכם, משום מה). מהסיבה הזו, התגובה הכי נפוצה בקרב האנשים שאני מכיר שראו את "האביר האפל" היתה "סרט טוב, אבל קצת נסחפו עם ההתלהבות ממנו, לא?".

אני מתייחס ל- Braid בתור "האביר האפל" של ה- Xbox Live Arcade. היחס הביקורתי כלפיו ברחבי העולם אוהד במיוחד, ניתוחים של העלילה שלו התחילו לצוץ תחת כל עץ רענן (למשל, כאן, אבל זהירות – יש שם ספוילרים), Penny Arcade היללו אותו, ומפתח המשחק, Jonathan Blow, הפך לסלבריטי ברגע. באשמת כל אלה, כשסיימתי את המשחק, לא יכולתי שלא לחשוד שאני מפספס פה משהו.

אבל רגע, אני צריך להתחשב בסיכון שלא כולם שמעו על Braid. חלק מהאנשים בטח ראו את השם שלו צץ באתר משחקים כזה או אחר, ואז עברו לכתבה הבאה בחוסר עניין. אם אתם שייכים לקבוצה הזו, תתביישו לכם. אבל אני בכל זאת אסביר במה מדובר.

הדרך הפשטנית לתאר את Braid היא כמשחק פלטפורמות/פזלים. הגיבור של Braid הוא בחור ג'ינג'י בחליפה בשם טים, שיוצא לחפש את הנסיכה שנחטפה לטירה ע"י המפלצת המרושעת. בדרך הוא צריך לקפוץ לכל מיני יצורים על הראש (כן, כמו סופר מריו, נו) כדי להרוג אותם, ולהחזיר אחורה את הזמן.

החזרת הזמן אחורה הזו היא לא סתם טריק שמאפשר לכם להתחמק ממוות-בטרם-עת (מי אמר Prince of Persia?). מדובר בכלי הכרחי אם אתם רוצים לפתור את הפאזלים שהמשחק מציב לפניכם. בתחילת המשחק, החזרת הזמן אחורה רק תסייע לכם להתגבר על קטעי פלטפורמה שבתנאים אחרים היו נחשבים לבלתי-אפשריים ומסתכלים, אבל המסכים המאוחרים יותר מציגים, כל אחד בתורו, טוויסט חדש שהופך את החיים שלכם למעניינים יותר.

בחלק מהמסכים, למשל, חלק מהחפצים זוהרים באור ירוק – מה שאומר שהם לא מושפעים בכלל ממניפולציות הזמן הזולות שלכם. במסכים אחרים, תנועת הדמות שלכם לאורך המסך קשורה באופן ישיר למעבר הזמן במסך. בסך הכל, Braid מנצל היטב את המכניקה המקורית שלו לשורה של פאזלים מוצלחים במיוחד.

בשלב הזה, בדרך כלל, אנשים מתחילים למתוח השוואות בין Braid ל- Portal. יש קצת הגיון מאחורי ההשוואה הזו: שניהם משחקים קצרים, עם מכניקת פאזלים מקורית, שהעניקו ליוצרים שלהם הכרה בינלאומית מהסוג שהם רק היו יכולים לחלום עליה, בעבר. אבל בעוד שפורטל היה משחק עם עקומת למידה מושלמת, שלא גרם לי תסכול אפילו לרגע אחד, Braid מצליח לפעמים לספק אתגר מוחי שטני שגרם לי לרצות להטיח את הגיימפאד שלי במסך. בעוד שפורטל מציג לכם שלב אחרי שלב את הטכניקות הדרושות לצורך פתרון הפאזלים שלו (בהתחלה, הוא מלמד אתכם את הטכניקה בסביבה מבוקרת, לפני שהוא משלב אותה בסביבה "אמיתית"), חלק מהחידות ב- Braid ידרשו מכם יכולת חשיבה מקורית במיוחד רק כדי לעלות על טכניקה שלא תהיה שימושית לאף חידה נוספת במשחק.

ובכל זאת, מבחינת המשחק עצמו, Braid עושה את העבודה. גם אם הוא תסכל אותי, הסקרנות עדיין דחפה אותי קדימה, ובסופו של דבר לא ויתרתי לפני שהשלמתי את כל העולמות במשחק (אם כי בהחלט לא מצאתי את כל הסודות שיש לעולם של Braid להציע – זה היה תופס לי יותר מדי זמן מהחיים).

תחושת הפספוס נובעת מהחלקים העלילתיים של המשחק. יאצי צודק כשהוא אומר שהסיפור והמשחק ב- Braid נראות כשתי ישויות נפרדות לחלוטין, אבל זו בהחלט לא הכוונה. אלמנטי המשחק בוודאות קשורים לעלילת הרקע של Braid, שמועברת לשחקן באמצעות סדרה של טקסטים שמופיעים בתחילת כל עולם. אבל בעוד שלא-מעט אנשים טוענים שהקשר בין העלילה למשחק עמוק יותר, אני לא הצלחתי לפענח אותו. גם לא הצלחתי להבין את העלילה שלו מספיק טוב. יש לי אינטואיציה די טובה לגבי מה שקרה במסך האחרון, אבל כשאני מנסה להבין בצורה קצת יותר טובה את העלילה ש- Braid מנסה בכוונה להסתיר ממני, אני נתקע.

זו הסיבה, בסופו של דבר, שבגללה אני קצת מרים גבה לנוכח כל הפעילות האינטרנטית הענפה בנוגע ל- Braid. זה משחק מצוין, גם אם הוא קצת מתסכל. אבל בעוד שהצלחתי לצלול לתוך העלילה של לא-מעט משחקים עם יומרות אומנותיות (בין אם הן היו מוצלחות ובין אם לא), Braid משאיר אותי קצת תקוע.

לא שזה צריך להפריע לכם לקנות אותו. אם יש לכם Xbox, תקנו אותו עכשיו. אם אין לכם Xbox, תחכו עד שזה יצא ל- Steam, ואז תקנו אותו. אין לי צל של ספק שמאוד תהנו. לפחות עד שתגיעו לעולם 6 המעצבן בטירוף, אבל זה כבר סיפור אחר.


התחבר RSS תגובות RSS פוסטים
WP Theme & Icons by N.Design Studio
התאמה לעברית: We CMS