כנגד כל הסיכויים וההיגיון הבריא, יש ל- Duke Nukem Forever תאריך יציאה! תושבי ארה”ב הולכים לקבל אותו ב- 3/5, וכל שאר תושבי העולם – ב- 6/5. ואם זה לא מספיק – יש לו גם טריילר! והוא אפילו די מגניב! וכולל המון איברים מפוקסלים!

על מנת לחגוג את המאורע, “גיימפאד” גאה להציג בפניכם כתבת “בקרוב” שנכתבה על המשחק בסוף 1999 – לפני יותר מעשור, וכשנה וחצי לאחר תחילת הפיתוח של המשחק (קצת לאחר שמפתחי המשחק ביצעו את החלפת המנוע הראשונה שלהם – מהמנוע של Quake למנוע של Unreal). כדי לתת לכם קצת מושג לגבי סקלת הזמן שאנחנו מדברים עליה – אחד מכרטיסי המסך שזוכים לסיקור בגיליון הזה הוא Voodoo 3 3500, משחק החודש הוא Freespace 2, מדור הצ’יטים מכיל מדריך מפורט ל- GTA 2, והעמודים הראשונים של הגיליון חושפים לראשונה, באופן בלעדי ל- PC Gamer, את המשחק המבטיח ביותר שצפוי לצאת למחשב האישי בעוד כחצי שנה – Halo. ברצינות.

הציטוט הכי מזעזע מתוך הכתבה הוא ללא ספק הפנינה הבאה:

Today, games get hyped from their announcement. Then there’s a steady stream of screenshots until it’s released, which may be up to two years away. How can any fan be expected to follow a game that long and maintain interest?

אכן, שאלה מוצלחת.

ורק בשביל להגדיל עוד קצת את רמת השעשוע שלכם, שימו לב לקטע הקצרצר הבא, שמספר על דחייה בתאריך היציאה של משחק אחר שפותח באותם ימים – Team Fortress 2:

אבל אל תדאגו, PC Gamer בהחלט מבינים עם מה הם מתעסקים פה. למרות הדחייה הם מגיעים למסקנה ש- Team Fortress 2 יצא, לפני Duke Nukem Forever. בקיץ של שנת 2000. אתם יודעים, בערך באותו הזמן כמו Max Payne.

אני באמת לא יודע אם זה יותר מצחיק או עצוב.

כשגייב נוול עמד על הבמה והכריז שגרסת הפלייסטיישן 3 של Portal 2 תהיה הגרסה הטובה ביותר ביקום כולו, משכתי בכתפיים בחוסר התעניינות. נכון, יש לי Xbox, אבל בפורטל 2 בכל מקרה תכננתי לשחק על המחשב האישי הישן והטוב שלי. לא היה לי אכפת.

אבל ההודעה הרשמית בדבר הפיצ’רים שיאפיינו את גרסת הפלייסטיישן 3 של פורטל 2 בהחלט גרמו לי להתנער מהאדישות שלי. אם לתקצר את ההודעה לעיתונות: Portal 2 על הפלייסטיישן 3 יאפשר לשחקן שישחק בו להתחבר ל- Steam (ולכל רשימת החברים שיש לו על Steam), לקבל עדכוני תוכן באמצעות Steam (עד כאן ידענו הכל גם מקודם), לשמור משחקים שמורים ברשת באמצעות ה- Steam Cloud, ולצרף לחשבון שלו את גרסת ה- PC והמק של Portal 2 בחינם. אה, והוא גם יאפשר לשחקן שישחק בו לשחק על אותם השרתים במשותף עם שחקני ה- PC.

הכאב שלי מההכרזה הזאת לא נובע ספציפית מההשלכות שלה לגבי Portal 2. מזה, כאמור, לא מאוד אכפת לי. זה לא שהתכוונתי לשחק בו על ה- Xbox בכל מקרה. אבל ההשלכות הרחבות יותר של ההכרזה הזאת מאוד מדאיגות אותי, בתור שחקן Xbox.

אני מאוד אוהב את רשת ה- Xbox Live. היא מאוד נוחה ומלוטשת, וחסרים לי בה ממש מעט מאוד פיצ’רים בשביל שהיא תהיה מושלמת, בעיני. אני גם מאוד אוהב את Steam. היא קצת פחות מלוטשת, אבל אף חנות אלקטרונית/רשת חברתית מבוססת-משחקים אפילו לא מתקרבת אליה מבחינת ההיצע והפונקציונלית שהיא מכילה. הבעיה העיקרית שלי היא שההפרדה הזאת בין שתי הרשתות היא כבר פאסה. אין שום סיבה שאני לא אקבל הודעה על כך שחבר שלי התחבר ל- Xbox Live בזמן שאני משחק במשחק דרך Steam, ולהיפך. אני לא מדבר כאן על משהו קיצוני כמו אפשרות לשלוח צ’אט בין שתי הרשתות (למרות שת’כלס, אם אפשר לפתוח דרך ה- Xbox Live שיחה עם אנשים שמחוברים ל- MSN Messengar – למה לא?). אני רק רוצה איחוד קל של מנגנון ה- Notifications. ואם אפשר – לחסוך לי את הצורך לזכור שני זוגות של שמות משתמש וסיסמאות.

אבל האיחוד הזה לא יקרה לעולם. כי מיקרוסופט, בניגוד לסוני, לא מוכנה לתת לגורמים זרים לשחק להם יותר מדי עם ה- Xbox Live. בטח כשהגורמים האלה הם Steam, המתחרה הכי גדול לתירוץ העלוב לחנות דיגיטלית על המחשב האישי שנקראת “Games for Windows Live”. אם מיקרוסופט מתכננים לאחד באיזושהי צורה את חווית המשחק על ה- PC וה- Xbox, זה יהיה רק באמצעות אותה הרשת המעצבנת שהם הקימו. Steam יישאר מחוץ לתחום. הוסיפו לכך את ההתבטאויות שכבר היו לגייב נוול בעבר על כך שפיתוח ועדכון משחקים ל- Xbox זה טירוף, ותקבלו תמונת מצב מאוד עגומה.

וזה היה כואב קצת פחות אם סוני לא היו מראים לנו שיש אלטרנטיבה. שהם מוכנים לפתוח את הפלטפורמה שלהם בצורה שתאפשר לחבר בין שחקני ה- PC והפלייסטיישן 3. לעומתם, מיקרוסופט נשארת לשמור על רשת  ה- Xbox Live שלה במגדל השן שבו היא ממוקמת. מפיצי המשחקים צריכים להכנע לתכתיבים המיקרוסופטיים לגבי כמות ומחיר העדכונים שהם רוצים להוציא, והדבר פוגע, בסופו של דבר, בשחקני ה- Xbox המסכנים, שהיו שמחים להנות מיכולת שמירת המשחקים בענן ש- Steam היתה יכולה לספק להם, או שרק רוצים שכמות זעומה מתוך עדכוני ה- Team Fortress 2 שהופצו למחשב האישי יגיעו גם לרשת ה- Xbox.

כאמור, אני מאוד אוהב את ה- Xbox Live. אחת הסיבות שקניתי Xbox 360 ולא פלייסטיישן 3 היא שבבירורים שעשיתי, הגעתי למסקנה שהרשת הזו עליונה על ה- PSN בכל דרך אפשרית. אבל אם העניינים ימשיכו להתנהל בכיוון שבו הם מתנהלים עכשיו, מיקרוסופט עלולה למצוא את עצמה, לראשונה, מפסידה בקרב הזה. אני לא בטוח מה תהיה ההשפעה הכלכלית (אם בכלל) של ההפסד הזה, אבל מה שכן אפשר לנחש זה שיהיה לנו הרבה פחות כיף.

כל אחד אוהב שמחבבים אותו. חוץ מעופר. אבל חוץ ממנו, אנשים אוהבים שאנשים אחרים מחבבים אותם. בשביל זה, כנראה, המציאו את כפתור ה”לייק” בפייסבוק, אני לא יכול לחשוב על שום סיבה אחרת. אז זה לא ממש אמור להפתיע אתכם שאנחנו ממש רוצים שתעשו “Like” ל- Gamepad בפייסבוק. אחרי הכל, זה די הגיוני. צורך אנושי להפגנת רגשות, או משהו.

אבל יש עוד סיבה, האמת. והסיבה הזאת היא שאנחנו רוצים להשתמש בדף הפייסבוק שלנו כדי לארגן כל מיני פעילויות נוספות בקרוב. כמו חידות בנושאי משחקים (חלק מהם אולי אפילו יהיו עם פרסים, או משהו). או משחקי “גיימפאד נגד העולם” כמו שארגנו פעם ב- Left 4 Dead 2. ובשביל הדברים האלה, אנחנו צריכים שדף הפייסבוק שלנו יהיה קצת פחות נטוש.

אז הנה מה שנעשה: אתם תעשו “Like” לעמוד של “גיימפאד” בפייסבוק, ואנחנו נגריל בין כולכם, בסוף החודש, שלושה משחקי Xbox 360,מתנת “מדיה גיים”. שלושה אנשים מאושרים שעשו לנו “Like” (והם לא, במקרה, קרובי משפחה של אחד מכותבי האתר, או כותבי האתר בכבודם ובעצמם) יקבלו את Quake Wars, Frontlines ו- Alone in the Dark. הולך?

אתמול חזרתי ל- Call of Duty 4 אחרי שלא נגעתי בו כמה שבועות. הסיבה העיקרית לזה היא שהייתה לי תקופה עמוסה במיוחד בלימודים; אבל כן יצא לי לשחק כמה דברים בזמן הזה (למשל, להתחיל ולסיים את Tyrian 2000), ובאמת היה עוד משהו שמנע ממני לחזור ל- Modern Warfare.

אלה מכם ששיחקו Left 4 Dead (אני מקווה שמדובר ברוב מכריע) מכירים את הקטעים של ה-Horde: אלה קטעים שבהם צריך להתבצר באיזה מקום ולחכות כמה זמן עד שיקרה משהו, ובינתיים באים עשרות עד מאות זומבים שכל מה שהם רוצים זה קצת מוח. ארבעה אנשים מסכנים נגד המון המון זומבים. רוב הקטעים האלה מאוד קשים, כמובן. עכשיו קחו את התיאור הזה, תחליפו "ארבעה אנשים" ב"איש אחד ובוט אחד", ותנו לזומבים רובים. זה המצב שבו הייתי תקוע.

אין לי בעיה עם משחקים קשים – אני אפילו מעדיף אותם, ובדרך כלל משחק ברמת קושי גבוהה. אבל יש דרכים טובות ודרכים רעות לעשות את זה. Arkham Asylum לדעתי הוא משחק שעושה את זה בצורה מושלמת: משחק מאתגר, שנהיה יותר ויותר קשה עם הזמן, וממש מכריח אתכם להתאמן ולהכיר טוב את כל הכלים שברשותכם ככל שמתקדמים בו.

אני יודע שליצור משחק שיהיה קשה-אבל-לא-מתסכל גם לשחקנים מתחילים וגם למטורפים כמוני זה לא פשוט. אבל זה משהו ששווה להשקיע בו, כי האתגר מוסיף הרבה מאוד למשחק , ומצד שני אם המשחק קשה מדי אנשים פשוט יפסיקו לשחק בו. שתי דוגמאות קיצוניות שעולות לי לראש הן Just Cause 2 – שהוא משחק מאוד כיפי, אבל כל כך קל שלדעתי הוא פשוט לא מעניין, ולכן אני לא חושב שאשחק בו – ומהצד השני Oblivion, שבו כשה-slider של רמת הקושי נמצא על 66% כבר צריך 50 ומשהו חצים כדי להרוג כל שועל מסכן.

אבל זו בדרך כלל לא הבעיה העיקרית. משחק טוב צריך שתהיה לו עקומת קושי (Difficulty curve). זה אומר שהמשחק מתחיל ברמה סבירה, נהיה יותר ויותר קשה עם הזמן, ולקראת הסוף מתחיל להאיץ את הקצב, עד הבוס האחרון שממש דורש התמקצעות והכרה של כל המנגנונים של המשחק כדי להצליח. וזה משהו שאפילו משחקים מצוינים נוטים לפשל בו. Arkham Asylum, כאמור, עשה את זה מצוין. גם God of War זכור לי לטובה מהבחינה הזו.

מה שהפריע לי ב-MW הוא לא רמת הקושי שלו. נכון, יש בו קטעים קלים מדי ויש בו קטעים מעצבנים, אבל רוב הזמן הוא מאתגר ונחמד. ובכל זאת, עקומת הקושי שלו דפוקה.

כשאני אומר שאפילו משחקים מצוינים חוטאים בנושא הזה, זה כולל חלק מהמשחקים האהובים עלי אי פעם:

כפי שאפשר להבין מהדוגמאות שנתתי, עקומת קושי גרועה לא הופכת מיד משחק לגרוע, או אפילו לבלתי-מצוין. אבל זה יכול לבאס (כפי שציינתי פעם בגיימפוד, זה די הרס לי את הסופים של ביושוק ודרגונאז'), ומהצד השני משחק יחסית פשוט, עם עלילה מטופשת, voice acting מסריח והרבה פגמים יכול להחזיק את עצמו כמעט באופן בלעדי על משחקיות טובה ועקומת קושי מוצלחת (שוב, Arkham Asylum ו-God of War).

אני לא חושב שיש לי נקודה ספציפית שרציתי להעביר. אבל אם אתם מתכוונים לפתח איזה משחק בעתיד, תדאגו שיהיו לו רמות קושי טובות ועקומת קושי הגיונית, כי זה ישמח אותי. ואם אתם Rocksteady Studios אז יאללה, תוציאו כבר את Arkham City.

הציפורים הזועמות כבר הגיעו למחשב האישי ולפלייסטיישן. ועוד מעט הן גם יגיעו לקונסולות האקס-בוקס וה- Wii. ואחרי שזה יקרה – זהו. חוץ מגרסה ל- 3DS, קצת קשה לחשוב על פלטפורמות נוספות שדרכן יהיה אפשר להפיץ את Angry Birds. כנראה שמפתחי המשחק באמת יצטרכו לעבוד על משחק-המשך מן השורה.

או שהם יכולים לעבור לפלטפורמות אחרות, אלקטרוניות פחות. Rovio מכרו לחברת מאטל את הזכויות ליצור משחק קופסה שמבוסס על Angry Birds. התוצאה נראית ככה:

לי זה לא נראה מאוד כיפי – ההשקעה שאתם צריכים לעשות לפני ביצוע של כל “משימה” היא גדולה יותר מדי, לדעתי, ואחרי זמן מאוד קצר זה יתחיל לשעמם. מצד שני, בטח ממש כיף להטיח את הציפורים במבנים שבניתם במציאות, אז אני לא יכול באמת לדעת.

בכל מקרה, במחיר הצפוי של 15$, לכו תדעו, אולי אני אתפתה לנסות את זה בכל מקרה.

חדי האבחנה מביניכם (או לפחות, כל אלה שלא קוראים אותנו רק דרך קורא RSS) בוודאי שמו לב לכמה שינויים קטנים באתר. הראשון הוא שעכשיו אפשר לעשות “Like” על כל פוסט. השני הוא שיש לנו עמוד בפייסבוק. שני השינויים האלה מתבקשים. כל כך מתבקשים, עד שאני מרגיש מטומטם שלא ביצעתי אותם לפני שנה. אני לא חושב שיש דרך טובה יותר מזו, בימינו, להפיץ את הבשורה ולהכיר את “גיימפאד” לאנשים שעדיין לא מכירים אותו.

אני יודע – כרגע, עמוד הפייסבוק שלנו ריק למדי. אבל מלבד עדכונים על פוסטים חדשים שעולים כאן בבלוג, אנחנו מתכננים להעלות לשם כל מיני דברים קטנים, כאלה שלא לחלוטין מצדיקים פוסט (אפילו לא אחד של “בינתיים, באינטרנט”), אבל אתם עדיין עלולים לאהוב. חוץ מזה, זה מקום שבו יהיה הרבה יותר נוח לעשות דברים כמו לעדכן אתכם על מבצעים ב- Steam פעם ביום.

אז יאללה, תעשו “Like”.

נתחיל מקצת רקע: Darkspore הוא משחק ה"המשך" המתוכנן ל-Spore. זה משחק המשך בערך באותו מובן ש-A Bug's Life הוא סרט המשך ל-Toy Story. דרך יותר בריאה להסתכל על זה היא "משחק action-RPG שעורך הדמויות שלו מבוסס על מנוע היצורים של Spore" (כאן "action-RPG" במובן של דיאבלו, לא של דאוס אקס). כרגע תאריך היציאה המתוכנן הוא סוף מרץ, והמשחק זוכה למעט מאוד הייפ, ולמעשה מעט מאוד התייחסות באופן כללי, מה שקצת מפתיע ביחס ל-overhype המטורף של Spore המקורי.

היום פורסם ב-RPS ראיון עם מייקל פרי, המפיק של דארקספור, וזו לדעתי הזדמנות מצוינת להציג את המשחק, וגם לעבור על כמה מהפיצ'רים ה"ייחודיים" שלו וללעוג להם. כי בעוד שזה משחק עם הרבה פוטנציאל, שמבוסס על טכנולוגיה מוצלחת ונכתב ע"י צוות (כנראה) מוצלח, בסופו של יום זה פשוט עוד clone של דיאבלו, ולכן השאלה המתבקשת היא למה בכלל לקנות אותו ולא לחכות לדיאבלו 3 (התשובה המתבקשת: כי דיאבלו 3 ייצא ב-2017 בקצב הנוכחי). אז הנה כמה דברים "מקוריים" ש-Darkspore "מחדש", לפי הראיון:

• במקום דמות אחת מרכזית, יש לכם הרבה דמויות, שאפשר לשפר אותן במקביל, ולבחור בכל רגע באילו מהדמויות אתם משתמשים. כלומר, מה שקורה בחצי ממשחקי התפקידים אי פעם (למשל Dragon Age, Planscape: Torment וכל סדרת Final Fantasy). זה מה שפרי נותן בתור ה-דבר שדארקספור מחדש.
• כשמסיימים שלב, צריך לבחור בין שתי אפשרויות: לקבל item מיוחד כלשהו ולחזור לספינה, או להמשיך לשלב נוסף באותו כוכב, שבו יש מפלצות יותר קשות אבל אפשר לקבל ממנו חפץ יותר טוב. לידיעת צוות דארקספור: זה לא חידוש, זו פשוט גירסה מאוד מוגבלת של sidequests ו-exploration.
  חוץ מזה, פרי מתגאה בזה שהמשחק יכיל 6 כוכבים שונים, עם 4 שלבים (בשרשרת שכזו כמו שמתוארת למעלה) בכל כוכב. אבל כל שלב אמור לקחת באיזור 15 דקות, מה שאומר שסה"כ, כולל כל הרמות האפשריות, יש כאן לא יותר מ-6 שעות משחק. באיזה מובן זה משהו להתגאות בו?
• הציוד שמספקים לדמויות משפיע לא רק על המראה החיצוני שלהן, אלא גם על התכונות הבסיסיות. וזה מאוד חשוב כדי להצליח להביס אויבים. נשמע סרקסטי? זה ציטוט כמעט מדויק מהראיון.
• אפשר לשחק ביחד עם עוד אנשים, ואז תוכלו לשלב את היכולות של הדמויות כדי ליצור טקטיקות מתוחכמות. ציטוט מדויק הפעם: "ה-AI director… מעלה את רמת הקושי, כמות והתנהגות המפלצות בהתאם. אבל יותר אויבים אומר יותר שלל!"
  באמת, איך לא חשבו על זה קודם?

בנימה קצת פחות צינית (אבל עדיין ביקורתית), בסופו של דבר Darkspore נראה כמו מין הכלאה בין דיאבלו ו-Sims. לאור העובדה שהחיתוך בין קהלי היעד של שני המשחקים יחסית קטן, אני סקפטי כרגע. אבל בתור מישהו שגדל על מוש השור, אני דוגל במוטו "תמיד יש הפתעות", ואני מניח שנשמע עוד על המשחק הזה כשתאריך היציאה שלו יתקרב.

[הריאיון המלא ב-Rock, Paper, Shotgun]

הייתי צריך לא-מעט זמן התאוששות אחרי החזרה שלי מקנדה, והאמת היא שרובה כבר מאחורי. אפילו הצלחתי לשחק שני משחקי Left 4 Dead מאז שחזרתי, והכל. אבל יש לי שני חובות שעדיין לא סיימתי לטפל בהם – הראשון הוא ביקורת על Super Scribblenauts, שכתבתי ל”וואלה!”, ואני אפרסם אליה קישור מכאן ברגע שהיא תעלה שם. השני הוא Plants vs. Zombies, בגרסת ה- Xbox. אז הנה היא לפניכם.

סביר להניח שהשם “Plants vs. Zombies” כבר מוכר לכם. יותר מזה, סביר להניח שכבר שיחקתם בו בהזדמנות כזו או אחרת – על המחשב האישי שלכם, על האייפון (ולמה לא על האנדרואיד? למה?!) או אולי אפילו על האייפד שלכם. אם זה לא קרה עד עכשיו, אתם לא באמת צריכים להמשיך לקרוא את מה שיש לי להגיד על המשחק. קנו אותו. עכשיו. על ה- Xbox. על ה- PC. על הצנונית בעלת היכולת-להריץ-משחקי-אייפד שלכם. אתם מוזמנים לקרוא את הביקורת המקורית שכתבתי על המשחק, לפני כשנה וחצי, אם אתם רוצים לדעת למה.

אבל אם כבר שיחקתם ב- Plants vs. Zombies באחת מגרסאותיו האחרונות, אתם עלולים לתהות מה יש לגרסת ה- Xbox להציע לכם. התשובה, בסדר חשיבות יורד, היא מצבי משחק מרובי-משתתפים ושליטה פחות נוחה.

מצבי המשחק מרובי-המשתתפים הם רבים ומגוונים. הבסיסי שבהם הוא המצב השיתופי ה”פשוט” – שמאפשר לשחקן שני להצטרף לשחקן כלשהו שמשחק "ב”משחק לשחקן-יחיד” בכל זמן, ולעזור לו לבצר את הבית שלו בפני מתקפת הזומבים. בשביל לתת לשני השחקנים קצת יותר תעסוקה, הם יותקפו על ידי כמות גדולה יותר של זומבים מצד אחד, ומצד שני – שחקן אחד יוכל לזרוק חבילות חמאה על חלק מהזומבים בשביל לעצור אותם בזמן שהשני ממשיך לבצר את החצר שלו עם צמחים.

אם זה לא נשמע לכם מעניין במיוחד, זה רק בגלל שזה באמת לא מעניין במיוחד. המערכה לשחקן יחיד של Plants vs. Zombies היתה קלה למדי עוד בגרסה המקורית – ברגע שמוסיפים שחקן שני, היא נהיית די שטותית. אבל ברגע שמסיימים אותה, ונפתחים בפני השחקן מצבי משחק שיתופי חדשים, כל הסיפור נהיה הרבה יותר מעניין. במצבי המשחק האלה, לכל שחקן יש גישה רק למבחר קטן יותר של צמחים, וחלק מה”שמשות” שמופיעות בשדה הקרב דורשות משני השחקנים לגעת בהם בו-זמנית כדי לקבל אותן. זה עובד די טוב.

אבל גולת הכותרת של מצבי המשחק מרובי-המשתתפים היא מצב ה- Versus – מצב שמאפשר לשחקן אחד לקבל על עצמו את תפקיד הזומבים (ולייצר עוד מהם באמצעות בניית קברים שמייצרים “מוחות”), ולשחקן השני את תפקיד הצמחים. השחקן הראשון שמצליח לחדור את ההגנות שנבנות ע”י השחקן השני מנצח. וזה כיף.

כל הסיפור הזה קצת סובל מבעיות קלות בממשק. Plants vs. Zombies הוא משחק שעובד מצוין עם עכבר, ואפילו עוד יותר טוב עם מסך מגע. ברגע שמתחילים לשחק בו עם גיימפאד, לא משנה כמה Popcap מנסים לעשות לכם הנחות (כל השמשות במשחק, למשל, “נמשכות” לעבר הסמן שלכם) – מרגישים את זה. בחלק ממצבי המשחק המתקדמים יותר (כמו ה- Vasebreaker המוצלח) ההבדל הזה מורגש באופן קיצוני. אפשר להתרגל לזה, אבל זה פשוט לא נוח באותה המידה.

חוץ מאלה, ל- Plants vs. Zombies בגרסת ה- Xbox יש כמה מיני-משחקים חדשים וסוג של טבלת שיאים שבה אתם יכולים להשוות את ההישגים שלכם לאלה של החברים שלכם. אבל זה לא באמת מה שמשנה כאן. אם כבר יש לכם את Plants vs. Zombies בגרסה אחרת, כלשהי, הסיבה היחידה שלכם לקנות את גרסת ה- Xbox היא בשביל מצבי המשחק מרובי-המשתתפים.

ואם אין לכם כבר את Plants vs. Zombies… למה בכלל קראתם עד פה? שלחתי אתכם לקנות אותו כבר בפסקה הראשונה.

Plants vs. Zombies זמין לקניה דרך ה- Xbox Live Marketplace, במחיר של 1200 נקודות (או 15$, בשפה של בני אדם)