כולם אוהבים זומבים. כולם אוהבים צעצועים. Valve חיברו את השניים ויצרו משהו שאי אפשר לא לאהוב: Zombie plush toys!
הבומר יצא כבר לפני יותר מחצי שנה, אבל היה יקר מדי (50 דולר), והאמת שלדעתי גם די מכוער (טוב, בכל זאת בומר). אבל עוד שבוע יצטרפו למשפחה גם האנטר וטנק, שהם הרבה יותר מוצלחים לטעמי, והמחירים (גם של הבומר) ירדו משמעותית (ההאנטר עולה רק $30, או $27 אם תעשו preorder). כל שלושת הזומבים מגיעים עם סאונד-אפקטס, ספציפית 10 קולות שונים מתוך המשחק.
השלב הבא: מסור חשמלי!
וואו. זו ביקורת שהייתי אמור לכתוב כבר לפני כמה חודשים. אבל, עדיף מאוחר מלעולם לא! אז אתחיל מלציין שאחד הדברים החשובים ביותר שיש לי להגיד על King's Bounty: Armored Princess הוא שהופתעתי לחלוטין. מדובר במשחק שלא שמעתי עליו כמעט בכלל, שהגרסה הקודמת שלו חמקה ממני, ושלמעשה נתקלתי בו במקרה. ההפתעה כמובן נובעת מעד כמה שבסופו של דבר נהניתי ממנו.
King's Bounty המקורי הוא משחק מ-1990 של חברת New World Computing, אותה חברה שלימים הולידה גם את Heroes of Might & Magic. במובנים רבים המשחק היה קודמו הרעיוני של סדרת HOMM, והכיל הרבה מהרעיונות שאחר כך נכללו בסדרת המשחקים המוצלחת. הרבה מאוד שנים לאחר מכן, הזכיון נקנה על ידי חברת 1C, ששחררה ב-2008 את King's Bounty: The Legend, ולאחר מכן גם את King's Bounty: Armored Princess.
המשחק מזכיר מאוד את HOMM בנקודות מסוימות, אבל שונה מהסדרה באזורים חשובים אחרים. הסיפור מתנהל סביב נסיכה בשם Amelie, שדרך סדרת אירועים לא משמעותית במיוחד מוצאת את עצמה בעולם זר בו היא נאלצת לטייל בכל היבשות, תוך כדי שהיא לובשת שריון אבסורדי שלא היה מגן עליה מחתול רחוב. אל תטעו – היא נראית "נחמדה", וברוב המקרים היא מנומסת כמו המלכה האם, אבל בסופו של יום היא שכירת חרב חסרת נשמה שתטבח בשדים ודרקונים באותו להט כמו שהיא תבצע רצח עם באוכלוסיית הפיות המקומית. למעט הקרבות, כל המשחק מתנהל בזמן אמת על מפת העולם, המאפשרת לשחקן לנוע בין האיים השונים ולגלות מה יש לכל אחד מהם להציע (רמז – עוד יצורים וקרבות). הסיפור עצמו מתקדם באמצעות משימות שונות הניתנות על הדרך, אבל כולן לרוב מתמקדות בלהרוג יצורים אי שם ברחבי העולם.
תוך כדי הדרך הנסיכה הקסומה מתחזקת ועולה בשלבים, תופעה שמאפשרת לה לצבור יכולות, קסמים, וכוחות צבא נוספים. המשחק מוודא שבכל רגע נתון ש-Amelie והצבא לא יהיו חזקים מדי על ידי כך שכמות היחידות שניתן לרכוש מכל סוג חסומה על ידי מדד שנקרא מנהיגות, שעולה בהתאם ככל שמתקדמים בשלבים. מגבלה נוספת היא שהגיבורה האמיצה לא מסוגלת לשלוט בטירות ובאיים שהיא מחריבה עד היסוד, מה שאומר שאין התחדשות של יחידות; אם קנית את כל הדרקונים במערה, כדאי לשמור עליהם היטב. זה יתרון וחיסרון, מאחר וזה מוביל לשיקולים טקטיים מעניינים מצד אחד אבל גם עיסוק טרחני בהצלת יחידות ומציאתן אי שם באחד האיים.
הקרבות הם הצד המוצלח ביותר במשחק. למרות שהם שנראים ומתנהלים באופן זהה לחלוטין ל-HOMM בכך שהצבאות פרוסים בשני צידי המסך ונעים בתורות, ההרגשה היא אחרת לחלוטין. כמעט לכל יחידה יש יכולת מיוחדת אחת או יותר אותה ניתן להפעיל בקרב, מה שלחלוטין משנה את המשמעות הטקטית לכל הקרבות. זה נשמע דומה לביצוע של HOMM, אבל בפועל מדובר בקרבות מעניינים הרבה יותר. הכוחות המיוחדים של כל יחידה באמת ייחודיים, ומשפיעים באופן קריטי על האופן שבו מתנהלים הקרבות. היכולות האלו נעות מהדברים הפשוטים ביותר כמו התקפה שמשתקת מפחד את האויב, וכלה בדברים מתוחכמים יותר כמו יחידות שמולידות יחידות נוספות או דרקונים שיכולים להטיל אש לאורך מסלול מסוים.
לסיכום – למרות שהתעלמתי לחלוטין מהסיפור המיותר, ולמרות שהדמות הראשית יכלה למצוא קריירה חלופית בתור סוהרת בגואנטאנמו ביי, המשחק פשוט עובד. בהחלט אפשר להמליץ עליו במסגרת אחד ממבצעי Steam אם במקרה הוא יצוץ שם (יחד עם חבילת ההרחבה – Crossworlds). למשחק גם יש בונוס מיוחד: הוא הוביל אותי לתהיות פילוסופיות על החיים, כמו לדוגמה האם מקבלים שפשפת מלרכב על סוס מעופף בביקיני מברזל.
כשמסתובבים ברחובות ארה”ב או קנדה, אי אפשר שלא להתרשם מכמה שהאנשים האלה מתלהבים מחג המולד שלהם. את הקישוטים הם תולים יותר מחודש מראש – עוד לפני ליל כל הקדושים (שגם לכבודו הם תולים קישוטים חודשיים קודם). ביחס אליהם, האינטרנט קצת יותר רגוע. אבל גם כאן, ברגע שצלצול הפעמונים הוירטואליים מבשר על תחילת דצמבר, כל מיני אתרים וחנויות דיגיטליות מתחילות להתכונן לחג הגדול.
רוב תשומת הלב שלנו מוענקת, כמובן, ל- Steam. מאז סבב המבצעים המסיבי של חג המולד בשנה שעברה כבר עברנו כמה מבצעים (לעזאזל, אחד מהם הסתיים לפני דקה וחצי), כך שיש לכולנו סיבה להתלהב קצת פחות ממה שיש להם להציע. אבל בדיוק בשביל לטפל בחוסר ההתלהבות הזו, ב- Steam התחילו היום את ה- “Steam Treasure Hunt” – שורה של “Achievements” (חלקם בתוך משחקים, שמוצעים בהנחה, וחלקם בתוך מערכת Steam עצמה) שמתחלפים פעם ביומיים. בכל יומיים, יוענקו עשרה משחקים לחלק מהאנשים שישלימו לפחות Achievement אחד (מתוך ה- Wishlist של אותם האנשים, אגב). הסיפור הזה יימשך שבועיים, ואם, בסופו, תשלימו עשרה Achievements – תוכלו להכנס להגרלה של 100 (!) משחקים מתוך הקטלוג של Steam. שזה… מגניב. כי זה יחסוך לכם הרבה כסף במבצעי חג המולד שהם יארגנו, כמובן.
גם אתרים אחרים הולכים על הקטע הזה של “לחשוף משהו חדש בכל יום עד שמגיע החג”. Good Old Games, למשל חושף הפתעה חדשה בכל יום (עד ה- 14 בדצמבר). חלק מההפתעות האלה קצת מעפנות (המאמר האחרון בסדרת המאמרים שלכם על King’s Quest? תודה באמת), חלק סבירות (Serious Sam: the First Encounter ב- 6$? אני עדיין מעדיף את Serious Sam HD…), וחלק מגניבות – כמו חיפוש אחרי צילומי-מסך שהושתלו בהם אלמנטים של חג המולד ברחבי האתר (מה שייתן לכם סיכוי לזכות בקטלוג המלא של שלוש חברות ב- Good Old Games).
ובינתיים, באתר השלישי האהוב עלינו ביותר, Rock, Paper, Shotgun, אין מבצעים או הנחות (כי הם לא מוכרים שום דבר), אבל הם כן התחילו את הספירה הקלאסית לקראת חג המולד, של משחקי ה- PC הטובים ביותר שהם שיחקו בהם השנה. הקריאה, כמו בכל שנה, מומלצת ביותר.
אה, ו- PopCap הוציאו את Bejeweled 3. אבל זה לא קשור.
אני מאוד אוהב את תעשיית משחקי האינדי. אני במיוחד אוהב את הכבוד הרב שהם זוכים לו לאחרונה באמצעות הקידום של Steam למשחקי אינדי, או פלטפורמות כמו Xbox Live Indie Games. בדרך כלל, זו דרך טובה למצוא משחקים מקוריים (גם אם לא תמיד מאוד מלוטשים) וחביבים, שלא הייתי מצליח לאתר בשום דרך אחרת.
אני לא אוהב את תעשיית משחקי האינדי כשהם עושים דברים כאלה:
לשם השוואה, Geometry Wars, המשחק ש- Arcadia מעתיק בצורה חסרת-בושה, עולה 4$ ב- Steam. לעומתו, Arcadia עולה 5$.
אז נכון, בניגוד ל- Geometry Wars (שהמפתחים שלו הולכים להסגר בקרוב, כנראה), המפתח של Arcadia עדיין מתכנן להרחיב ולפתח אותו… אבל נו, באמת. יש בערך מיליון דרכים לכל מפתח לעצב את ה- Arena Shooter שלו, והוא בחר באחת הדרכים שמוציאה אותו הכי רע וחסר-מקוריות שאפשר. לא יפה.
אני תמיד נהנה לקרוא סיפורים כאלה: Super Meat Boy (שדיברנו עליו לא מזמן בפודקאסט) יצא אתמול ל-PC, וכמה שעות אחר כך PETA, ארגון זכויות בעלי-החיים הקיצוני שהביא לנו דברים נפלאים כמו בחורות בביקיני חסה, הוציאו את Super Tofu Boy, הטייק שלהם על המשחק.
Super Tofu Boy מספר את סיפורו של, ובכן, סופר טופו בוי, קוביית טופו חביבה, ש-Super Meat Boy הרשע חוטף את אהובתו והוא צריך להציל אותה. מי מכם ששיחק במשחק המקורי יקבל עכשיו תחושה של דז'ה-וו: כן, זה אותו סיפור בדיוק. זה גם אותו משחק, פחות או יותר. הגיימפליי זהה, השלבים דומים ובסה"כ זו פשוט פרודיה מטופשת ולא מזיקה. בין השלבים המשחק ייתן לכם טיפים כמו "הידעתם? טבעונים שוקלים בממוצע 5-10 קילו פחות מאוכלי-בשר".
Team Meat, במקום להתעצבן, לתבוע או עוד כל מיני דברים שחברות כמו Activision היו עושות במקרה כזה, יצאו גברים והוסיפו את Tofu Boy למשחק, בתור דמות נוספת שאפשר לשחק בה (יחד עם דמויות כמו טים מ-Braid ו-Headcrab של Halflife). אם קניתם (או תקנו) את גירסת ה-PC, תוכלו לבחור לשחק את טופו בוי.
בסופו של דבר, חוץ מלהיות ממש מגניבים, Team Meat גם קיבלו מהסיפור הזה המון פרסום, ועכשיו כל הקהל המאוד רחב של פיתה מכיר את המשחק שלהם.
הבלוג של Team Meat מרחיב קצת יותר על הסיפור, למי שמעוניין.
וואו, זה הרבה נקודותיים שם למעלה.
ארם. אז עוד COD, הא? כנראה ש-Infinity Ward הצליחו לעלות על הנוסחה האולטימטיבית למכירת משחקים, כשהטמיעו את הלקחים ש-Valve לימדו את עולם המשחקים עם Half Life, אבל בזירת הקלצ’ניקובים. אני שמח שהם כבר לא קיימים במתכונתם הנוכחית, ועושים משחק אחר עבור EA. בינינו, קצת נמאס, לא?
לא שלא נהניתי מ-Black Ops. החבר’ה של Treyarch הביאו את הסחורה עם המשחק החדש שלהם. מעבר לסטנדרט המהנה של סדרת COD, שהוא קטעי אקשן עמוסים לעייפה, המון דברים מתפוצצים וצעקות חוזרות ונשנות בקשר, המשחק הזה מפתיע לטובה מכמה בחינות.
קודם כל, כפי שציינתי בפודקאסט, הוא לא לוקח את עצמו ברצינות. העלילה, כתמיד, מגוחכת, אבל הפעם היא מגוחכת באופן משעשע, ונראה שאפילו מכוון. במהלכה פוגשים דמויות הסטוריות כמו פידל קסטרו והנשיא קנדי, והיא נעה אחורה וקדימה בין אירועים שונים שקרו לדמות שלכם, מייסון, במהלך המלחמה הקרה בעוד הוא מספר אותם לחוקר שלו. אז כן, הסיפור הוא קצת מטומטם (החוקר למייסון: “ספר לי באריכות מייגעת כל פרט שקרה לך, למרות שאני כבר יודע הכל ואנחנו בלחץ מטורף של זמן”) אבל לפחות הוא שונה מהחפירות הבנאליות והמשעממות של משחקי Modern Warfare שקדמו לו.
שנית, Black Ops מצליח לבנות מספר סצינות אקשן מעולות במיוחד. באחת מהן אתם אוחזים במיניגאן סיריוס-סאם סטייל העונה לשם “מכונת המוות” ומתחילים לזרוע הרס. באחרת, מתנגן שיר של הרולינג סטונס בעוד אתם שטים בסירת קרב ומפוצצים דברים. בכלל, השימוש של המשחק בשירים של ממש, ולא רק במוסיקת רקע, הוא משהו שלא מספיק משחקים עושים. סרטים מאז ומתמיד בונים אווירה באמצעות שירים מוכרים, ורק טבעי שמשחקים שרוצים להיות סרטים יתחילו לעשות את זה גם.
עם זאת, במובנים רבים, Black Ops הוא נחות מ-Modern Warfare 2. זה מתבטא, בין השאר, בעיצוב שלבים קצת פחות מוצלח. לדוגמא, באחד השלבים מצאתי את עצמי יורה בגלים אחר גלים של אויבים שלא מפסיקים לבוא, וכל הניסיונות שלי להתקדם הסתיימו במוות. הייתי חייב לבדוק באינטרנט ולגלות שאני חייב לפוצץ חבית נפלאם כדי להמשיך הלאה. לא שלא ניסיתי לעשות זאת, אבל אני חשבתי שהשלכת רימונים וירי בלתי פוסק עליה יעשו את העבודה. מסתבר שחייבים להתקרב אליה מאוד כדי שיקרה אירוע מתוסרט שבו הגיבור תוקע סכין בחבית, וזה משהו שהמשחק בכלל לא מסביר.
בכלל, לטעמי Treyarch הלכו מעט רחוק מדי עם האירועים המתוסרטים. נדמה שכמעט כל דקה הם מחליטים לקחת מכם את השליטה בדמות לרגע כדי שזו תעשה כל מיני דברים שאתם לא יכולים. היו פעמים שכלל לא היה לי מושג אם אני זה ששולט עכשיו בדמות או לא, והזזתי את העכבר בעצבנות כדי לגלות. בפעמים אחרות המשחק מחליט להחליף לכם את הנשק שאתם משתמשים בו. פתאום מופיעים לכם ביד אקדח או סכין שלא היו לכם קודם, וללא כל הסבר כלי הנשק האחרים נעלמים ללא שוב. וזה מעצבן.
אבל בואו נסיים בנימה חיובית. Black Ops הוא חוויה קצרה ומהנה מאוד, ואם לא מאסתם במשחקי COD (באמת שאי אפשר להאשים אתכם אם כן) אני ממליץ בחום לקנות את המשחק כשהמחיר שלו ירד מהגובה השערורייתי הנוכחי שלו. אני לא ממליץ עליו בתור מתנה לילד לחנוכה, כי יש בו קללות, דם, סצינות עינוי וכאלה. חג שמח!
כפי שכבר אמרתי בכל מיני הזדמנויות, את שבוע שעבר ביליתי בניו-יורק, בחופשה עם אשתי. אני לא הולך לספר לכם על חווית הקניות בחנויות הגיימינג העצומות שביקרתי בהן – גם כי לא יצא לי לעשות את זה יותר מדי (יצאתי מניו-יורק רק עם עותק של Elite Beat Agents ל- Nintendo DS, שעליו עוד תשמעו בעתיד, אם לא שמעתם עליו כבר), וגם כי GamesGirl כבר כתבה על זה פוסט מוצלח לפני כמה חודשים טובים.
אני אני כן רוצה לנצל את הבמה הזאת בשביל לספר לכם משהו אחר. באחד מהערבים הפנויים שהיו לנו בעיר, תכננו לבלות ב- Upright Citizens Brigade Theatre – מועדון סטנד-אפ ותיק וזול שזכה להמלצות חמות. לא היה לי יותר מדי מידע על המופעים שלו לפני שהגענו לשם. הגענו בסביבות השעה 20:00, והנחנו שנראה מופע אחד או שניים, ואז נזוז הלאה. אבל אז גיליתי שב- 21:30 מתוכנן מופע בשם "Bad Video Game Movies: The Definitive History", אז נשארנו שם עוד קצת.
לרוע המזל, למרות שאני הולך להמליץ ממש על המופע הזה, אני לא בטוח איך אתם יכולים לראות אותו בדיוק. עד כמה שאני יודע, ההופעה במועדון באותו הלילה היתה האחרונה בסדרה, כך שגם אם במקרה הייתם מבקרים בניו-יורק (או שאתם שייכים לקהל הקוראים המצומצם שנמצא בניו-יורק עכשיו וקורא את הבלוג הזה) – אתם לא יכולים לראות את המופע. כך שאני מניח שמה שאני הולך להגיד זה, בעצם, שאם יוצא לכם לבקר בניו-יורק – תבדקו מדי פעם את התוכניה של Upright Citizens Brigade Theatre. מדי פעם יש להם דברים שקשורים למשחקים.
והמופע עצמו? ובכן, הוא מועבר ע"י שני חבר'ה בשם ג'ף רובין ופט קסלס – שרק לאחר המופע גיליתי שהם האנשים מאחורי בלוג הוידאו המצליח Bleep Bloop. לאורך קצת יותר משעה, הם עוברים על ההיסטוריה העגומה של הז'אנר שמתחילה ב"האחים סופר-מריו" (שהפתיחה שלו מובילה אותם להסבר על הדרכים הנואשות שבהן סרטים מבוססי-משחקים מנסים לכפות היגיון על עולמות מופרכים לחלוטין), עוברת ב- Street Fighter (שבו חברת ההפצה התעקשה שכל אחת מהדמויות במשחק המחשב תופיע במהלך עשר הדקות הראשונות של הסרט), Mortal Kombat ו- Tomb Raider ומסתיימת עם Resident Evil – היחיד מבין הסרטים שהתפתח לסדרה מצליחה-קלות. בדרך הם מסבירים שוב ושוב את הדרכים שבהן הסרטים האלה נכשלים ("מגניב במשחקי וידאו – דבילי בחיים האמיתיים", למשל, הוא כלל שחוזר על עצמו לאורך כל המופע), מסבירים איך סרטים מבוססי-משחקים צריכים להראות (ב- 71% מהסצינות ב- Mortal Kombat יש אנשים שהולכים מכות – יותר מפי 3 מהסרט Street Fighter… נחשו מה הם אוהבים יותר) והכי חשוב – מדגימים את הנקודות שהם מדברים עליהן באמצעות קטעי וידאו ערוכים היטב.
קטעי הוידאו האלה, בצירוף ההערות שזורקים שני המארחים תוך כדי, הם הכוכבים הגדולים של הערב. הם כוללים פנינים שמעולם לא ראיתי – כמו סצינות הסיום הנפלאות של Street Fighter, או הפירוט המוגזם שבו מסבירים ב- Mortal Kombat: Retribution איך עובד כדור הקסמים שמביא אותם לכל מקום בתוך מספר שעות (תגובתו של ג'ף: "וואו, זה רק קצת יותר מהיר ממטוס!").
בסך הכל, מדובר היה בשעה-וקצת של בידור משובח, מהסוג שחשבתי שלעולם אני לא אראה בארץ (עד שגיליתי ש"ארץ נהדרת" עשו מערכון על Angry Birds). אז אם יוצא לכם לבקר בניו-יורק, תבדקו באינטרנט את התוכניה של Upright Citizens Brigade Theatre. אולי תמצאו שם דברים מוצלחים.
תוכלו לקרוא עוד קצת ממה שיש לג'ף ופט להגיד על המופע, כאן.
כן, קניתי את הקינקט. ועוד בישראל. הזמנתי אותו בהזמנה מוקדמת, במחיר שנראה לי גבוה בזמנו – 949 ש”ח. חישבתי שיחד עם מכס ומשלוח, זה יצא משתלם יותר מאשר הזמנה מחו”ל. לפני מספר ימים עלצתי כשהתקשרו אליי מהחנות כדי לספר שהמכשיר הגיע סוף סוף, אבל העליצות היתה קצרת מועד, שכן סיפרו לי שבשל שינוי בעלויות עבורם (משהו לגבי אישור של מכון התקנים עבור ספק הכוח שמגיע עם הקינקט) אני אאלץ להיפרד מ-1200 ש”ח תמורתו. החוקיות של מהלך כזה מוטלת בספק, לדעתי, אבל מעצלנות (ומרצון לשחק כבר בדבר החדש הזה) הגבתי בכניעה.
טיפ קטן: המשחק Kinect Adevntures שמגיע עם הקינקט הוא region free, אז הוא יעבוד לכם גם על קונסולה אמריקאית, למרות שבישראל מייבאים את החבילה מאירופה. אם כך, אם אתם שוקלים לקנות את החיישן בישראל, החשש היחידי צריך להיות לאגו הכאוב שלכם, על כך ששילמתם מחיר כפול מה-150$ שדורשים עבורו בארה”ב.
החיישן עצמו קטן ממה שציפיתי, שזה מעולה, כי אין לי מדף נפרד בשידת הטלוויזיה לשים אותו, ויכולתי לשים אותו לפני הטלוויזיה עצמה והוא לא מסתיר כלום. הוא מתחבר לאקס בוקס (הישן יותר, שאינו “kinect ready”) אך ורק דרך תקע ה-USB האחורי, אז אם יש לכם מתאם Wifi תצטרכו להשתמש בקומבינה שכוללת מפצל וחיבור לשקע הקדמי של הקונסולה שלכם. די מכוער, אני מניח, אך למרבה המזל, לא הבעיה שלי.
בהפעלה הראשונית מקבלים הנחיות שימוש ברורות ותוך דקות מצאתי את עצמי משתעשע עם הממשק נטול הגיימפאד החדש. זה מגניב. זה לא נוח כמו להשתמש בגיימפאד, אבל לפחות בהתחלה, זה מגניב להשתמש בידיים ובקול כדי לגרום לדברים לקרות. Xbox! Dashboard! צועקים לעבר הקינקט, וזה עובד! הוא עושה דברים כשאומרים לו!
המשחק היחידי שיש לי בינתיים הוא Kinect Adventures (אם כי בכוונתי לקנות גם את משחק הריקודים Dance Central של Harmonix). החסרון המרכזי של הקינקט מתגלה מיד כשמתחילים לשחק באמת. הוא צריך הרבה מקום. אבל המון מקום. כששיחקתי לבד עוד איכשהו הסתדרתי, כי יש לי חדר די גדול. אבל כדי ששני אנשים ישחקו יחד תצטרכו לפנות מקום בגודל של מגרש כדורסל, פחות או יותר. לא תאמינו כמה קונפיגורציות שונות של הרהיטים בחדר הייתי צריך לנסות כדי לשחק עם עוד מישהו. בסופו של דבר הצלחתי: אם אני מוציא את כל הכסאות מהחדר, מביא את השידה שליד המיטה ושם אותה מול הארון, לוקח את הטלוויזיה (מנתק אותה מממיר הכבלים ומהמחשב ומשאיר רק את החיבור לאקס בוקס ולחשמל) ואת הקינקט בלבד ושם את שניהם על השידה, אז יש לי כמעט מספיק מקום כדי ששני אנשים ישחקו יחד בלי לתקוע מרפקים בצלעות של אף אחד.
המשחק עצמו הוא יותר מדגים יכולת ממשחק אמיתי. הוא כולל מספר משחקונים, שמתוכם שניים די מעפנים, אחד בינוני, ושניים מוצלחים. במשחקון הכי מוצלח, Reflex Ridge, אתם נמצאים על קרון נע ועליכם להתחמק מכל מיני מכשולים: להתכופף, לקפוץ, לזוז מצד לצד ולאסוף נקודות על ידי דגמון פוזות שונות ומשונות. זה ממש כיף לפזז מול הטלוויזיה, וכיף לא פחות לצפות במישהו אחר עושה זאת. לראות שני אנשים בוגרים מזנקים באוויר ומיד מתכופפים ומותחים את הידיים לצדדים זה מצחיק עד כדי עונג. המשחק יודע את זה, ולכן הוא דואג לצלם אותך ברגעים המביכים ביותר, שזו הברקה אדירה לדעתי. הנה תמונה שלי מרחף באוויר כשחבר צוחק עליי מאחורה:
לקינקט יש לאג די מורגש, יש לומר, אבל בסך הכל זה עובד נהדר. הוא מזהה את כל התנועות, הוא שם לב מיד כשהשחקן יוצא מהטווח הדרוש או מתחלף במישהו אחר, והוא יודע לכוונן את עצמו מחדש במקרה הצורך. הספקתי כבר לבדוק את המשחק בסיטואציה חברתית (חגגתי יומולדת לפני כמה ימים, מזל טוב לי!) וכולם מתלהבים כשהקינקט זז למעלה ולמטה כדי למצוא אותך. בצדק – הדבר הזה מרגיש כמו חתיכת טכנולוגיה מסרט מדע בדיוני.
נרשמה הנאה מרובה גם מהמשחק עצמו ומהפאדיחות הלא נגמרות, ורק תקרית בטיחות אחת בה הראש של מישהו פגע במנורה בחדר שלי. כבודו של רוק באנד במקומו מונח, אבל אפשר לומר די בביטחון שהקינקט הוא הכוכב הבא של מסיבות חנונים. רק חבל ש-Kinect Adventures הוא המשחק היחיד שמגיע עם החיישן. יש לי הרגשה שהוא הולך להימאס עליי די מהר (כבר הספקתי למאוס סופית בשניים מתוך חמשת המשחקונים). שילוב של משחק כמו Kinect Sports היה הופך את החבילה לאטרקטיבית יותר.
אני די סקרן לראות אילו משחקים יפתחו עבור הקינקט בעתיד. זה די מרגש לראות משהו כל כך חדש ומרענן בפעולה, אבל נראה שההיצע הנוכחי של המשחקים (אולי חוץ מ-Dance Central שקיבל ביקורות חיוביות) רחוק מלמצות את הפלטפורמה. לטעמי משחקים מבוססי תנועה הולכים להישאר נישה – אנשים אוהבים לרבוץ על הספה ולהזיז רק את האצבעות – אבל זו נישה מגניבה. עם מספיק דחיפה מצד מיקרוסופט, אני מעריך שיהיו לא מעט משחקי קינקט איכותיים. אם כבר עכשיו חברות כמו Harmonix, Ubisoft ו-Rare מפתחות עבור הקינקט, זה סימן טוב.
לסיכום – אם יש לכם המון מקום, כוח להזיז את הגפיים שלכם וחוסר מודעות עצמית, אני ממליץ בחום לבקש מהדודים מאמריקה להגניב לכם את הקינקט במזוודה. החבילה די קטנה ובארץ ידפקו אתכם במחיר.