ימים מרגשים של בורות, משולבת עם ניסיון לסחוט כותרות פופוליסטיות, עוברים עלינו. לא שמדובר במשהו חדש, חס וחלילה. כבר נתקלנו לא פעם ולא פעמיים בכותרת צעקניות על טיבם המרושע של משחקי מחשב. ובכל זאת, מדהים אותי איך חלק מהאנשים שמעורבים בעניין לא מתביישים להפגין כזאת בורות.
שני אירועים מביישים כאלה התרחשו בימים האחרונים. בתור התחלה, בחורה נפלאה מ- Times Online הכריזה ש– X-Box הוא "הסודוקו של השטן" (מה זה אומר, בכלל?). אבל זה עוד כלום לעומת ההטפלות המטופשת של Fox News ל- Mass Effect, בגלל סצינה קצרצרה ומרומזת של סקס בין-גלקטי.
כאילו, באמת, אם הם רוצים להטפל לאיזשהו משחק, למה לא להטפל ל- The Witcher? הוא גם משחק פחות מוצלח, לפי השמועות.
לאחרונה התחלתי יותר ויותר לבדוק מה עוד יש ב- The Escapist שהוא לא "Zero Punctuation". אני מוכרח לציין שאני מאוד אוהב את הסגנון שלו, ששונה מאוד מזה של כל אתר משחקי-מחשב אחר שיצא לי להסתכל עליו. מאמרים שרק מציגים דעה מסויימת ולא מנסים לסקור אירועים שקורים בעולם משחקי המחשב הם הרבה יותר נפוצים באתר. דוגמה למאמר כזה הוא המאמר "Play Like a 3 Year Old", שגרם לי להנהן בהסכמה.
גם אני, פעם אחת, ניסיתי להכין כתבה בה אני נותן עצות למפתחי המשחקים. החלק המשעשע הוא שכמה מהעצות שנתתי זהות לפניני החוכמה שיצאו מפיהם של אותם בני השלוש שמוזכרים בכתבה, ומשום מה ראו אמיתות טריוויאליות שאנשים מנוסים בהרבה הצליחו לפספס. וונדי דספיין, כותבת המאמר, לא טורחת לפרוט את הדעה שלה לחוקים קונקרטיים, אלא מציגה גישה כללית בהרבה: מפתחי המשחקים שוכחים לעיתים קרובות מדי את חשיבות הכיף. וזה חבל.
אבל הפעם אחד מגניב במיוחד. קוראים לו Audiosurf, והוא מועמד לפרס הראשון ב-IGF, פסטיבל המשחקים העצמאיים. ככה הוא נראה:
הקונספט פשוט: אתם בוחרים שיר מהמחשב, והמשחק מייצר לכם מסלול שמתאים לקצב שלו. כדי להרוויח נקודות אתם אמורים ליצור סדרות של קוביות צבעוניות (כן, די כמו ב-Bejeweled).
וזה ממש כיף, אז תנסו עכשיו. המלצה שלי לשירים: Don't Stop Me Now – Queen ו-Break Stuff – Limp Bizkit.
עדכון: הלינק הנ"ל מכוון לבטא, שלמרבה הצער, אינה תקפה יותר. אם וכאשר תצא גרסת בטא\דמו עובדת חדשה, נעדכן כאן.
עוד עדכון: זהו, המשחק יצא. את גרסת ההדגמה שלו אפשר להוריד דרך Steam.
Cursor*10 הוא משחק פלאש ממש קטן – אבל מצוין. הרעיון: אתם צריכים להביא את הסמן לקומה 16 של מגדל, תוך כדי איסוף מספר גדול ככל האפשר של "משולשים" (לא, אין לי מושג מה זה אמור להיות). הבעיה היא שאין לכם שום דרך להגיע לראש המגדל בכוחות עצמכם. מהסיבה הזו, יש לכם עשר פסילות, ואתם משחקים את כולן באופן סימולטני.
זה נשמע קצת מבלבל, אבל מהר מאוד תבינו את הקטע. מדובר בקונספט שאתם פשוט חייבים לנסות. ומכיוון שזה לא לוקח כל כך הרבה זמן – תשתדלו גם לסיים את המשחק, טוב?
אה, ובקשר לכותרת של הפוסט: כן, אני יודע, זה כותרת צולעת – אבל זה עדיף על הבדיחה הנדושה להחריד בסגנון "שחקו עם עצמכם", או משהו כזה.
הביקורת השבועית של יאצי עוסקת, הפעם, ב- Crysis. מדובר במשחק שיקר לליבי, כפי שכל מי שקרא את הביקורת שלי עליו היה יכול לשים לב – אבל בכל זאת היה נחמד לשמוע את יאצי משפיל אותו במקומות הנכונים.
פעם מאוד אהבתי את Steam. חשבתי שמדובר בביצוע מוצלח במיוחד לרעיון נהדר. אהבתי את הרעיון שכל המשחקים שלי ניתנים להורדה מכל מחשב שהוא. התלהבתי במיוחד ממערכת ה- Achievements של Steam Community. חשבתי שמדובר באחד הדברים הנהדרים ביותר שהזדמן לי להתקין על המחשב שלי.
אני עדיין די מחבב את המערכת, אבל אין ספק – הביצוע הוא, במילים עדינות, לא כזה נהדר כפי שחשבתי מלכתחילה. אין דבר נוראי יותר ממערכת שמחבקת בחיבוק-דב את המשחקים שקנית במלוא כספך, ומודיעה לך, כשאתה מנסה להפעיל אותם, כי "המשחק לא זמין ברגע זה".
תומר גבל, בחור שכותב בבלוג שלו על מגוון רחב של דברים שמעניינים אנשים כמוני (כאילו, חנונים), ריכז בפוסט אחד את כל התלונות שיש לו על Steam. כאמור, אני עדיין מחבב את המערכת – אבל בכל זאת אני נאלץ להנהן בהסכמה.
הרבה זמן לא כתבתי שום דבר על Introversion, החברה הקטנה שאמורה להיות מוכרת לכל שחקן PC שמכבד את עצמו (אלא אם הוא, אתם יודעים, חסר נשמה). לשמחתי, צץ היום תירוץ שמאפשר לי להזכיר אותם עוד פעם: Rock, Paper, Shotgun העשויים-ללא-חת פרסמו היום כתבת וידאו שמסקרת את ההיסטוריה של החברה. כמו בעבר, גם כאן אין יותר מדי דברים חדשים למי שצבר קצת יודע בהיסטוריה Introversion-ית למתחילים… אבל אם אף פעם לא טרחתם להתעדכן בקורות החיים של החבר'ה האלה, זו נקודת פתיחה די טובה.
סוף כל סוף, התפנה לי קצת זמן לטובת Empire Earth III, משחק האסטרטגיה החדש בסדרה שהיתה, עד כה, לא רעה בכלל. הרעיון, לא תופתעו לגלות, הוא אותו רעיון: Age of Empires על סטרואידים. גם כאן מדובר במשחק אסטרטגיה בזמן אמת בו אתם לוקחים אימפריה, ומוליכים אותה בזריזות מתקופת האבן אל העתיד הלא-רחוק, בשעה שאתם מכים את כל הסובבים אתכם במקלות, אבנים ורובי לייזר.
כאמור, למשחק הראשון ולמשחק השני בסדרה זה הלך לא רע. אבל אם המשחק השני נתן לשחקן הרבה יותר אפשרויות בחירה עם הרבה פחות משמעות, המשחק החדש הולך בדיוק לכיוון ההפוך. הרעיון הפעם הוא הפשטה. ומדובר בהפשטה מטורפת: 14 הציויליזציות התחלפו בשלוש. 15 התקופות השונות התחלפו בחמש. המטרה היתה להפוך את המשחק לזורם יותר ומהיר יותר מצד אחד, ומצד שני – לחדד את ההבדלים בין התקופות והציויליזציות השונות.
קצת מוקדם מדי להעביר שיפוט על המשחק, אבל במבט ראשון, נראה שזה לא ממש עובד. כן, ההבדלים בין הציויליזציות השונות והתקופות השונות יותר מודגשים – אבל Empire Earth III הלך קצת רחוק מדי, והפך למשחק פשוט ובנאלי מדי. וזה חבל.
מצד שני, כרגע נראה ש- Empire Earth III, כמו המשחק השני בסדרה, החליט לעשות מערכה נורמלית לשחקן היחיד. מצב ה- World Domination שהוא מכניס למשחק הופך אותו לקצת פחות משעמם, אבל אני עדיין לא בטוח אם ההפשטה המוגזמת (שניכרת גם במצב המשחק הזה) לא פוגעת גם בו. נחיה ונראה.