אחד מהפיצ'רים שעיטרו את Peggle Nights היה היכולת "להתקין מסכי בונוס מהאינטרנט". הצצה קצרה בעמוד ש- Popcap סדרו באתר האינטרנט שלהם לרגל המאורע העלה אצלי חשש מעצבן למדי: שמדובר בדרך לסחוט עוד קצת כסף מהמכורים הקשים ל- Peggle (כלומר, ממני).

אבל הנה, חבילת המסכים הראשונה עבור Peggle Nights שוחררה. והיא בחינם. איזה יופי.

כבר כמעט שבועיים אני רוצה לכתוב על זה, אבל שרשרת אירועים מצערת שהחלה בעקבות חיבורו של דיסק קשיח חדש למחשב שלי (מה זאת אומרת איזה? Seagate Barracuda 500 GB, כמובן) גרמה לכך שהמחשב שלי היה כמעט משותק, במשך מרבית השבוע-וחצי האחרונים.

אבל נו, מוטב מאוחר מאשר מעולם לא. גם השנה, Vgames מארגנים אירוע גדול במהלך חנוכה – "אליפות ישראל במשחקי מחשב לשנת 2008". יהיו תחרויות, יהיו פרסים, ובאופן כללי צפוי להיות כיף גדול. והפעם, בניגוד לשנה שעברה, צוות "העולם על פי אינטל" (או יותר נכון – אני) יהיה שם.

אם אתם גם מתכוונים להגיע – ספרו לנו על זה. אולי אפילו נפגש.

טוב, למען האמת אני לא יודע מה טווח הזמן של ההצעה הזאת, אבל נכון לעכשיו Peggle extreme, עשרה שלבים של Peggle Goodness שמעוצבים בסגנון הקופסה הכתומה, זמין להורדה ב-Steam בחינם.

נכון, כל מי שקנה את הקופסה הכתומה קיבל אותו כחלק מהחבילה ויכל לשחק בו בחינם כבר לפני יותר משנה, אבל זה לא תירוץ להיות כאלה מרוצים מעצמכם.

תבלו (אם תצליחו להתחבר לחשבון שלכם, that is).

היום התפרסם בקפטן אינטרנט, מוסף המחשבים של "הארץ", אייטם על פרוייקט "עידן קונה מחשב", תחת הכותרת "מסע התלאות של עידן בדרך למחשב החדש".

הנה האייטם בגרסא המקוונת של המוסף. יש פה מישהו עם גישה לגרסת הפרינט ולסורק שמוכן לסרוק את האייטם ולהעלות אותו לרשת?

ולכל מי שהגיע לכאן בזכות הכתבה – ברוכים הבאים. שמח לראות אתכם פה. אתם מוזמנים להתרשם מהבלוג, או פשוט ללחוץ כאן כדי להגיע לרשימת כל הפוסטים שקשורים לפרוייקט (בסדר כרונולוגי הפוך).

היום קפצתי לבאג בקניון וביצעתי הזמנה מוקדמת למשחק. אפילו שמתי מקדמה של 20 שקלים. אני כנראה אבטל את ההזמנה הזו.

Gamespot מדווחים על גיימרים רבים שסובלים מבעיות ביצועים, באגים, וקשיים עם החיבור של המשחק ל-Games For Windows Live. שלא לדבר על השימוש בתוכנת ההגנה SecuROM, שאין לה ברשת מעריצים רבים. הדף של המשחק ב-Amzon כולל עתה ממוצע ביקורות של 1.5 כוכבים. הביקורות ברשת נראות חיוביות בינתיים, אך מצד שני כך גם היה במקרה של הפורט הנוראי של Gears of War. גם אז כולם התלוננו על קריסות, קצב פריימים נמוך ושאר כאבי ראש המקושרים לשירות המיותר של מיקרוסופט, אך הביקורות הרשמיות היו חיוביות להפליא.

הסיבה היחידה שעדיין לא שיחקתי בגרסת ה-Xbox 360 של GTA 4 היא שרציתי את האפשרות לשחק בו עם עכבר ומקלדת, וברזולוציה יותר גבוהה (מה שלפי טענות של כאלו שיש להם מעבדי Quad וכרטיס גרפי חדיש, לא באמת הולך לקרות עבורי). כעת אולי בכל זאת אתפשר על גיימפאד. עידן, נכון שאתה גם ככה לא משחק בעותק שלך?

הטריילר הרשמי ל-Black Mesa, הפרויקט השאפתני של שחזור Half Life 1 עם המנוע של Half Life 2, שוחרר לרשת לפני מספר ימים. ככה הוא נראה:

בדרך כלל מודים המיועדים למשחק יחיד סובלים מאיכות בינונית, אבל עושה רושם ש-Black Mesa באמת יחזיר אותי לעוד סיבוב ב-Black Mesa. המוד הזה בפיתוח כבר מ-2004, ותאריך השחרור שלו נדחה שוב ושוב, מה שגרם לרבים (טוב, לי לפחות) לחשוב שהוא לא באמת יצא אף פעם. אז יחד עם הטריילר, המפתחים שחררו הודעת הרגעה – המוד ישוחרר מתישהו בשנת 2009. אמן סלע.

אחרי ההתנסות שלי עם גרסת ההדגמה של Tom Clancy's EndWar, הבטחתי לעצמי שאני אזמין את המשחק רק אם לא יהיו לי בעיות קיצוניות של מחסור בזמן פנוי. ובכן, בין Left 4 Dead ל- Far Cry 2 לדבר הזה שאני קורא לו "חיים" – לא נשאר לי הרבה זמן פנוי. ובכל זאת, קניתי את EndWar. ושיחקתי בו לא-מעט. והוא לא רע.

הנטייה הטבעית שלי היא לדבר, כמו כולם, על נקודת המכירה העיקרית של המשחק: העובדה שמדובר במשחק אסטרטגיה בזמן-אמת שנשלט באמצעות פקודות קוליות. אבל את הנושא הזה אפשר לסכם בשורה אחת: הפקודות הקוליות עובדות מצוין, האסטרטגיה – פחות.

הסיבה לכך היא שהתרגלתי, עם השנים, לכך שמשחקי האסטרטגיה בזמן-אמת שאני משחק בהם נמצאים בנקודה כלשהי על הסקלה שבין "מהיר" ל"מסובך" – כלומר, משחקים רדודים יותר בדרך כלל ניסו לפצות על כך באמצעות דרישה של תגובות מהירות והמון Micromanagement (או "מיקרו", כמו שחובבי הז'אנר נוהגים להגיד) מצד השחקן התמים. EndWar יוצא קירח מכאן ומכאן. מצד אחד – מדובר במשחק אסטרטגיה מאוד פשטני: יש בו מעט סוגי יחידות ומכניקת אבן-נייר-מספריים מאוד פשוטה ובנאלית. מצד שני, כדי לא להפחית בחשיבותו של הפיקוד הקולי (ביחס ללחיצות מהירות על השלט), הקצב של המשחק נוטה לא להיות מהיר מדי.

אבל בעוד ש- EndWar קצת מאכזב בתור משחק אסטרטגיה, הוא בהחלט לא רע. עיקר הקרב ב- EndWar הוא מסביב לנקודות אסטרטגיות במפה ("Uplinks"), ומיעוט היחידות (או האפשרות לתגבורות) שיש לכל צד ממקד את המשחק סביב הצורך שלכם להביא את היחידות הנכונות למיקום הנכון בזמן הנכון, ולא לנסות ליצור גוש יחידות בלתי-חדיר אחד שינוע במפה וישמיד כל צבא שהוא עומד מולו. הנסיון ליצור גוש כזה, בסופו של דבר, ימקד את הכוח הצבאי שלכם רק בנקודה אחת או שתיים – ויקשה עליכם להתמודד מול צבא זריז שמפזר את הכוחות שלו.

מסביב למשימות עצמן נמצא מנגנון חביב למדי שנקרא "Theater of War". עדיין קשה לי להעריך אותו, כי המערכה הראשונה (אותה סיימתי) לא מכילה אף התייחסות אליו, אבל מדובר במנגנון שמאפשר לכם להעביר את היחידות המנוסות שלכם ממשימה למשימה ולבחור את הטריטוריה הבאה שתתקפו בכל פעם. כל זה עטוף בעלילה תמוהה למדי על קונספירציה סובייטית להצית מלחמה בין האיחוד האירופאי לארה"ב – עסקים כרגיל בעולמו של טום קלנסי.

שום דבר כאן לא ממש הפיל אותי מהכסא. EndWar הוא לא משחק מבריק. את רוב הנקודות שלו, בינתיים, הוא קיבל בקטגוריית ה"איזה מגניב זה לשבת ולפקד על היחידות שלי עם פקודות קוליות". השבועיים הקרובים, אני מניח, יגידו לי האם הרמה של המשחק גבוהה מספיק בשביל לזכות לגישה חיובית מצידי גם אחרי שההתלהבות מלצעוק "Airstrike hostile one!" למיקרופון תשקע קצת. אני מבטיח לעדכן.

קיבלתי את Rock Band 2 לפני כשבוע. מאז אני מבלה את כל זמני ב-1. לשחק ב-Rock Band 2. ו-2. לחשוב על כמה שבא לי לשחק ב-Rock Band 2.

כל הסיפור של בעלות על קונסולה הוא חדש עבורי, ולכן במשחקי Guitar Hero רק נתקלתי באירועי חנונים כאלה ואחרים. כבר אז הבנתי שאני חייב כזה בבית. בחרתי ב-Rock Band ולא באחד מאלה בעיקר כי רציתי גם את ערכת התופים. נכון, ל-Rock Band יש ערך מוסף אדיר באירועים חברתיים ובמשחקים משותפים (והמשפחה והחברים באמת התלהבו) אבל בשורה התחתונה ב-90% מהזמן אני משחק בו לבד, ולכן האפשרות לשחק גם בגיטרה וגם בתופים קסמה לי יותר.

וזה נהדר. Harmonix הפכו למומחים בכיצד לגרום לכם להרגיש כאילו אתם רוק סטארים. אלה הנגיעות הקטנות שעושות את זה. למשל – קטעי התיפוף שבהם אתם אמורים להתפרע ופשוט להרביץ עם המקלות בכמה שיותר תופים. או העובדה שגיטרת הפנדר שמגיעה עם המשחק כוללת גם סט כפתורים קטנים יותר הקרובים לגוף הגיטרה, שבהם ניתן להשתמש כשמנגנים סולואים. אני אומר לכם, לנגן את הסולו של Alive עם הכפתורים הקטנים האלה, כאילו אתם מינימום ג'ימי הנדריקס, זה ה-דבר.

גם מהשירה אני ממש נהנה. הרבה לא מתחברים לזה, אבל אני דווקא אוהב קריוקי. אמנם זה פחות עובד כשמשחקים לבד – משום מה זה מרגיש לי מוזר לעמוד מול הטלוויזיה לבד ולהתחיל לשיר – אבל עם חברים ש"מנגנים" לכם ברקע זה כיף. במיוחד אם אתם מתגברים על המבוכה הראשונית ונכנסים לאווירה. פשוט אי אפשר לצרוח את המילים של Spoonman או Chop Suey (אליו התוודעתי לראשונה דרך הקליפ הזה) ולהישאר אדישים.

שירים שאתם לא מכירים הם הרבה יותר קשים לשירה, וזה מתקשר לחסרון המרכזי של המשחק, לטעמי. הרבה יותר כיף לשיר ולנגן שירים מוכרים יחסית, אבל המינון שלהם ב-Rock Band 2 קצת נמוך. יש המון שירים של להקות אלטרנטיביות לא מוכרות, מוצלחים יותר ופחות, ש"מרפדים" את השירים הטובים באמת. למרבה המזל ניתן לרכוש שירים נוספים דרך ה-XBox Live, תמורת תשלום צנוע של כ-2 דולר לשיר, וכבר הספקתי לרכוש 4 שירים כאלה.

בשורה התחתונה, אם מסתכלים על Rock Band 2 בפני עצמו (וזה בדיוק מה שאני עושה, כיוון שזה המשחק הראשון מסוגו שבבעלותי), הוא נכנס הישר לרשימת 5 המשחקים הטובים ביותר ששיחקתי בהם. עד כמה שהקונספט הוא פשוט, Rock Band עושה את הכל נכון וקולע בדיוק למטרה שלשמה קיימים משחקי וידאו. לשכנע אתכם, לפחות לכמה רגעים, שאתם משהו שאתם לגמרי לא.