אמנם כבר כתבנו פה כבר על Max Payne 3 בעבר, אבל גם לי בא. אסור?

עת הנעתי את מד רמת הקושי מ-medium ל-easy, חשתי את הבושה גואה בגופי. בכל זאת, אני גיימר עם אגו, והרמות הקלות במשחקים מיועדות לאחים הקטנים שלנו, להם עדיין קשה להם עם ה-WASD. שאני אשחק על easy? ‘פחח’, הייתי אומר לכם עד לא מזמן.

התגברתי על הבושה. יתר על כן, טוען אני לפניכם ש-easy היא הרמה הטובה ביותר לשחק בה ב-Max Payne 3 (כן, אני פונה גם אליך, עופר. טוב נו, אז לכולם חוץ ממך).

הנה ההסבר: מקס פיין הוא בחיר רגיש, ובמשחק השלישי בכיכובו הוא בעיקר רגיש לקליעים. הוא מת מהר ולעיתים קרובות. Rockstar הפכו את מקס פיין לכל כך רכרוכי, שפתאום מצאתי את עצמי משחק בהתאם. זהיר. משתמש במחסות בלי הפסקה. חוסך ב-Bullet Time כדי שאוכל לנצל אותו במקרי חירום. לא משתמש בכלל ביכולת ה-Shoot Dodge (שבה מקס קופץ בהילוך איטי לעבר הלא נודע) כיוון שהיא מסוכנת מדי ומשאירה אותי חשוף לפגיעות. יכולתי להמשיך כך עד סוף המשחק, לולא הייתי מגיע להבנה הבלתי ניתנת לערעור – זה לא כיף.

המשך »

פיטר מולינו ידוע בתור מפתח משחקים שמבטיח הבטחות גדולות, ואז מקיים אותן באופן חלקי בלבד. מהסיבה הזאת, כשהוא מבטיח שהסוד אותו יגלה אחד מהשחקנים שמשחק ב- Curiosity הוא “משנה-חיים בכל מובן אפשרי”, אי אפשר שלא להתייחס אליו בסקפטיות. ובכל זאת, הרעיון של “Curiosity: What’s Inside the Cube?” נשמע, בהתאם לשמו, מסקרן. וה’משחק’ הזה מסקרן מספיק בשביל לגרום לי להתחבר אליו כמה פעמים ביום, רק בשביל לראות עד כמה הוא התקדם, ואיך נראית השכבה החדשה שנחשפה במשחק. זה מוזר, אבל באיזושהי צורה, זה עובד.

המשך »

אמנם אי אפשר להשוות את זה מבחינת החשיבות הכלל-עולמית למאסטר צ’יף שעומד על הבמה ואומר “See you soon, Israelis”, אבל אירוע משמעותי נוסף שקרה בשבועות האחרונים הוא השחרור הרשמי של ה- Xbox Smartglass.

ה- Xbox Smartglass היא אפליקציה שיצאה עבור סמארטפונים ומחשבי טאבלט עליה שמענו בתערוכת E3 האחרונה, שמיועדת לחבר אותם לקונסולת ה- Xbox ולאפשר לכם להשתמש בהם כדי לנהל עוד סוג של אינטרקציה עם הדברים שמתרחשים על המסך. כשאתם משחקים במשחק היא אמורה להציג לכם מידע נוסף שרלוונטי למשחק על גבי הסמארטפון. כשצופים בה בסרט דרך Netflix היא אמורה לאפשר לכם לראות דברים כמו את רשימת השחקנים שלו. רעיון, שעל פניו, נראה קצת מיותר, אבל עם פוטנציאל. אז הורדתי אותו לאנדרואיד הנאמן שלי, ושיחקתי איתה קצת במשך כשעה. דיברנו על זה קצת בפרק האחרון של גיימפוד, אבל איתמר ראוך הגיב לנו בטוויטר שאם אין לנו על זה פוסט, זה לא קרה. הבעיה היא שברוב הפיצ’רים המרגשים של Smartglass אין בכלל תמיכה בארץ. אז מה ה- Smartglass אמור לתת לכם, ומה אתם מקבלים באמת?  המשך »

זהו. ימות המשיח הגיעו. הגיהנום קפא. המאיה צדקו בתחזיות שלהם לגבי 2012. ה- Xbox 360 נוחת בארץ.

זה הולך לקרות, באופן רשמי, ב- 21.11, אבל אתם יכולים, אם אתם רוצים, לפתוח חשבון ישראלי ב- Xbox Live כבר עכשיו. זהו. לא צריך יותר לספר לרשת ה- Live שאתם גרים בבברלי הילס 90210.

המם… בערך. המשך »

ובכן, בתור התחלה, זה הפרוייקט הנוכחי של CD Projekt. אני אישית לא מאוד אהבתי את The Witcher, בגלל שילוב של דמות ראשית מעצבנת וקרבות משעממים, אבל אי אפשר להכחיש שלפולנים האלה יש הרבה רעיונות מוצלחים וגישות מעניינות לעיצוב משחקים. וכמובן שהם אחראים גם ל-GOG.com, ושם הם בהחלט עושים עבודה מצוינת. עד לא מזמן היו מעט מאוד פרטים קונקרטיים על המשחק הבא שלהם, אבל בשבועיים האחרונים פורסמו כל מיני ראיונות ונחשפו כל מיני דברים (“New shit has come to light”, כמאמר ה-Dude). האמת? נשמע מעניין.

המשך »

אנשים אוהבים להכניס דברים לתבניות מוכרות. זה מאוד הגיוני – יותר נוח לחשוב על משהו בתור דבר שדומה לדבר אחר שכבר מכירים ויודעים איך הוא מתנהג. אני לא חושב שאי פעם יצא לי לראות את זה בצורה יותר בוטה מאשר עם Dishonored: שמעתי אנשים מתארים אותו כ”כמו Assassin’s Creed רק עם יותר בחירות מוסריות”, “כמו Deus Ex רק עם פחות דיאלוגים”, “כמו Thief רק עם יותר אקשן”, “כמו ביושוק רק עם יותר stealth”, וכמעט כל אחד ששומע על המשחק הזה רק מנסה להבין לאיזה משחק מוכר הוא הכי דומה.

לא מפתיע במיוחד ש- Dishonored דומה להרבה משחקים טובים ומוכרים. המעצבים שלו, הארווי סמית ורפאל קולנטוניו, שניהם ותיקים בתעשייה ועבדו בעבר, בין השאר, על System Shock, Deus Ex, BioShock ועוד, והוא בהחלט לוקח השראה מהרבה מקומות. חוץ מזה, במיוחד בתעשייה שבה יש נטייה לסווג משחקים בעיקר לפי מכניקה ויש מעט מאוד משחקים שתומכים בצורה טובה גם ב-stealth וגם באקשן, לא מפתיע שמיד מנסים להשוות את Dishonored לכל משחק אקשן/stealth גדול אחר שיצא אי פעם. אבל עצם העובדה שמשווים אותו לכל כך הרבה משחקים – שהם בסופו של דבר לא דומים במיוחד זה לזה – צריכה להבהיר שהוא לא עד כדי כך קרוב לאף אחד מהם. אין ספק שזה מזכיר הרבה דברים, אבל גם חוויית המשחק וגם האווירה הכללית הם מקוריים ומעניינים.

המשך »

אני חושב שבשנים האחרונות איבדתי את הסבלנות למשחקים בלי עלילה. לא, רגע, “עלילה” זה לא בדיוק מה שאני מתכוון. אני לא יודע איך בדיוק לקרוא לזה, אבל אם אין תחושה ברורה של התקדמות, המשחק כנראה לא יצליח להחזיק אותי הרבה זמן. זה מסביר כמעט כל ז’אנר שאני נוטה לא לאהוב באופן קטגורי (למשל אסטרטגיה, sandbox, מירוצים). חלק גדול מהבעיה נובע מהעובדה שבהרבה מקרים זה גורם, בין השאר, לפחות גיוון במשחקיות – כי גם עם הרבה מפות ואקראיות וסגנונות משחק שונים, יש גבול לכמה אפשר לגוון כשהמכניקה הבסיסית היא בגדול זהה. וגם אם המשחק מאוד כיפי, אחרי לא הרבה זמן (בתור חובב RPGs, “לא הרבה זמן” יכול להיות גם משהו כמו 10-15 שעות) אני מתחיל למצות.

חשבתי על כל זה בזמן ששיחקתי לי ב-Torchlight II וניסיתי להבין אם בעצם יש סיבה להמשיך. אני מניח שכבר ניחשתם מה המסקנה שהגעתי אליה – אבל נתחיל מההתחלה. בעצם, אני מניח שכבר מאוחר מדי בשביל זה… נמשיך מההתחלה, אוקיי?

המשך »

“לעזאזל!”, דפקתי על השולחן בתסכול. לכאורה לא היתה לי סיבה. סוף כל סוף הצוות שלי סיים להרוג את כל אנשי הצוות של חללית הפיראטים המלוכלכת שתקפה אותי – התרחיש הכי טוב שיכול לקרות בסוף קרב, מכיוון שאם אתם לא משמידים את כל חללית האויב ורק הורגים את הצוות שלה, אתם מסוגלים להוציא ממנה הרבה יותר חומרים, שמשמשים ככסף במשחק הזה. ה- Mantis שלי, גזע של גמלי-שלמה ענקיים, לוחמים מהוללים, אבל יודעים לתפעל ציוד אלקטרוני בערך כמו כומר מהמאה ה- 16, הסתכל בסיפוק על גופות הפיראטים שמסביבו, שיבח את עצמו על עבודה שנעשתה היטב.

הבעיה? בזמן שהוא היה עסוק בפירוק צוות חללית האויב לחלקי הבסיס שלהם (זאת לא מטאפורה לשום דבר. זה ה- Engi. הם באמת מורכבים מכמה חלקים), כמה יריות ממוקדות-היטב שלהם הצליחו לחדור את המגנים שלי, לפגוע לי בחיישנים, ולהצית אש בשני חדרים שונים בספינה – אחד מהם הוא חדר המגנים שלי. במהירות פתחתי את ה- Airlock בספינה, ורוקנתי את החמצן מכמה חדרים כדי לנסות לכבות את האש, אבל האויבים שלי הספיקו לירות עוד שתי יריות לפני שכל הצוות שלהם נהרג, שדילגו בקלילות על המגנים הלא-קיימים שלי בנקודה הזאת, ופגעו במערכת אספקת החמצן לספינה ובמערכת השליטה בדלתות שלי. וכך עמדתי בחלל בסוף הקרב. ללא אויבים, אבל עם חמצן שבורח במהירות מהחללית דרך ה- Airlock הפתוח ושום אפשרות לסגור אותו עד שאני אתקן את מערכת הדלתות שלי. מערכת שנמצאת בחדר נטול חמצן.

ניסיתי. באמת שניסיתי, אבל כמו שאמרתי, ה- Mantis האלה חושבים שהדרך הנכונה לתקן מערכת לסגירת דלתות (או מערכת אספקת חמצן, לצורך העניין) היא לדפוק עליה שוב ושוב עם פטיש. מעט החמצן שנשאר לי בחדרים אזל. אחרון אנשי הצוות שלי נחנק למוות. בעוד עשרות שנים מישהו אולי ימצא אותנו. שתי חלליות ללא אנשי צוות חיים, פגועות קשה, מרחפות זו לצד זו בחלל, שריד לאותו קרב אימתנים שהתרחש פה.

“נו טוב”, חשבתי לעצמי. והתחלתי משחק חדש.

המשך »