סיכום השנה שלי הוא מעט יותר אישי מזה של שאר חברי הבלוג. אל דאגה, זה לא יהיה פוסט פילוסופי או מהורהר, זה פשוט שאמנם השנה יצאו אי אילו משחקים טובים, ואמנם שיחקתי באי אילו משחקים ראויים לציון, אבל לרוב לא היתה חפיפה בין שתי הקבוצות. מבצעי Steam וחבילות אינדי צנועות שיצאו בחודשים האחרונים וידאו שיהיה לי מספיק תוכן מעניין גם ללא משחקי 2012. אז במקום לדבר על דברים שקרו השנה בעולם הגיימינג, אני אדבר על דברים שקשורים לגיימינג שקרו לי השנה, והפכו אותה לטובה יותר (או, במקרה אחד, למעפנה).
1. ברוס
כמו שאתם אולי יודעים, בניתי מחשב לפני כמה חודשים. הוא זכה לשם ברוס. עדיין לא החלטתי אם הוא קרוי על שם ברוס וויין (חזק, חרישי ועוטה שחור), ברוס באנר (מדען מבריק בעל עוצמה מתפרצת) או ברוס בוגטרוטר (עליו נאמר שבטנו היא כמו הטארדיס – מרווחת בצורה משמעותית מבפנים), אבל זה פחות משנה. זה מאוד מספק לקחת אוסף של רכיבים שבחרתי לבד ולבנות מהם מכונה שעובדת, אבל מה שהכי חשוב בברוס זה שהוא החזיר אותי לעולם הגיימינג. אחרי חצי שנה בלונדון בדירה נטולת טלוויזיה, בה כל מה שהיה לי זה נטבוק מקרטע שפתיחת טאב בדפדפן שלחה אותו לקפוץ מהחלון בזעקות אימה, ברוס היה משב רוח רענן. וגם מכת מוות לזמן הפנוי שלי. אבל, כמו וינג בזמנו, הוא הזכיר לי שהרבה לפני צופה טלוויזיה או חובב קולנוע (שלא לדבר על בלוגר, או נגיד אזרח תורם לחברה) אני קודם כל גיימר.
2. Eurogamer Expo 2012
Eurogamer Expo היא תערוכה ענקית שמתפרשת על-פני שלושה ימים בסוף ספטמבר. יש בה מאות עמדות משחק שמציגות דמואים ו-Previews למשחקים (AAA, אינדי ומה שביניהם) שיגיעו לאירופה בחודשים הקרובים. חוץ מזה, יש שם גם Q&A Sessions עם אנשי התעשייה, טורנירים והרבה אנשים ב-Cosplay. בתכל'ס, זה E3, רק באירופה. ופתוחה לקהל הרחב, ככה שאפשר להכנס אליה גם אם אתה לא עיתונאי (או אם הקשרים שלך בעיתונות עזבו את מקום העבודה שלהם). ומכיוון שהיא נערכת כמה חודשים אחרי E3, יש בה כמעט את אותם משחקים, רק שהפעם בכולם אפשר לשחק.
אז החלטתי לנצל את העובדה שאני גר במדינה שלא רק עושה כאילו היא שייכת לעולם המערבי, והשגתי לעצמי כרטיסים לתערוכה. ותשמעו, אלו היו שלושה ימים של כיף.
בהתחלה, הכל די overwhelming. יש כל כך הרבה קולות וצלילים ואורות מנצנצים ושלטים עם שמות כמו Company of Heroes, Farcry, Crysis, Assassin’s Creed ועוד ועוד, ואתה לא יודע אם ללכת לעמדה של ה-Wii U, או לעמוד באחד התורות הארוכים למשחק באחד הפרנצ'ייזים הגדולים, או בכלל לאחד הסשנים שבאולמות ההרצאות. ובדרך לאן שזה לא יהיה, אתה רואה עוד משחק מגניב שתופס לך את העין, ומגלה את איזור משחקי האינדי, ופינת הנוסטלגיה עם קונסולות משנות ה-70 ועד עכשיו, ומרגיש כמו ילד קטן שקיבל גישה חופשית לחנות הממתקים. ואז אתה מתרגל לזה.
שיחקתי שם במשחקים שיצאו לשוק רק בחודש האחרון, וגם בכאלה שעדיין לא ראו אור נכון לכתיבת הפוסט; קיבלתי את ההזדמנות לחוות מיד ראשונה משחקים שכולם ידברו עליהם בעתיד הקרוב, ולגבש עליהם דיעה אישית שלא מושפעת מהבאז (אז כנראה שקצת טעיתי עם Dishonored, אבל אני מקווה שזה יוצא מהכלל שמעיד על הכלל); דיברתי עם מפתחי משחקים ונדהמתי מריכוז הרעיונות המקוריים באיזור משחקי האינדי, לעומת הדלילות שלהם בכל שאר התערוכה; אבל בעיקר התאכזבתי שוב לגלות עד כמה אין לי מספיק שעות במהלך החיים שלי להתנסות בכל מה שאני רוצה.
3. Saints Row: The Third
בשנה שעברה הופיע בסיכום השנה שלי משחק Sandbox עתיר פיצוצים והרס שיצא בשנה הקודמת, שלקח לי עשרות רבות של שעות מהחיים. והשנה? אותו דבר.
אני בד"כ לא אוהב להכנס למשחקים באמצע העלילה שלהם, אבל SR:TT זכה לכל-כך הרבה תשבוחות, ולי כל-כך לא היה זין לשחק בשני המשחקים הקודמים לו, שהחלטתי שהפעם אני יכול לוותר עליהם. אז היו מקרים בהם הרגשתי שחוסר ההיכרות שלי עם הפרנצ'ייז פוגעת בי, כשהמשחק לא בזבז זמן על היכרות עם דמויות, או על הסברים מה לעזאזל קרה עד עכשיו, אבל אני חושב שזה היה לטובה. השמועות אומרות שהמעריצים לא אהבו את הכיוון ש-Saints Row השלישי פנה אליו, שהצלילה שלו לכיוון הקאמפ והפארודיה לא עולה בקנה אחד עם הכיוון האמנותי של קודמיו. וול, שיילכו להזדיין המעריצים. כל משחק שנותן לי לשחק בתוכנית ריאליטי בה אני צריך להרוג Mascots של הכנופיה שלי, או כזה בו מישהו משלם לי כסף בשביל להרוס מכוניות Smart פשוט כי הן ממש מעצבנות אותו, הוא בסדר בספר שלי. ואני לא רוצה שום קונספט מוטעה של "אבל זה לא היה אמור להיות ככה!" שיפריע לי ליהנות.
אז נכון, המשחק הזה הוא, איך נאמר, מעט Over the Top (באותה מידה בה Gangnam Style הוא מעט מאוס), ואולי אין לי קשר רגשי לדמויות והעלילה מעניינת אותי כמו תוצאת המשחק האחרון בין ארסנל לצ'לסי ומופרכת כמו הומיאופתיה, אבל אני באתי לפה בשביל ליהנות וזה בדיוק מה שהמשחק הזה מספק.
שלא כמו Just Cause 2, המשחק הזה כולו מתנהל בנוף אורבני, לכן ההשוואה לסדרת GTA (ול-GTA IV במיוחד, מאחר שזה היחיד בו שיחקתי) היא כמעט אוטומטית. יש מקומות בהם הוא נכשל – כמו הדמויות הקריקטוריסטיות והעלילה, או העובדה שאין כאן את אותה תחושה של עיר אמיתית שקיימת גם בלעדיך, אבל בכל מדד של משחקיות, Saints Row: The Third מנצח בלי להתאמץ. יש בו מבחר אדיר של כלי רכב (כמו כח המחץ, הם נעים באוויר, ביבשה ובים) שמאוד קל לנהוג בהם; גם מערכת הקרבות אינטואיטיבית ומגיבה, והמשימות שלו, גם הראשיות וגם הצדדיות, מהנות וכיפיות כמעט כולן.
ציון לשבח: Lego Batman 2: DC Super Heros
לעוף לאן שבא לי בשמי גות'אם סיטי בדמות סופרמן מלגו, לצלילי Superman’s Theme. אושר צרוף.
והרע: Marvel: Avengers Alliance
Avengers Alliance הוא משחק פייסבוק שבזבזתי עליו הרבה יותר מדי שעות. זה נכון שגם שעה אחת היא הרבה יותר מדי למשחק הזה, אבל השעות שכיליתי בזמן שהתמודדתי איתו נמדדות בעשרות. אני מקווה שלא יותר.
במרץ השנה עברתי לגור בלונדון. השארתי מאחורי את וינג, ולקחתי איתי את אסטבן – נטבוק עם הרבה רצון וקצת יכולת, שלא הצליח להריץ שום דבר חוץ מהמשחק הזה, וגם אותו לא ממש.
M:AA הוא משחק בו אתם אוספים גיבורי על והולכים מכות, במערכת קרבות מבוססת תורות. אני לא סובל את המערכות האלה. הן משעממות, רפטטיביות וברוב המוחלט של המקרים המנצח של הקרב ידוע כבר מראש. חוץ ממערכת הקרבות, יש איזה סיפור רקע שלא טרחתי לקרוא, וכמו בכל משחק פייסבוק שלא מכבד את עצמו, כל מיני מנגנונים שמטרתם לשכנע כמה שיותר חברים שלך להצטרף למשחק, ולך להוציא כסף בשביל להתקדם בו.
המטבע העיקרי של המשחק הוא כסף, אותו לא קשה במיוחד להרוויח, אבל בשביל להתקדם במשחק באמת, לרכוש מגנים וכלי נשק חזקים וחליפות ושדרוגים, צריך זהב. וזהב הרבה יותר קשה להרוויח במשחק, אבל ממש קל לקנות בדולרים. אמיתיים כאלה, שעבדתם בשבילם. נגמרו לכם מספר התורות שאפשר לעשות ביום? קנו עוד; רוציים לפתוח איזור שעוד לא זמין לכם? שלמו, והוא ייפתח לכם; אין לכם מספיק נקודות מחקר ואימון? תמורת סכום פעוט, יהיה לכם; כן, טוב, נו, זה מודל F2P די סטנדרטי. והוא בעיקר מכעיס אותי כי חשבתי אשכרה לשלם. המנגנון הזה כמעט גרם לי להוציא כסף בשביל שאוכל להמשיך להתקדם במשחק שלא מספק לי כל עניין או הנאה, ואני לא אתן לו לעבור על זה בשתיקה.
מספר לא מבוטל של פעמים התפכחתי. סגרתי את המשחק ואמרתי לעצמי שאני בחיים לא נכנס אליו שוב, כי הוא לא נותן לי כלום. אבל כמו נרקומן, לא עברו יומיים ומצאתי את עצמי שוב איתו – יושב בלילה מול מחשב עם מסך קטן שמציג אנימציה מקרטעת, שיותר מדי פעמים לא הצליח בכלל לטעון את הקרב, וחושב לעצמי – איפה טעיתי?