אלעד קפלן (כתב ב- Gamer, מכר וותיק, וחייב לי עדיין כסף) פרסם השבוע ב- Gamer טור שנשא את הכותרת הדרמטית "מוות למשחקים הממכרים!". בטור הזה, יצא אלעד קפלן נגד משחקי Casual בכלל (ומשחקים של חברת PopCap בפרט), וטען שהם "עלבון לתעשיית המשחקים ולאינטליגנציה האנושית". מיד אחר כך הוא הסביר שמשחק ממכר הוא לא בהכרח משחק טוב, ושלח את הקורא התמים לקנות "משחקים אמיתיים" שדורשים ממנו "לחשוב, להשפיע ולפעול".

ואחרי שקראתי את הטור הזה פעמיים, אני מוכרח להגיד שעם כל ההערכה הרבה שיש לי למר אלעד קפלן, הטור שהוא כתב הוא כל כך בעייתי, עד שאין לי מושג איזו מהבעיות שיש לי איתו להגיד קודם.

אבל לשמחתי, מר קפלן השאיר לי נקודת התחלה קלה: הוא הכליל. כולם יודעים שבהכללה גסה, כל ההכללות הן לא נכונות. לא כל הגיימרים הם חנונים מבודדים שלעולם לא יוצאים מהבית, לא כל שחקני הסימס הן ילדות בנות 12 שמבלות שעות בעיצוב הבית הוירטואלי שלהן, ולא כל משחקי הקז'ואל הם Peggle. אפשר לטעון ש- Peggle הוא משחק טיפשי, ושהוא לא מלמד את השחקן שום דבר. זה לא הופך אותו לפחות טוב, אבל על זה אני אדבר עוד רגע. מה שאי אפשר לטעון הוא שכל משחקי הקז'ואל הם כאלה.

Plants vs. Zombies הוא משחק אסטרטגיה לכל דבר. גם Gemcraft. ולקטגוריית הקז'ואל הממכר שקפלן כל כך מתרחק ממנה לאחרונה נכנסים גם Audiosurf או Geometry Wars 2. אבל למרות שהם נכנסים תחת מטריית הקז'ואל, המשחקים האלה לא דורשים כישורים שונים במיוחד ממשחק פעולה טיפוסי. אולי הם פחות מורכבים, אבל קפלן בהחלט יתקשה למתוח את קו המורכבות שאחריו המשחקים נופלים תחת טיעוני ה"קז'ואל זה דרעק" שלו. ואם הוא יקרא את השורות האלה וינסה לעשות את זה, אני מבקש ממנו להגיד מאיזה צד של קו המורכבות הזה הוא ממקם את Passage (לא כתבתי עליו אף פעם כאן בבלוג, אבל אם יש לכם 5 דקות פנויות, אני ממליץ לכם לנסות אותו).

אבל לאלעד קפלן אין בעיה עם המורכבות של המשחקים. גם בניגוד למה שהוא אולי רומז עליו, גם אין לו בעיה עם העובדה שהם ממכרים. יש לו בעיה שמשחקים מסוג מסוים הם ממכרים, מכיוון שהם מבזבזים את הזמן שלו עליהם, ולא על משחקים מסוג אחר, טוב יותר. בשום מקום בטור הוא לא אומר מה הסוג הזה בצורה מפורשת (כבר אמרנו שהסוג הזה הוא לא "משחקים פשוטים"), אבל אפשר להבין מהטקסט שלו לאן הוא חותר.

אלעד קפלן אוהב לקרוא למשחקי מחשב "בידור אינטראקטיבי". ביחד עם הצהרה כזאת, באה הציפיה למשחקים עם עומק מסוים, עם מקום לא-זניח להתבטאות של השחקן, לא מה שהוא מגדיר "חוויה רדודה וחסרת מעוף". אם נשווה את זה לעולם הקולנוע, אלעד קפלן רוצה קצת יותר "הסנדק" ו"האזרח קיין", וקצת פחות "הארי פוטר" ו"ארמגדון". ועוד יותר כואב לו שה"ארמגדון"-ים של תעשיית המשחקים מרוויחים יותר כסף בהשוואה ל"בידור אינטראקטיבי" אמיתי.

וכאן אני מתחיל להתקומם. בדיוק כמו שתעשיית הסרטים צריכה את ה- "Shoot 'Em Up" שלה (או, לחילופין, "רובוטריקים 2"), כך גם תעשיית משחקי המחשב צריכה את ה- Zuma וה- Gemcraft שלה. מדובר ביחס הותיק והמוכר בין הפופולרי ל"איכותי". הריחוק הקלאסי בין "דעת המבקר" ל"דעת הקהל".

ואתם יודעים מה? רק בגלל שמשחק מסוים לא מרטיט את השריר שלי במוח שאחראי על דילמות מוסריות, זה לא אומר שהוא לא טוב. יש סיבות לכך ש- "Shoot 'Em Up" יותר טוב מ"רובוטריקים 2" (אף על פי ששניהם הם סרטים די מטומטמים), ויש גם סיבות לכך ש- Plants vs. Zombies יותר טוב מ- Gemcraft וש- Guitar Hero הוא יותר טוב מ- Audiosurf. יש עוד המוני קריטריונים שלפיהם נקבעת ההנאה שלי מהמשחק, וכל ניסיון לבודד מתוכם רק את אלה שמגדירים בידור אינטראקטיבי 'אמיתי' הוא ניסיון ליצור קבוצה אפילו מבודדת יותר בתוך הקבוצה המעט-מוזנחת במילא של "גיימרים כבדים". ובינינו, גם ככה לא חסר לנו בידול בן קבוצות שונות בתוך קבוצת האנשים שמשחקת במשחקי מחשב ווידאו.

או במילים אחרות: די כבר עם ההתפלצנות. רד מהעץ שטיפסת עליו ולך לשחק מיד ב- Bookworm Adventures 2. ברור?