על Auditorium שמעתי לראשונה לפני חצי שנה, ומיד חשבתי שמדובר ברעיון מגניב בטירוף. ובכל זאת, היה קשה לי להתגבר על מה שבעלי האתר שמכיל את Auditorium מבקשים ממני לעשות: לשלם 11 דולר על משחק פלאש. זה היה קשה, אבל בסופו של דבר החלטתי שהתלהבתי מהדמו מספיק בשביל להרגיש רע אם אני לא אנסה אותו בכל זאת. אז קניתי את Auditorium.

Auditorium הוא משחק פאזלים עם מכניקה פשוטה בבסיסה: בכל מסך יש לכם נקודה שבוקעת ממנה כמות מסויימת של קרני אור. כמו כן, ניתנים לכם מספר כלים ("מסיט שמאלה", "מסיט ימינה", "מושך", וכו' ) שאתם יכולים למקם על המסך ולקבוע את רדיוס ההשפעה שלהם, ומיכלים שאליהם קרני האור צריכות להגיע. ברגע שתייצרו אספקת אור רציפה מספיק לכל המיכלים שנמצאים על המסך, תעברו למסך הבא.

המכניקה הזו, כמו בכל משחק פאזלים טוב, מסתבכת במהירות: Auditorium מחולק ל- 15 עולמות, שכל אחד מהם מציג קונספט חדש: אפשרות להאיץ את קרני האור, להדוף אותן, או לצבוע אותן במגוון צבעים. החידות הראשונות בכל עולם כזה הן בדרך כלל פשוטות – שימוש די טריוויאלי בקונספט החדש שהעולם הזה הציג לכם. אבל בשלבים המאוחרים של כל עולם תצטרכו לשלב את כל הידע והכישורים שצברתם עד עכשיו כדי להגיע לפתרון מוצלח.

בסך הכל, ההתנהגות הזו אופיינית לכל משחק פאזלים שמכבד את עצמו. מה שכל כך מוצלח ב- Auditorium הוא שבניגוד לכל משחק פאזלים אחר שיצא לי לשחק בו, ב- Auditorium יש הרגשה שלכל פאזל יש יותר מפתרון אפשרי אחד. בזמן כל המשחק ב- Auditorium, כל הזמן הגעתי למצבים בהם מילימטרים ספורים מפרידים בין קרן האור שהסטתי ליעד שלה, ואם אני רק אשחק קצת עם הכלים שמיקמתי על הלוח – אני אוכל להגיע לפתרון אפשרי לבעיה, גם אם זה לא בדיוק הפתרון שיוצרי המשחק חשבו עליו. אווירת ה"לעזאזל, אני כל כך קרוב…" היא משהו שלא מצאתי כמעט באף משחק פאזלים אחר, שבדרך כלל מסתמכים על הברקה של רגע אחד, ועד אז אני אפילו לא מתקרב למשהו שעשוי להיות הפתרון.

כל זה עטוף בעיצוב מינימליסטי, אבל יפה, ובמוזיקה נעימה לאוזן. לפעמים נראה שהמשחק לוקח את עצמו קצת בדרמטיות מדי, אבל אחרי זמן קצר זה כבר מפסיק להפריע. 15 ה"עולמות" של המשחק מוסיפים מספיק גיוון בשביל למנוע מהמשחק לשעמם (והאפשרות לדלג על מסכים שאתם נתקעים בהם ולחזור אליהם אחר כך בהחלט עוזרת), ובסך הכל, עושה רושם שהמשחק שווה את הכסף שהוצאתי עליו (11 דולר זה כנראה קצת יותר מדי למשחק הזה, אבל עדיין לא מדובר בסכום מוגזם מדי).

יש רק מספר זעום של בעיות ב- Auditorium. החמורה שבהן היא שהיתרון הגדול ביותר של המשחק הוא גם המקור לחסרון הגדול ביותר שלו. העובדה שלפעמים שינוי רדיוס ההשפעה של כלי מסוים במילימטרים בודדים יכולה להוות הבדל בין ניצחון להפסד גורמת לשחקן לפעמים לבזבז זמן ארוך במיוחד בניסיון לגרום לנתיב-פעולה מסוים לעבוד, גם אם הוא אבוד מראש – מכיוון שאי אפשר לקבל שום אינדיקציה לכך שהדרך בה אנחנו מנסים לפתור את המסך היא בלתי אפשרית לחלוטין. הבעיה הקלילה יותר היא שהממשק שלו קצת מעצבן, ולפעמים המשחק "ננעל" על כלי אחר מזה שאתם חושבים שננעלתם עליו (ולכן מרחיב את הרדיוס או משנה את המיקום של הכלי הלא-נכון).

חוץ מזה, בתור משחק פלאש, קצת ציפיתי להיות מסוגל לשחק בו מכל מחשב – אבל נראה ש- Auditorium הוא מספיק תובעני בשביל לעבוד ב"קפיצות" על רוב המחשבים שהם לא שלי, אלא אם אני מוריד אותו לרמת הפירוט הגרפית הנמוכה ביותר. וזה חבל.

אבל בסופו של דבר, לרוב האנשים תהיה בעיה עם הקונספט שמצפים מהם להוציא כסף על משחק פלאש. זה פשוט משהו שרובנו לא ממש נוהגים לעשות. ובכל זאת, אם לא אכפת לכם לדלג מעל המשוכה הזאת, Auditorium הוא בחירה מאוד מוצלחת, גם אם קצת יקרה מדי.

הפעם, Steam מציעים למכירה חבילה של 10 משחקי אינדי ב-30$. זו הנחה של 75% מהמחיר המומלץ לכל המשחקים ביחד.

תמצאו שם את הקלאסיקות המודרניות Braid, Darwinia, World of Goo ו-AudioSurf, את משחק האימה האקפרימנטלי The Path, את Crayon Physics ועוד כמה משחקים שלא שמעתי עליהם עד כה, אבל נראים מעניינים (חוץ מ-Mr. Robot, שנראה כאילו הם לקחו את האלמנט הכי מעצבן ב-Final Fantasy והפכו אותו למשחק שלם).

אם חשבתם אי פעם לקנות שניים או יותר מהמשחקים בחבילה, אין לכם ממש מה להתלבט פה. אפילו אם כבר יש לכם חלק מהמשחקים, המחיר עדיין מאוד משתלם.

אבל אם לא בא לכם על 10 משחקים, תוכלו גם לקנות חמישה מהם (World of Goo, The Path, Everyday Shooter, Braid ו-Blueberry Garden) ב-20$.

בעונת המלפפונים שנחתה עלינו, Batman: Arkham Asylum (שייקרא מעתה BAA) זורח כאחד המשחקים היחידים שייצאו בקרוב ושאנשים אשכרה מצפים להם (לעתים ברמות שמזכירות את ההיסטריה שקדמה ל”האביר האפל”, מה שמביא אותי למסקנה שככל הנראה יש לבאטמן הרבה מעריצים בעולם).

לאור ההיסטוריה העגומה של משחקי מחשב מבוססי פרנצ’ייז, ולאור זה שבאטמן הוא לא גיבור העל החביב עלי (אין מה לעשות, אהבתי נתונה לסופרמן), BAA לא דגדג לי את בלוטות החשק במשך רוב תקופת הפיתוח שלו. רק עם שחרור הטריילרים (ומבול קטעי הוידאו שבאו בעקבותיהם), כשנראה היה שהמפתחים עובדים על משחק שעומד בסטנדרטים של היום, ולא מתייחסים לחומר המקור שלהם כתירוץ לעבוד פחות, ולקהל שלהם כקהל שבוי שיקנה את המשחק בכל מקרה, הנקודה שלו התחילה להבהב ברדאר שלי.

אז, מאחר שאתמול שוחרר הדמו של המשחק לכל הפלטפורמות המרכזיות (PC, Xbox ו-PS3), החלטתי לתת לו סיכוי.

הדמו מגיע ארוז בקובץ ענק בן שני ג’יגה, ומספק בין רבע לחצי שעה של משחק (תלוי כמה מהר תתפסו את מכניקת המשחק, והאם תדלגו על כל קטעי הדיאלוגים שממלאים אותו). הוא מתחיל עם הבאתו של הג’וקר לארקהאם אסיילום ע”י באטמן וכוחות המשטרה. לאחר שבאופן מפתיע (לכל מי שלא שמע על הג’וקר או באטמן מימיו, כלומר) הג’וקר משתחרר משוביו, באטמן נאלץ לרדוף אחריו ברחבי ארקהאם, בנסיון לתפוס אותו. בדרך הוא יפגוש הרבה Henchmen, כמו גם כל אחד מהנבלים שהוא נלחם איתם אי פעם.

מהדמו נובע שבבסיסו, BAA הוא משחק התגנבות עם אלמנטים של מכות. למעט בשני הקרבות הראשונים, בהם מוסברות כל הדרכים בהם באטמן יכול להלחם באויבים השונים (“לחצו על X בשביל לתת מכות, Y בשביל להתגונן”), השחקן מבלה את רוב המשחק באחד משני המצבים הבאים: מתגנב מאחורי ה-Henchmen של הג’וקר והורג אותם חונק אותם עד איבוד הכרה; ישוב על גרגוילים שמפוזרים בצורה מאוד נוחה בכל רחבי ארקהאם, מחכה להזדמנות טובה לתלות את ה-Henchman התורן על הגרגויל / לזרוק עליו בטראנג ולרדת להרביץ לו עד איבוד הכרה / לתת לו Glide Kick ולהרביץ לו עד איבוד הכרה. כי באטמן לא הורג אנשים, הוא רק גורם להם לכזה זעזוע מוח, או מונע מהם חמצן למספיק זמן, עד שהם מתעלפים. זה הרבה יותר הומאני. כנראה שהמונח “נזק מוחי” לא קיים ביקום של DC. אבל אני נסחף.

אז – BAA. מה עוד יש שם? אה, כן. יש לבאטמן את היכולת להפעיל את ה-Detective Mode, שנותן לשחקן לראות בצורה ברורה מהם האלמנטים האינטראקטיביים בסביבתו (גרגוילים להתלות עליהם, סבכות מיזוג אוויר שאפשר לשחרר מהקיר, כאלה מין), וגם, מאיזושהי סיבה, לראות בני אדם כשלדים מהלכים. אני מניח שהוא לקח את זה בהשאלה מסופרמן.

מבחינה גרפית, המשחק מאוד מרשים. הדמויות נעות בצורה מציאותית, ואפשר כמעט להרגיש את החומר ממנו עשויה החליפה של באטמן. הוא אפילו משתמש במנוע PhysX של nVidia, אם כי אני חושד שהשימוש היחיד בו נעשה עבור התנפנפויות הגלימה של באטמן.

אני מנסה שלא להשליך מהדמו לגבי המשחק השלם, כי אחרי הכל מדובר פה בטעימה קטנה מאוד מ-BAA, אבל אני חושש שבסופו של דבר הדמו מעל בתפקיד שלו – הוא הוריד את רמת הציפיות שלי מהמשחק. עולה הרושם ש-BAA הוא משחק מונוטוני למדי. למרות שיש לשחקן את הבחירה איך להרוג את היריבים שלו בכל “זירה”, האפשרויות דומות מדי זו לזו (“הסתערות” לא מופיעה באוצר המילים של באטמן, לדוגמא) ומיעוט לחצני ההתקפה (אחד, כזכור לכם) הופך את הקרבות ללא מעניינים. בין הזירות, המשחק ליניארי לחלוטין, והוא אפילו לא מנסה להסתיר את העובדה הזאת. כרגע, הוא מזכיר לי יותר מדי את Watchmen: The End is Nigh, וזה אף פעם לא טוב. אה, כן – למה לעזאזל המצלמה מתעקשת להתקע מצד ימין של באטמן? אני כל הזמן מרגיש שאני צריך לסובב אותה, וזה גורם לבאטמן להתקע בקירות, וזה מעצבן.

אז, מה ההתרשמות שלכם מהדמו?

עברו רק חודשיים מאז ההכרזה על כך ש- Starcraft II ייצא במהלך 2009 לפני שהשמועות בנוגע למשחק התבררו כנכונות. אקטיביז'ן-בליזארד אישרה שהמשחק נדחה למחצית הראשונה של 2010. זה לא מפתיע בעליל – אבל עדיין קצת מדכא.

אבל קצת לפני ההכרזה הזו, התחילה לצוץ שמועה חדשה ברשת. היא אמנם בנושא אחר לחלוטין, אבל אני יכול רק לקוות שגם היא תזכה לאישור בתוך חודשיים. אחרי שלוקאסארטס הפתיעו אותנו עם כמה הכרזות מוצלחות, נשיא החברה, בתגובה לשאלה שנשאלה ע"י G4 על סדרת משחקי X-Wing, אמר שיהיו להם בקרוב הכרזות חדשות.

הרמיזה הזאת, כמובן, לא אומרת כלום. היא יכולה לכסות קבוצה שלמה של אירועים, מהודעה על הפצת משחקי X-Wing ל- Steam, דרך יצירת משחק חדש (שלא בהכרח יהיה דומה למשחקים המקוריים) ועד להכרזה על סתם משחק חדש כלשהו, שלא קשור בכלום לסדרה הקלאסית. אבל כל כך אהבתי את סדרת משחקי X-Wing, וכל כך חבל לי שהז'אנר הזה כמעט נעלם לגמרי מהמדפים, עד שאני לא יכול לקוות שגם כאן חשדות המעריצים יתגלו כמבוססות.

אלעד קפלן (כתב ב- Gamer, מכר וותיק, וחייב לי עדיין כסף) פרסם השבוע ב- Gamer טור שנשא את הכותרת הדרמטית "מוות למשחקים הממכרים!". בטור הזה, יצא אלעד קפלן נגד משחקי Casual בכלל (ומשחקים של חברת PopCap בפרט), וטען שהם "עלבון לתעשיית המשחקים ולאינטליגנציה האנושית". מיד אחר כך הוא הסביר שמשחק ממכר הוא לא בהכרח משחק טוב, ושלח את הקורא התמים לקנות "משחקים אמיתיים" שדורשים ממנו "לחשוב, להשפיע ולפעול".

ואחרי שקראתי את הטור הזה פעמיים, אני מוכרח להגיד שעם כל ההערכה הרבה שיש לי למר אלעד קפלן, הטור שהוא כתב הוא כל כך בעייתי, עד שאין לי מושג איזו מהבעיות שיש לי איתו להגיד קודם.

אבל לשמחתי, מר קפלן השאיר לי נקודת התחלה קלה: הוא הכליל. כולם יודעים שבהכללה גסה, כל ההכללות הן לא נכונות. לא כל הגיימרים הם חנונים מבודדים שלעולם לא יוצאים מהבית, לא כל שחקני הסימס הן ילדות בנות 12 שמבלות שעות בעיצוב הבית הוירטואלי שלהן, ולא כל משחקי הקז'ואל הם Peggle. אפשר לטעון ש- Peggle הוא משחק טיפשי, ושהוא לא מלמד את השחקן שום דבר. זה לא הופך אותו לפחות טוב, אבל על זה אני אדבר עוד רגע. מה שאי אפשר לטעון הוא שכל משחקי הקז'ואל הם כאלה.

Plants vs. Zombies הוא משחק אסטרטגיה לכל דבר. גם Gemcraft. ולקטגוריית הקז'ואל הממכר שקפלן כל כך מתרחק ממנה לאחרונה נכנסים גם Audiosurf או Geometry Wars 2. אבל למרות שהם נכנסים תחת מטריית הקז'ואל, המשחקים האלה לא דורשים כישורים שונים במיוחד ממשחק פעולה טיפוסי. אולי הם פחות מורכבים, אבל קפלן בהחלט יתקשה למתוח את קו המורכבות שאחריו המשחקים נופלים תחת טיעוני ה"קז'ואל זה דרעק" שלו. ואם הוא יקרא את השורות האלה וינסה לעשות את זה, אני מבקש ממנו להגיד מאיזה צד של קו המורכבות הזה הוא ממקם את Passage (לא כתבתי עליו אף פעם כאן בבלוג, אבל אם יש לכם 5 דקות פנויות, אני ממליץ לכם לנסות אותו).

אבל לאלעד קפלן אין בעיה עם המורכבות של המשחקים. גם בניגוד למה שהוא אולי רומז עליו, גם אין לו בעיה עם העובדה שהם ממכרים. יש לו בעיה שמשחקים מסוג מסוים הם ממכרים, מכיוון שהם מבזבזים את הזמן שלו עליהם, ולא על משחקים מסוג אחר, טוב יותר. בשום מקום בטור הוא לא אומר מה הסוג הזה בצורה מפורשת (כבר אמרנו שהסוג הזה הוא לא "משחקים פשוטים"), אבל אפשר להבין מהטקסט שלו לאן הוא חותר.

אלעד קפלן אוהב לקרוא למשחקי מחשב "בידור אינטראקטיבי". ביחד עם הצהרה כזאת, באה הציפיה למשחקים עם עומק מסוים, עם מקום לא-זניח להתבטאות של השחקן, לא מה שהוא מגדיר "חוויה רדודה וחסרת מעוף". אם נשווה את זה לעולם הקולנוע, אלעד קפלן רוצה קצת יותר "הסנדק" ו"האזרח קיין", וקצת פחות "הארי פוטר" ו"ארמגדון". ועוד יותר כואב לו שה"ארמגדון"-ים של תעשיית המשחקים מרוויחים יותר כסף בהשוואה ל"בידור אינטראקטיבי" אמיתי.

וכאן אני מתחיל להתקומם. בדיוק כמו שתעשיית הסרטים צריכה את ה- "Shoot 'Em Up" שלה (או, לחילופין, "רובוטריקים 2"), כך גם תעשיית משחקי המחשב צריכה את ה- Zuma וה- Gemcraft שלה. מדובר ביחס הותיק והמוכר בין הפופולרי ל"איכותי". הריחוק הקלאסי בין "דעת המבקר" ל"דעת הקהל".

ואתם יודעים מה? רק בגלל שמשחק מסוים לא מרטיט את השריר שלי במוח שאחראי על דילמות מוסריות, זה לא אומר שהוא לא טוב. יש סיבות לכך ש- "Shoot 'Em Up" יותר טוב מ"רובוטריקים 2" (אף על פי ששניהם הם סרטים די מטומטמים), ויש גם סיבות לכך ש- Plants vs. Zombies יותר טוב מ- Gemcraft וש- Guitar Hero הוא יותר טוב מ- Audiosurf. יש עוד המוני קריטריונים שלפיהם נקבעת ההנאה שלי מהמשחק, וכל ניסיון לבודד מתוכם רק את אלה שמגדירים בידור אינטראקטיבי 'אמיתי' הוא ניסיון ליצור קבוצה אפילו מבודדת יותר בתוך הקבוצה המעט-מוזנחת במילא של "גיימרים כבדים". ובינינו, גם ככה לא חסר לנו בידול בן קבוצות שונות בתוך קבוצת האנשים שמשחקת במשחקי מחשב ווידאו.

או במילים אחרות: די כבר עם ההתפלצנות. רד מהעץ שטיפסת עליו ולך לשחק מיד ב- Bookworm Adventures 2. ברור?

חברינו ב- Good Old Games שחררו להורדה השבוע את המשחק Republic: the Revolution – משחק אסטרטגיה משנת 2003 שהבטיח הרים וגבעות, וסיפק תלולית עפר קטנטנה, אבל היה מוצלח למרות הכל. די חיבבתי אותו, בסך הכל. קצת חבל לי שהוא עולה 10$ ולא 6$, אבל הוא מסקרן למדי. וזה לא כאילו שיש במה לשחק בקיץ הזה – רק Batman: Arkham Asylum, אולי, וגם הוא יוצא רק בסוף החודש.