וואו. זה היה סופ”ש מוצלח לפוסטים אורחים. קיבלנו גם אחד של דורון פישלר (יש הרבה לינקים שרלוונטים לפועלו של פישלר, אבל אני פשוט אקשר כאן ל’משטרת הפוטושופ’ ואסגור עניין), על משחקי Xbox Live Arcade בכלל, ו- Greed Corp בפרט. תהנו.

חמדנות יכולה להיות אחלה דבר. החמדנות של מיקרוסופט, למשל, גרמה להם לדרוש כסף רב עבור הזכות לחבר את האקס-בוקס שלך ל-WiFi, אבל על זה עידן דקל כבר כתב כאן. לפני כמה חודשים, בגלל שינויים מבניים ופרסונליים בבית שלי, יצא שהמודם התרחק מהאקס-בוקס, ולכן היא נותקה מהרשת. רק בשבוע שעבר חיברתי אותה חזרה, זמנית, וניצלתי את הזמן השאול כדי להוריד את כל הדמואים החדשים מ-Xbox Live Arcade שנראו מעניינים אפילו במידה גבולית. וגיליתי, באותה הזדמנות, שאני ממש אוהב את Xbox Live Arcade.

המשחקים בארקייד הם בדרך כלל בנקודת האמצע הנעימה שבין משחקי "AAA” הפקות ענק מגלומניות בעלות של עשרות מיליוני דולרים, ובין משחקי פלאש קטנים וחינמיים. המשחקים בארקייד לעתים קרובות מושקעים מאוד, אבל פשוטים יחסית, לא דורשים השקעת עשרות שעות שאין לי, ועולים בין 5 ל-15 דולר למשחק. אבל הכי חשוב – כמות היצירתיות והמקוריות במשחקים שבארקייד היא הרבה מעבר למה שאפשר למצוא במשחקים "אמיתיים". כשקיבלתי הרבה מזה בבת אחת, אחרי חודשים של נתק, זה נראה פתאום כמו עושר נפלא.

כמה דמואים שווים הצצה שעלו בחודשים האחרונים:

The Misadventures of P.B. Winterbottom – עוד משחק בז'אנר ההולך ומתהווה של משחקי פלטפורמה-חידה שבה אתה משכפל את עצמך, שכולל את Braid, Chronotron ו-The Company of Myself – כולם משחקים שאני מאוד אוהב, אז אפשר לומר בבטחון שזה ז'אנר שאני ממש סבבה איתו. הקונספט אמנם כבר לא לגמרי מקורי ולא מפוצץ את הראש כמו ב"Braid", אבל גם "ווינטרבוטום" (שבו אתם משחקים זקן בריטי שגונב עוגות בעזרת הרבה שכפולים של עצמו) עושה רושם טוב, ויש לו עיצוב רטרו מקורי ומגניב.

Chime – אם אתם מהאנשים שאוהבים את Lumines, אז אתם לא יכולים להרשות לעצמכם לפספס את Chime, או שאתם לא יכולים להרשות לעצמכם לשחק בו, כי סביר שזה יעשה שמות בזמן הפנוי שלכם. אני לא מת על משחקים דמויי-טטריס בדרך כלל, אבל זאת הוריאציה הכי מקורית על הנושא שראיתי כבר הרבה זמן, ואפילו בשלב הבודד שהדמו מציע שיחקתי שוב ושוב ושוב. חוץ מזה, הוא עולה רק 400 נקודות (כלומר 5 דולר) ו-60% מזה הולכים לצדקה.

Toy Soldiers – משחק Tower Defence, רק עם אקשן, שנראה די מגניב, אבל לא הספקתי לשחק בו הרבה כי בינתיים התמכרתי ל-Greed Corp.

אז זהו. Greed Corp. העניין העיקרי שעליו רציתי לדבר. מבין כל הדמואים שניסיתי, הוא היה היחיד שריתק אותי במידה כזאת שקניתי כמעט מיד את המשחק המלא, ועדיין לא התחרטתי על זה. "תאגיד חמדנות" הוא משחק אסטרטגיה בתורות שבו קיימים רק חמישה סוגים של יחידות/מבנים, לוח המשחק קטן יחסית, ולכל היריבים יש אותן היחידות בדיוק. הרושם הראשוני הוא של משחק אסטרטגיה למתחילים, והרושם הזה מוטעה לחלוטין.

כמו בכל משחק אסטרטגיה אחר, גם Greed Corp כולל איסוף משאבים. רק שכאן, המשאב שאתה אוסף הוא הקרקע שאתה עומד עליה. לוח המשחק מורכב מ"עמודים", שככל שמנצלים אותם לגיוס כסף, הם הולכים ומתנמכים, עד שהם מתפוררים לחלוטין. מהר מאוד אתה לומד שהאויב הגדול ביותר שלך הוא אתה עצמך, ואם לא תיזהר, הקרקע תישמט מתחת לרגליך, פשוטו כמשמעו (ובלי להגיד "כדור הארץ" או "מיחזור" אפילו פעם אחת, זה גם המשחק עם המסר הסביבתי הכי אפקטיבי שראיתי במשחק עד היום). רוב המשחקים מסתיימים כשמשדה הקרב נשארו רק "אי" אחד או שניים בודדים בים של ערפילים. העובדה הזאת, ועוד כמה טוויסטים על נוסחאות האסטרטגיה המוכרות, גורמות לכך שמחשבה כמה צעדים קדימה היא לא אופציה, אלא הכרח, אם אתם רוצים לשרוד יותר מדקה.

מכירים את זה שמשחקים מציגים בפניכם את היחידות אחת אחת, ומתחילים עם כמה קרבות פשוטים שבהם תוכלו לנצח בלי להתאמץ, רק בשביל ההרגשה הטובה? אז זהו, שזה כל כך לא משחק כזה. Greed Corp הוא משחק קשה, מהרגע הראשון. ה-Tutorial (הלא נורא מוצלח, חייבים להודות) זורק עליך את כל החוקים בבת אחת, ולוקח די הרבה זמן להבין איך העסק עובד. גם בהמשך, המשחק לא סלחן: אין Undo, ומהלך שגוי אחד לעתים קרובות יעלה לכם בהפסד בקרב כולו.

החסרון של Greed Corp הוא החוסר בגיוון. שדות הקרב משתנים ואיתם גם האסטרטגיות הנדרשות, אבל כלי המשחק נשארים זהים מהמשחק הראשון ועד לאחרון (כנראה. עוד לא הגעתי לשם). בכל זאת, היה יכול להיות נחמד לגלות עוד כמה סוגי כלי נשק או יחידות לאורך המשחק, וגם איזה "קרב בוס" עם אויבים שונים מהרגיל היה מתקבל בברכה. עדיין, זה משחק מצוין שיהיה עוד יותר מצוין, אני מנחש, במשחק רב משתתפים מקומי. בקיצור, תורידו אותו, תתאמנו קצת, ואז נראה אתכם נגדי.

עופר שוורץ, הזכור לכם מהפוסט האורח “למה אסור לקנות משחקי Guitar Hero, ולמה חייבים לקנות אותם בכל זאת” או מהבלוג “כשל”, מכר את הנשמה שלו תמורת כמה מיליוני שעות משחק ב- Final Fantasy XIII. ואז הוא החליט לכתוב על זה פוסט. קבלו אותו:

לפני כמה שנים, כשהגעתי למסקנה שה- PS2 המזדקן שלי כבר עשה את שלו וצריך מחליף צעיר יותר, אחד השיקולים המרכזיים בעד ה- Xbox היה התגלית ש- Final Fantasy הבא לא ייצא בלעדית לפלייסטיישן כמו קודמיו (אם אתם חובבי הסדרה כמוני, אתם בטח מזדהים). מאז שהם עברו לפלייסטיישן, שיחקתי בכל אחד מהכותרים בסדרה המדהימה הזו (כולל X-2 הנוראי) עד סופו, ולא הייתה לי שום כוונה לוותר על עוד אחד.

את המשחק קיבלתי לידי בערך שבוע וחצי אחרי שהוא יצא, ועוד לא הספקתי לסיים (בין לימודים, בעיות שיניים ו-L4D2) אבל אני כבר יכול להגיד שלפחות מבחינות מסוימות הוא ה- Final Fantasy הכי מוצלח שיצא עד היום.

Final Fantasy XIII לוקח אתכם לעולם די עתידני, שמחולק לשני "עולמות": Cocoon, העולם "הטוב", שבו חיים בני האדם בשלום ובסבבה; ו- Pulse – העולם "הרע", שורץ מפלצות ודברים יותר גרועים, שכל ייעודם הוא להשמיד את Cocoon. או ככה לפחות האנשים על Cocoon חושבים. המשחק מתחיל בגירוש המוני שהממשלה כופה על אלפי אנשים שבאו במגע עם ייצור מ- Pulse שהתגלה באחת הערים, וכמה אנשים שמנסים לברוח מהגירוש הזה או להילחם בו. כיאה ל- Final Fantasy, הוא ממשיך בכל מיני פיתולים והפתעות, שלמעשה אני עדיין לא יודע איך הן נגמרות.

10-15 השעות הראשונות (כן, זה משחק ארוך – סדר גודל של 100-200 שעות) קצת מבאסות: הקרבות קלים מדי, העלילה לא משהו, וכל הדמויות ממש בכייניות. באמת, רציתי להרביץ לכל אחד ואחת מהם. אבל ברגע שבו כל הדמויות התאחדו לחבורה אחת גדולה, המשחק לקח תפנית רצינית, והתחיל להשתפר בכל מובן. העלילה נהייתה מעניינת, הדמויות נהיו מעניינות, העולם נהיה יותר ויותר עשיר, והקרבות – הו, הקרבות…

מאז Final Fantasy VII בערך, יוצרי המשחק מנסים כל הזמן ליצור מערכת קרבות שהיא סוג של real-time. היו להם כל מיני טריקים שלא הצליחו בכלל, ובתכל'ס עד X-2 זה היה פשוט קרב מבוסס-תורות, עם גימיקים מטופשים. ב- XII סוף סוף הצליחו לעשות קרב זמן-אמת אמיתי, אבל הם הלכו רחוק מדי: השליטה הייתה מסובכת ומעצבנת, והקרבות היו סתם מציקים, פחות מאשר מהנים.

אני אגיד את זה במפורש: ב- Final Fantasy XIII יש את מערכת הקרבות הכי כיפית שיצא לי לשחק בה. היא מצד אחד מאוד פשוטה ונוחה, ומצד שני יש בה המון מה ללמוד ולהשתפר, ותצטרכו באמת להתאמץ כדי להצליח בקרבות. יותר מזה, המשחק נותן לכם "דירוג" על כל קרב, בהתאם לכמות הזמן שלקח לכם לסיים אותו, מה שיגרום לכם להתאמץ כדי לסיים את הקרבות לא סתם בניצחון, אלא בניצחון מהיר.

זה עובד ככה: יש לכם 3 דמויות, ולכל דמות יש "תפקיד" (role), שקובע אילו יכולות יש לה. תפקיד יכול להיות למשל Commando, שפשוט תוקף את היריב בכל הכוח; Sentinel, שמגן על כל החבורה; ועוד 4 תפקידים, סה"כ 6 לבחור מביניהם. בתפריט אתם יכולים לסדר לכם עד 6 "פרדיגמות", כשכל פרדיגמה היא פשוט הגדרה של תפקיד לכל דמות. במהלך הקרב אתם יכולים להחליף בחופשיות בין 6 הפרדיגמות, ובכך ליצור טקטיקות מאוד גמישות ומעניינות, ובחירה נכונה של פרדיגמות ברגעים הנכונים יכולה להציל אתכם ממוות כמעט בטוח או לסיים במהירות קרבות קשים לכאורה.

Final Fantasy XIII גם שם דגש הרבה יותר חזק על קרבות ביחס לדברים אחרים: אין כאן בכלל שוטטויות בערים, שעות של דיבורים עם זרים משעממים בתקווה להשיג איזה side-quest, או חיפושים אחר חנויות שבהן תוכלו לקנות דברים מעניינים. יש בעיקר עלילה וקרבות. וקצת משימות מהצד, כמובן. מעבר לזה, המשחק מכיל כל מה שאפשר לצפות ממשחק בסדרת Final Fantasy: גרפיקה מרהיבה (אם כי קצת מקרטעת על ה- Xbox במקומות עמוסים באנשים או מפלצות), עלילה לינארית אך מפותלת ומעניינת (כשהדמויות לא מתבכיינות), דמויות מתוסבכות, עולם עשיר ומלא הפתעות, וכמובן, הרבה רגעים שבהם המחשבה היחידה שעוברת בראש היא "WTF?!".

שתי נקודות אחרונות, קטנות אך חשובות: נובו וומאצו, הגאון שהלחין את פס הקול של רוב משחקי Final Fantasy הקודמים, לא השתתף בכלל במשחק הזה, ושומעים את זה. המוזיקה לא רעה, אבל היא בבירור לא טובה. לעומת זאת, שינוי אחר לטובה – ב- Final Fantasy XIII יש save point כל כמה דקות. לא עוד לילות ארוכים של משחק רק כדי להגיע ל- save point. לא עוד לחזור על קטע ארוך ולא מעניין בגלל טעות קטנה בקרב אחד. בקיצור, זה שינוי מבורך.

אם אהבתם את המשחקים הקודמים בסדרה, זה משחק חובה. אם לא, שווה בכל זאת לנסות, כי הוא קצת שונה ובעיקר הרבה יותר קצבי ומהיר. אם לא יצא לכם לנסות אף פעם – האמת שהייתי ממליץ דוקא להתחיל מ- Final Fantasy X, אבל גם XIII הוא מקום לא רע להתחיל, ויש לו את היתרון הגדול שהוא יצא גם ל- Xbox.