לוחמים הם לא חכמים במיוחד. כל מי ששיחק D&D יודע את זה. דיוק היסטורי? היגיון בריא? פחחח, אנחנו עוסקים פה במשחקי וידאו, למקרה ששכחתם. והאמת שיש ב-trope הזה מידה כלשהי של היגיון – המיומנות של להסתער לתוך שדה קרב ולהרביץ לאנשים עם חרב ענקית לא בדיוק דורשת מאמץ מנטלי מטורף; אם יש מישהו בחבורה שהתפקיד שלו הוא לפתור חידות ולקבל החלטות אסטרטגיות קשות, לא מאוד מופרך להניח שזה כנראה לא יהיה ה-meat shield הענק שרץ לעבר האויבים ודופק את הראשים שלהם זה בזה.

משחקי אקשן נוטים לאמץ חזק את הגישה הזו, ולעצב את הקרבות שלהם כאתגרים מכניים שדורשים יחסית מעט תכנון ומחשבה ובעיקר דיוק וזריזות. לפעמים הם ייתנו לכם סוגים שונים של נשקים, או כל מיני רימונים / קסמים / גאדג’טים, או זרועות ענקיות שיכולות לתפוס את האויבים ולזרוק אותם על אויבים אחרים, אבל בהרבה מקרים זה רק רמה אחרת מעבר ללהחליט אם להשתמש בחרב הענקית כדי להרביץ לאויב בראש או בבטן. לא שזה רע – סדרות כמו Asylum או God of War או Half Life הוכיחו שאפשר לעשות המון עם הבסיס הזה ולעשות את זה מאוד מעניין ומאתגר.

אבל מדי פעם מגיע משחק שמצליח להתעלות מעל לסטריאוטיפ של הבריון הטיפש ולהפוך קרבות זמן-אמת לאתגר מחשבתי ממשי. לא, אני לא מדבר על הרמאות הקלאסית בשם real-time with pause; אני מדבר על The Witcher 3. המשך »