זה לקח הרבה זמן, אבל Alan Wake, המשחק הבא של Remedy, מגיע בשעה טובה למדפי החנויות. התאריך הוא ה- 14 במאי, והאנשים שיהנו מהסיפור הזה הם רק בעלי קונסולות ה- Xbox. אבל יש לי Xbox, אז לא אכפת לי.

אף פעם לא התחרטתי יותר מדי על העובדה שאין לי פלייסטיישן 3. יש לי Xbox. יש לי PC. אם מתישהו אני אתחיל להשתעמם מהם, יש לי גם Wii בבית. נכון, יש לפלייסטיישן 3 אחלה משחקים אקסקלוסיביים, וקצת חבל לי שאני לא יכול לשחק ב- Uncharted 2 או ב- God of War 3, אבל אני אפילו לא מצליח למצות את הפלטפורמות שיש לי עכשיו בבית, ככה שממש לא לחוץ לי להניח את הידיים שלי על קונסולת משחקים נוספת.

אבל אז יצא Heavy Rain, והוא נראה לי כמו רעיון גרוע במיוחד – שילוב של סרט אינטראקטיבי עם Quick Time Events – כנראה שני הדברים השנואים ביותר (ובדרך כלל – בצדק) בעולם משחקי המחשב. ובכל זאת, מבקרי המשחקים ברחבי העולם היו די מרוצים מ- Heavy Rain. הייתי חייב לראות במה מדובר בעצמי. תודות לדניס ויטצ’בסקי וארז רונן הצלחתי להתקמבן על קונסולות פלייסטיישן 3 ועותק של המשחק למשך כמה ימים. ואז התחלתי לשחק בו.

הקונספט, למי שלא מכיר, הוא סיפור שחלקים נרחבים ממנו מתרחשים ללא שליטת השחקן. יש סביבות מסויימות שבהן השחקן יכול להסתובב באופן חופשי, ולבצע פעולות על החפצים שנמצאים מסביבו באמצעות ביצוע מחווה מסויימת שמופיעה על המסך כשהשחקן מתקרב לחפץ (למשל, הזזת סטיק אנלוגי כלפי מעלה כדי להדליק את מתג האור), אבל פעמים רבות השליטה נלקחת מהשחקן כמעט לחלוטין, ועל המסך מוצגות מספר אופציות, שכל אחת מהן מופעלת ע”י ביצוע פעולה אחרת עם השלט. למשל, במהלך שיחה עם דמות אחרת, השחקן יכול לבחור מה הוא רוצה להגיד באמצעות לחיצה על הכפתור המתאים. או שבמהלך קרב עם דמות כלשהי, השחקן יצטרך להגיב במהירות לאירועים על המסך וללחוץ על הכפתורים המתאימים כדי להצליח להגן על עצמו. התוצאה נראית בערך ככה:

בשביל להצדיק את צורת המשחק המנוונת הזאת, Heavy Rain שם דגש חזק יותר על הצד העלילתי. הסיפור סובב סביב רוצח סדרתי שנקרא “The Origami Killer”, שחוטף ילדים קטנים ומטביע אותם במי-גשמים מספר ימים מאוחר יותר. רוב הסיפור מתרחש לאחר החטיפה של ילד בשם שון מארס, ועוקב אחרי ארבע דמויות במקביל: אביו של שון מארס, בלש פרטי שמנסה לאסוף רמזים נוספים ממשפחותיהם של הקורבנות, בחורה שסובלת מנדודי-שינה (ופוגשת את אביו של שון במוטל) וחוקר של ה- FBI שנשלח כדי לסייע למשטרה המקומית למצוא את הרוצח. אבל הדבר המעניין ביותר הוא שאף על פי שחלקים מסויימים של הסיפור יישארו זהים בכל פעם שתשחקו במשחק, הרבה מההתפתחויות העלילתיות תלויות בבחירות שלכם במהלכו. כל אחת מארבעת הדמויות הראשיות, למשל, יכולה למות במהלך המשחק, והעלילה תמשיך להתקדם בהתאם. אבל גם הבדלים קטנים יותר ישפיעו על העלילה שלכם: למשל, אם לא תרסנו את השותף השוטר של חוקר ה- FBI, הוא כנראה יחבב אתכם הרבה יותר בסצינות עתידיות.

אז כן, סרטים אינטראקטיביים זה בדרך כלל רעיון גרוע. כן, אף אחד לא באמת אוהב Quick Time Events. אבל Heavy Rain בכל זאת מצליח לעבוד ממספר סיבות. הסיבה הראשונה היא שהוא מצליח ליצור סיפור מעניין ומותח, והעובדה שכל אחת מהדמויות יכולה למות מוסיפה עוד רמה של מתח ולחץ לסצינות המסוכנות יותר. הסיבה השנייה היא חופש הבחירה שתואר קודם לכן. והסיבה השלישית, ואולי החשובה ביותר, היא שיש קשר אינטואיטיבי בין כל התנועות שאתם צריכים לבצע עם הג’ויסטיק, לתנועות שהדמות שלכם מבצעת. כשאתם מרימים כוסית עם חברכם הטוב ביותר במשחק, אתם מרימים את הג’ויסטיק באוויר במציאות. כשאתם מנסים לעבור דרך שורה של כבלים מבלי לגעת בהם במשחק, אתם צריכים להחזיק כמות לא-הגיונית של כפתורים לחוצים בו-זמנית על הג’ויסטיק במציאות. כל זה מסתיר עד כמה צורת השליטה שלכם במשחק מנותקת מההתרחשויות העלילתיות בצורה מספיק טובה כדי לגרום לסיפור הזה לעבוד.

אבל Heavy Rain רחוק מאוד מלהיות מחוסר-בעיות, גם מהצד ה”משחקי”, וגם מהצד העלילתי. מהצד של המשחק – מאכזב מאוד לגלות שלמרות חופש הפעולה הגדול שלכם בהשפעה על העלילה, יש דווקא נקודות קטנות של החלטה שבהן אין לכם כל יכולת השפעה. קיימות נקודות, למשל, שבהן לא משנה אם תפספסו את ה- Quick Time Event או תבצעו אותו בהצלחה, האירועים שיוצגו על המסך ישארו ללא שינוי. במשחק שבו גם ככה האינטרקציה שלכם עם עולם המשחק היא כל כך מינימלית, מאכזב לראות שלפעמים היא לא משנה שום דבר גם כשהיא כן קיימת, אבל אני מוכרח להודות שניתן להבחין בכך רק אם משחקים בסצינות מסוימות יותר מפעם אחת, ובניסיון הראשון שלי לשחק בכל אחת מהן לא ידעתי לאילו מהבחירות שלי יש באמת השפעה על השתלשלות העניינים.

מהצד העלילתי, אפשר לטעון שהעלילה של Heavy Rain היא אולי מרשימה במיוחד בסטנדרטים של משחקי וידאו, אבל בכל סטנדרט אחר (למשל, קולנועי), היא לא מחזיקה מים. יש המון אנשים, למשל, שהתלוננו בפני על כך שהפתרון של תעלומת הרצח במשחק הוא מאוד מטופש. אני לא מסכים איתם על זה – אני חושב שהפתרון של התעלומה הוא דווקא חביב ובוצע בצורה מוצלחת, אבל אני לא יכול להכחיש שיש בעלילה של Heavy Rain המון חורים, ושיותר מדי פעמים, הדבר היחיד שמניע את העלילה קדימה הוא הטיפשות המוחלטת של כמה מהדמויות שמשתתפות בה.

מכיוון שאין לי פלייסטיישן 3, קשה לי לתת גזר-דין סופי על Heavy Rain. אני לא יודע עד כמה הייתי ממהר לקנות אותו אם הייתי צריך לבחור בינו לבין, נניח, God of War III. אבל אם יש לכם הזדמנות להתנסות ב- Heavy Rain, לפחות פעם אחת, אני ממליץ על זה בחום. מדובר באחד הניסויים היותר-מעניינים שנעשו בעולם משחקי הוידאו לאחרונה, וכיף לראות שלמרות כל הפסימיות שלי, הוא עובר בהצלחה יחסית. היי, הוא כמעט גורם לי להצטער על זה שאין לי פלייסטיישן 3.

השנים האחרונות לא היו קלות במיוחד עבור החבר’ה מ- Introversion. הדרך שהם יצאו אליה כשהם החליטו להעביר את Darwinia (וגם לייצר עבורו גרסה מרובת-משתתפים) לקונסולות ה- Xbox היתה הרבה יותר ארוכה ויקרה משהם שיערו מלכתחילה, ובמהלך השנתיים האחרונות החברה עמדה על סף פשיטת רגל. היום, Introversion לא לגמרי יצאה מאזור הסכנה, ועדיין לא ברור מה יעלה בגורל החברה הזאת, או אם אי פעם נזכה לראות את Subversion גמור. אבל לפחות קיבלנו מהם את Darwinia+.

לאלה שכבר מכירים את הנפשות הפועלות אני יכול לספר ש- Darwinia+ הוא בעצם גרסת ה- Xbox של שני משחקים (Darwinia ו- Multiwinia), שנדחסו לתוך חבילה אחת ונמכרים במחיר של 15$. כל השאר יצטרכו לשמוע אותי מדבר קצת יותר מזה.

אז… Darwinia היא עולם וירטואלי שמאוכלס ע”י יצורים שטוחים וחמודים בשם Darwinians, שהתפתחו במשך מאות דורות על המחשב של דוקטור בשם ספולוודה. כל אחד מהמשחקים בחבילה מציב אותם בסיטואציה לא-נעימה אחרת. ב- Darwinia, אתם זוכים להתחבר לשרת ממש כמה שניות לאחר שוירוס קטלני השתלט עליו, ואתם צריכים לעזור להם להלחם בו. ב- Multiwinia, הארץ של ה- Darwinians מפולגת למספר שבטים שונים, ואתם פשוט צריכים לשסות אותם זה בזה בקרבות קצרים שנמשכים כרבע שעה.

שני המשחקים, אם תתעקשו להגדיר אותם, הם משחקי אסטרטגיה בזמן-אמת. אבל Darwinia מצליח להסתיר את זה מכם בצורה די טובה בהתחלה שלו. בתחילת המשחק, ה- Darwinians שמפוזרים במפה לא יהיו נתונים לשליטתכם, ותצטרכו לתפוס פיקוד על יחידות שנקראות Squad, ונשלטות באופן ישיר ע”י שני הסטיקים האנלוגיים של הגיימפד שלכם (אחד לתזוזה, ואחד לירי). בהמשך המשחק אתם מקבלים את היכולת לגייס “קצינים” משורות ה- Darwinians, מה שמאפשר לכם לתת ל- Darwinians פקודות, והופך את כל החוויה למשחק אסטרטגיה בזמן-אמת קצת יותר קלאסי, אבל אתם עדיין תצטרכו לשלוט במספר זעום של יחידות (כמו ה- Squads שהוזכרו קודם לכן, או “מהנדסים” שאוספים נשמות של Darwinians שנהרגו בשדה הקרוב) באופן ישיר ואישי יותר.

המשחק עצמו הוא מונחה-עלילה לחלוטין. במהלכו, אתם מתקדמים בהדרגה לאורך השלבים שלו, מנקים בזהירות את הוירוס מהמרחבים הוירטואליים של Darwinia, וכשאתם מסיימים את זה… זהו. אין לכם יותר מה לעשות. אתם יכולים לסגור את הקונסולה שלכם וללכת לישון. או לעבור ל- Multiwinia.

ב- Multiwinia החוקים הם קצת שונים. בתור התחלה, אתם יכולים לתת ל- Darwinians פקודות באופן ישיר (ללא התיווך של “קצינים”). גם היחידות המיוחדות (כמו ה- Squads או המהנדסים) נעלמו כמעט לחלוטין. מה שכן נשאר הוא מספר מצבי משחק, שבכל אחד מהם אתם מתחילים עם כמות מסויימת של Darwinians (עם תגבורות שמגיעות בזמנים קבועים מראש), וצריכים להשתלט על המפה מהר ככל האפשר ולהשלים מטרה מסויימת. בדרך הם גם יכולים לאסוף כל מיני תיבות “Power-up”, שעלולים לסייע להם בצורת פלישה אווירית במקום ובזמן שהם יבחרו, או להפריע להם עם התפרצות וירוס מעצבנת.

התוצאה היא משחק אסטרטגיה בזמן-אמת שמזוקק לאלמנטים הכי בסיסיים שלו. יש בו רק סוג אחד של יחידה על המסך (לפחות רוב הזמן), קרבות בו נמשכים כרבע שעה, וכוללים כמה מאות הרוגים בכל פעם. זה כיף קליל ולא-מחייב. משהו מאוד מוצלח לשרוף איתו חצי שעה מיותרת, ולא מספיק ממכר בשביל להיות מסוכן כמו Zuma (כלומר, סביר להניח שהוא לא יהפוך את חצי השעה הזו לחמש שעות של משחק).

שני המשחקים משודרגים בצורה רצינית בזכות העיצוב שלהם. אחרי שעתיים של משחק, כבר פיתחתי איכפתיות עמוקה לגבי גורלם של היצורים השטוחים וחסרי ההבעה שמאכלסים את Darwinia. היה עצוב לי לשמוע אותם צורחים בכאב. רציתי לנקום כשצפיתי בוירוסים קטלניים משמידים את עולמם. שמחתי בכל פעם כשכבשתי פיסה קטנה מהעולם הזה בחזרה. כמו במשחקים אחרים של Introversion, נדהמתי איך עיצוב כל כך מינימליסטי יכול להסתיר מאחוריו עולם כל כך מעניין.

אבל יש להם גם בעיות. בעיות מעצבנות שאני לא יכול להתעלם מהם, אם אני רוצה שלא תקללו אותי קצת אחרי שתלכו לקנות את המשחק. בתור התחלה, שני המשחקים הם משחקים קשים ולא-סלחניים. קל ללמוד איך לשחק בהם, אבל ל- Darwinia יש כמה שלבים מתסכלים במיוחד, והמכניקה הפשוטה של Multiwinia גורמת לכך שלא תמיד ברור לכם מה אתם עושים לא בסדר.

חוץ מאלה, למרות שהממשק של Darwinia עבר בצורה מוצלחת למדי מהמחשב האישי לגרסת ה- Xbox, יש כמה נקודות שבהן הוא עובד בצורה תמוהה למדי. אם אני לוחץ על קצין, ואומר לו לשלוח את כל ה- Darwinians מסביבו לנקודה מסויימת, ואני מקבל הודעה על כך שהנקודה שבחרתי לא מוצלחת מסיבה כלשהי – אני צריך לחזור, לבחור שוב את הקצין (גם אם לצורך העניין אני צריך לסובב את המצלמה בחזרה לכיוון השני), ואז שוב לבחור נקודת יעד כלשהי. זה לא כזה סיפור גדול, אבל כשאני צריך לעשות את זה ארבע או חמש פעמים ברצף, זה מעצבן.

ולבסוף, הבעיה הקשה יותר של החבילה הזאת מתרחשת ב- Multiwinia, והיא לא לגמרי אשמת המשחק, אבל אנחנו לא יכולים להתעלם ממנה: אין מספיק שחקנים לשחק איתם. בשלב מסויים, מצאתי את עצמי פשוט פותח משחק חדש, ואז עוזב את ה- Xbox למשך עשר דקות, עד שראיתי בזווית העין שמישהו התחבר על מנת לשחק איתי. זה טיפשי, אבל מכיוון שהמשחק מרובה-המשתתפים הוא הגורם העיקרי שמאריך את אורך חיי החבילה הזו, אתם חייבים לקחת את זה בחשבון.

לא שזה משנה משהו, מבחינתי. אני הייתי קונה את Darwinia+ מאותה הסיבה שקניתי את חבילת האספנים של Darwinia+Multiwinia למחשב האישי: כי אני רוצה לתמוך ב- Introversion. כי לחבר’ה האלה מגיע להמשיך ולפתח משחקים. וכי אני רוצה כבר לשחק ב- Subversion.

הו כן, החלטתי לכבד את האתר החדש בכותרת הכי טיפשית שהצלחתי לחשוב עליה. ארמ, ובכן. רק רציתי להגיד שממש חיבבתי את הדמו של Splinter Cell: Conviction, שיושב לו זה מכבר ב-Xbox Live. אמנם שיחקתי בגרסת ה-PC של המשחקים הקודמים בסדרה, אך אין סיכוי שאקנה את קופסת הרשע שיוביסופט מנסה למכור לאנשי המקלדת.

סם פישר תמיד היה בחור רציני, אבל עכשיו הוא ממש לא משחק משחקים. סצינת החקירה שבתחילת הדמו נראית כאילו נלקחה מסרט של סקורסזה, וכבר עשתה לי חשק לקנות את המשחק. שני דברים נוספים מצאו חן בעיניי מאוד בדמו הזה: האחד, הדרך שבה המשחק משלב את טקסט ההדרכה בתוך עולם המשחק, כך שלמשל אם מבקשים מכם לתפוס מחסה, המילים Take Cover מופיעות על המחסה עצמו. זה אולי נשמע פעוט, אבל עובד מצוין ומקל מאוד על ההיכרות עם אלמנטי הגיימפליי השונים.

השני, הוא המנגנון שמשלב בין תקיפת אויבים מקרוב, ל”הוצאה להורג”. זה נשמע קצת טיפשי בהתחלה, אבל זה עובד ככה: על כל אויב שתחסלו מטווח קרוב, יכולת ההוצאה להורג של פישר נטענת. באמצעותה ניתן לסמן כמה מטרות, ובלחיצת כפתור פישר יורה בראשן של כולן. אז כן, אין בזה שום הגיון בעולם המשחק, אבל התוצאה היא שהמשחק מכריח אתכם לשחק חכם ולמצוא דרכים לתקוף מטווח קצר, ומגוון את זה עם השמדה מגניבה של אויבים מרחוק.

נראה שיוביסופט ליטשו עד תום את המשחקיות הקלאסית של Splinter Cell, ויכול מאוד להיות שזה יהיה אחד מאותם משחקים נדירים שאקנה במחיר מלא. ומה אתם חשבתם על הדמו?

כבר שנים מאשימים את אחוזי הפיראטיות הגבוהים בארץ במחירי המשחקים בחנויות, ואת מחירי המשחקים בפיראטיות. אותה בעיה מוכרת הובילה לחלק משמעותי מהאנשים שעדיין טורחים לקנות משחקים באופן לגיטימי לחפש אותם במקומות אחרים. בחלק מהמקרים, המענה ניתן בדמות הפצות דיגיטאליות הנרכשות דרך שירותים כדוגמת Steam או GOG, ובחלק אחר לוטשים הקונים את עיניהם לחו"ל.

בשנה-שנתיים האחרונות, יצא לי לעשות קצת מכל דבר. קניתי מ-GOG (מומלץ בחום), קניתי מ-Steam (כשיש מבצעים, או כשחייבים) והזמנתי מחנויות בחו"ל כדוגמת Play-Asia. לאחרונה החלטתי ששווה לנסות עוד כיוון, ובדקתי את המצב ב-eBay.

ההיצע הוא אין-סופי, באופן לא מפתיע.  באתר אפשר למצוא כל משחק בכל גרסא, בצורות שונות ומשונות. בדרך כלל, כשמדובר במשחקים חדשים, המחירים די דומים למחירי החנויות באותה תקופה. הרווח האמיתי מופיע כשמחפשים משחקים בני כמה חודשים, שעוד נמכרים לרוב באותו מחיר בחנויות אבל אנשים כבר מתחילים להיפטר מהם. מהנסיון המצומצם שלי עד עכשיו, אם מחפשים מספיק, אפשר להגיע לחסכון גדול של כמה עשרות אחוזים. כמובן שיש איזו מידה של סיכון, אבל על ידי קנייה רק ממוכרים עם דירוג גבוה ובאמצעות ביטוח הקניות של eBay לרוב מסתכנים רק במשלוח מאוחר.

זה נראה כאילו זה היה רק אתמול, אבל את "העולם על פי אינטל" הקמתי כבר לפני שלוש שנים. מאז הספקתי לקנות מחשב חדש, לצרף שלושה כתבים חדשים, לקנות Xbox, להתחתן ולכתוב כ- 600 פוסטים. בינתיים, הבלוג התבגר, צבר לו קהל מכובד של קוראים קבועים (לפחות במונחים ישראליים), והמשיך לשבת בשקט על תשתית בלוגלי, בשעה שכולנו יודעים שמגיע לו יותר מזה.

אל תבינו אותי לא נכון – אני מאוד אסיר-תודה לבלוגלי, ועל כך שהם אירחו אותנו במשך שלוש שנים. אבל כבר הרבה זמן אני רוצה לשדרג את הבלוג. להעביר אותנו לדומיין חדש ונוצץ (באמת, יש עליו נצנצים, והכל), לפלטפורמה פחות מוגבלת, ולשרת שאם הוא קורס – אנחנו יכולים להאשים רק את עצמנו. את הדומיין קניתי כבר לפני יותר משנה (וגם רמזתי על המהלך הצפוי כאן בבלוג), ובמשך השנה האחרונה ביליתי באופן קבוע בפיזור הבטחות לשאר חברי הבלוג על כך ש"עוד מעט עוברים"… אבל כשהתקרב יום ההולדת השלישי של הבלוג, זה היה ברור לי שעכשיו זה הרגע הנכון לעשות את זה.

המעבר הזה לא היה קורה ללא עזרתם של כמה אנשים. אני חייב המון תודה לנטע מנור, דור שמר וגלית זיירמן – שעזרו לי (כל אחד ואחת בדרכו, או בדרכה) להרים את Gamepad, ביום חגיגי זה. זה לא היה קורה בלעדיכם.

אז ברוכים הבאים ל"גיימפאד"! אם אתם מכירים אותנו עוד מימי "העולם על פי אינטל" – אתם כבר יודעים למה לצפות, ואנחנו מבטיחים לכם שכל מה שישתנה כאן בשנים הקרובות ישתנה רק לטובה. אם אתם לא מכירים אותנו, אנחנו מזמינים אתכם להשאר באזור ולקרוא קצת.

אה, ולשאר כותבי הבלוג (דני, דקל, ודורון) – הנה, עברנו דומיין. אתם יכולים להתחיל לכתוב עכשיו.

זה לא קל, אבל מדי פעם אנחנו מרימים קצת את הראש שלנו בשביל לראות מה קורה בבלוגוספירת המשחקים הישראלית. לפעמים זה קצת מדכא. עצוב לראות שבלוגים שהמלצנו עליהם לפני זמן לא-רב הפסיקו לעדכן לחלוטין. אבל לפעמים דווקא יוצא לנו לקבל חדשות טובות.

אז לפני כמה חודשים נפתח לו ה- Digital Trident. ובמשך התקופה הזו עקבתי אחריו בשביל לוודא שהוא לא נמצא באזור רק כמה חודשים ונעלם, וגיליתי שאני מאוד נהנה. הוא כותב פחות פוסטים, אבל כל פוסט שלו הוא ארוך, מעניין, ועוסק בנושאים שבדרך כלל לא יוצא לקרוא עליהם במקומות אחרים בבלוגוספירה הישראלית.

אז באיחור של כמה חודשים, אני רוצה לאחל לו בהצלחה. ולברך אותו על הצטרפותו למועדון.

בימים כתיקונם, כל אחד מהסיקוולים האלה היה מקבל פוסט משלו. אבל לרוע המזל, יש לי מעט מדי זמן, ויותר מדי דברים לעשות. אז אתם מקבלים פוסט מרוכז על שלושתם.

הראשון, וכנראה החשוב ביותר, הוא פורטל 2. אחרי כמה ימים של טיזינג, היה מאוד נחמד לקבל סוף כל סוף את ההכרזה הרשמית על המשחק. היה אפילו עוד יותר נחמד לקבל המון פרטים על המשחק, אבל אני מוכרח להודות שבערך אחרי פסקה וחצי הפסקתי לקרוא את הכתבה של GameInformer. זה נראה מדהים, באמת, אבל אני לא רואה סיבה לתת להם להרוס לי אפילו דיאלוג אחד מתוך משחק שאני הולך לקנות בכל מקרה.

השני הוא Scribblenauts 2. המשחק הראשון היה יכול להיות מעולה, אבל הוא נפל קורבן לצורת שליטה גרועה ברמות לא-סבירות. וזה חבל, כי בצורה הזו המפתחים שלו הצליחו להרוס את מה שהיה יכול להיות אחד המשחקים הטובים ביותר של שנה שעברה.

השלישי הוא Rock Band 3, שלא ידוע עליו בשלב הזה שום דבר בכלל. המפתחים שלו אומרים משהו על המהפכה הקרובה הצפויה במשחקי המוזיקה, אבל קשה לי לראות משהו מהותי קורה בשוק הזה. מספיק לי שהם יגנבו כמה מהפיצ’רים הטובים של Guitar Hero 5, ישלבו את זה עם ספריית המוזיקה המסיבית של Rock Band 2, ויסגרו עניין.

אבל מבין כל אלה, פורטל 2 הוא, בהפרש ניכר, המשחק שאני הכי מצפה לו. קריאה של כמה משפטים בודדים (“אורך של משחק נורמלי” ו”קמפיין Co-op”) הספיקה לי בשביל לצפות בקוצר-רוח לתאריך היציאה שלו, ולהיות מוכן להזמין אותו בשניה שאפשר יהיה לעשות לו Pre-order.

עכשיו Valve רק צריכים לצ’פר אותנו בחשיפה נורמלית של Half Life 2: Episode 3, והכל יהיה בסדר.