מהיום הראשון בו פתחתי את הבלוג, שמרתי מקום של כבוד ל- Geometry Wars. מדובר במשחק שגם היום, 950 חיקויים אחרי, עדיין נותר הנציג המבריק ביותר של ז'אנר ה- Arena Shooters. או לפחות, זה היה המצב – עד ש- Geometry Wars 2 הגיע.

העיקרון נותר אותו העיקרון: אתם משחקים חללית קטנה, בצורת צבת, שנעה בזירה מלבנית שמתמלאת בהדרגה בהמוני יצורים. עם הג'ויסטיק השמאלי אתם מזיזים את החללית. עם הג'ויסטיק הימני אתם בוחרים את כיוון הירי שלכם. עם העיניים שלכם אתם מנסים לאתר את החללית שלכם בתוך סבך האורות האפילפטי שמכונה "שדה הקרב".

ואז, בהדרגה, אתם מתחילים להבחין בתבניות בתוך מערבולת הצבעים ההזויה הזאת. הקולות שהיצורים משמיעים כשהם מופיעים, הצבעים שלהם – כל אלה נותנים לכם אינטואיציה לגבי סוג האיום שאתם מתמודדים איתו בכל רגע נתון. ואתם תצטרכו את האינטואיציה הזאת – כי כשהמסך כולו נהיה עמוס בצורות וצבעים, ושובל ההרס שאתם משאירים בשדה הקרב הופך לסממן היחיד בנוגע למיקום שלכם, האינטואיציה הזאת היא מה שיעזור לכם לשרוד את השניות הקריטיות הנוספות לצורך שבירת השיא הקודם שלכם. זה כיף, זה מקפיץ את רמת האדרנלין בדם, ולעזאזל – זה ממכר.

בהשוואה למשחק הקודם, השינויים הראשונים נראים כקוסמטיים בלבד. כמה יצורים חדשים. החורים השחורים יוצרים גל הדף שהורג יצורים סביבם כשמפוצצים אותם. ה- Multiplier שקובע את הניקוד שאתם מקבלים עבור הרג של כל יצור לא חסום ב- x10. דברים קטנים כאלה.

אבל מהר מאוד מגלים ש- Geometry Wars 2 מצליח, למרות הדמיון הרב, ליצור חווית משחק שונה מספיק בשביל להצדיק את המשחק החדש. הסיבה העיקרית לכך היא הופעתם של ה- Geoms – נקודות קטנות שמופיעות לאחר שאתם מחסלים יצורים, ומעלות את ה- Multiplier שלכם. התוצאה היא שבשביל להגיע לניקוד גבוה באמת, תהיו חייבים לסטות מהמסלול הבטוח שאתם בדרך כלל יוצרים לעצמכם. אבל ה- Geoms הם לא האחראים היחידים לשינויים הקלים שבהם המשחק מתנהל. אחד היצורים החדשים, למשל, הוא חץ כתום שנע במסך לאורך קווים ישרים. בהתחלה זה לא נראה הרסני מדי, עד שמבינים שהמסלול שלו דורש מכם להזהר הרבה יותר אם אתם מנסים את הטקטיקה שעבדה כל כך טוב במשחק הראשון: טיסות מעגליות מסביב למסך. יצורים נוספים שיכריחו אתכם לסטות מהמסלול הם ה"שערים": פסים לבנים שאם אתם עוברים דרך האמצע שלהם, הם יעזרו לכם ע"י חיסול של כמה מהיצורים שנמצאים סביבכם, אבל אם אתם נוגעים בקצוות הצהובים שלהם? חבל, דווקא הלך לכם טוב לרגע.

אז הדינמיקה קצת השתנתה, ושחקני Geometry Wars מנוסים (ואפילו כאלה ממוצעים-מינוס, כמוני) יצטרכו ללמד את עצמם כמה טריקים חדשים בשביל לשרוד בשדה הקרב של Geometry Wars 2 ולהגיע להישגים מכובדים כמו בעבר. אבל ההנאה הגדולה מהמשחק החדש לא נובעת רק משיטת המשחק שהשתנתה מעט. ההנאה האמיתית מגיעה מהעושר שהוא מציע לשחקן. אם תרצו, תוכלו להשקיע את אותה כמות הזמן ששרפתם על Geometry Wars המקורי במצב משחק אחד בלבד: מצב ה- Evolved, שפועל בצורה זהה למשחק המקורי. גם מצב ה- Deadline דומה לו למדי, והוא מחליף את מגבלת הפסילות שהיתה במשחק המקורי במגבלה של שלוש דקות, שבמהלכן תנסו להשיג מספר גדול של נקודות ככל האפשר.

המצבים האחרים מציעים כבר חוויה שונה לחלוטין. Waves הוא ללא ספק החלש מבין השישה – הוא מעמת אתכם בעיקר מול קווים ישרים שמורכבים מ"חצים", ואז מעלה בהדרגה את התדירות שבה הקווים האלה מופיעים. King הוא כבר מוצלח יותר: הוא נותן לכם לירות רק מתוך אזורים עגולים שמופיעים על המסך, אבל סוגר את האזורים האלה מספר שניות לאחר שאתם נכנסים לתוכם.

אבל המצבים המוצלחים ביותר ב- Geometry Wars 2 הם, לדעתי, Sequence ו- Pacifist. מצב ה- Sequence נותן לכם עשרים שלבים קבועים שאתם צריכים לסיים, כשכל אחד מוגבל לשלושים שניות. כל אחד מהשלבים האלה שונה מאוד באופי, וע"י מיקום יצירתי של המפלצות על המסך – מכריח אתכם לאמץ טקטיקות שונות בכל שלב ושלב. Pacifist שולל מכם את האפשרות לירות, ומתחיל למלא את המסך במפלצות וב"שערים", שבאמצעות מעבר דרכם אתם יכולים לחסל את המפלצות הללו. חוסר הצורך להתמודד עם ירי במקביל לטיסה אולי פוגע באחת מאבני היסוד של Geometry Wars, אבל המשחק ב- Pacifist הוא כל כך מותח עד שהוא במהרה ישכיח מכם את חדוות הירי שמאפיינת את מצבי המשחק האחרים, ויחליף אותה בסיפוק שנובע מהתחמקויות בלתי-אפשריות מגושי יצורים שממלאים את כל שדה הראייה שלכם.

ולכל אלה, מתווסף הטאץ' הגאוני עליו כבר דיברתי בעבר: אם אחד מהחברים שלכם, חלילה, עוקף את הניקוד שלכם באחד ממצבי המשחק – Geometry Wars 2 ידאג להזכיר לכם את זה בכל הזדמנות. בתפריט הראשי – תראו אותו מככב מעליכם ברשימה השיאים של מצב המשחק הזה. בתוך המשחק עצמו – תראו את השם שלו מופיע בפינה הימנית-עליונה של המסך. בהשוואה למשחק הקודם,
Geometry Wars 2 דוחף בצורה הרבה יותר חזקה את המרדף אחרי ה- High-Score הבא. וזה עובד.

ל- Geometry Wars 2 יש גם אפשרות נחוצה בהחלט של משחק מרובה-משתתפים – גם תחרותי, גם שיתופי, וגם שיתופי-מאוד (שחקן אחד מטיס את החללית, שחקן שני יורה). האפשרות הזאת לא עובדת ברשת, אלא רק בצורה מקומית, וזה מאוד תמוה ומוזר – אבל עדיין כיף. הדיווח המלא בנושא יגיע בשבוע הבא – כשערב ה- Geometry Wars 2 שאני ודני מתכננים יתבצע סוף כל סוף, אבל גם כששיחקתי עם שחקן שלעולם לא נגע ב- Geometry Wars 2, המשחק השיתופי עדיין היה כיף למדי.

אפילו הגרפיקה של Geometry Wars 2 עברה כמה שינויים קטנים, שיוצרים למשחק תחושה אחרת לגמרי. כאן, אני לא בטוח כל כך שהשינוי הוא לטובה. Geometry Wars 2 הוא עמוס יותר – עם יותר צבעים מרצדים על המסך ויותר פרטים שממלאים את שדה הראייה שלכם. Geometry Wars תמיד הפך, בשלבי המשחק המתקדמים, לגוש צבע אחד גדול – אבל אני חושב שאני בכל זאת מעדיף את המראה ה"נקי" יותר של המשחק המקורי על פני זה של המשחק החדש. גם המוזיקה של המשחק החדש, לדעתי, פחות מוצלחת ממוזיקת ה- "Evolved" המקורית (שבאמת מלווה את מצב ה- Evolved ב- Geometry Wars 2). אבל אלה נושאים סובייקטיביים, וקשה לי להגיד שהם צריכים להשפיע על הדעה שלכם בצורה כזו או אחרת.

בשורה התחתונה, עבור 800 נקודות (~עשרה דולרים), אין ספק שכדאי לכם לקנות את Geometry Wars 2. הוא כיפי. הוא ממכר. הוא עמוס בתוכן (עד כמה שמשחק מסוגו יכול להיות עמוס בתוכן). הוא מעוצב בצורה נפלאה. אם אהבתם את המשחק הראשון, תאהבו גם את המשחק השני. אם לא שיחקתם במשחק הראשון, המשחק השני הוא הזדמנות מצוינת להתוודע לפלא הזה. ואם לא אהבתם את המשחק הראשון… מה לא בסדר אתכם, תגידו לי?

אתמול בערב ביצעתי סריקה שגרתית על עיתוני סוף השבוע. בין הכתבות הסטנדרטיות (בייג'ינג 2008, הפלישה הרוסית לגאורגיה ואולמרט, כמובן), מצאתי במוסף "7 לילות" של ידיעות טור קצרצר שעוסק במשחקי מחשב ווידאו. מעולה, חשבתי לעצמי, כיף לראות שתעשיית המשחקים עשתה עוד צעד קטן בדרכה אל המיינסטרים. ללא ספק, היום שבו נוכל להרשים בחורות באמצעות הדמות שלנו ב- World of Warcraft נמצא מעבר לפינה.

אבל אז התאכזבתי. הטור הנ"ל נקרא "למה לא יורים פה?" (ואפשר לקרוא אותו כאן), והוא עוסק, לכאורה, בגל החדש של המשחקים הלא-אלימים ושוברי-הנורמות שמציפים אותנו. לאחר סקירה כללית, נותן הכתב (גון בן-ארי, שכבר כתב איזה ספר אחד בחיים שלו ובאופן כללי עושה הרבה יותר מאשר לכתוב טורים ל- "7 לילות" ) חמש דוגמאות למשחקים המשתייכים לטרנד החדש. הבעיה? הטור הזה הוא שילוב של התנשאות, שוביניסטיות קלה, ובורות.

נתחיל בשוביניסטיות, כי זה קל. זה מתחיל מעקיצה קלה: "הגיימרים השוביניסטים קוראים לזה 'משחקי מחשב לבנות'", אומר גב"א על הטרנד החדש. אבל משפט אחר כך מסביר גב"א שגיימריות קוראות לזה "משחקי מחשב סוף סוף", וכותרת המשנה של הכתבה מסבירה ש"הגיימריות דווקא מרוצות". כך, מצטרף גב"א לקבוצת השוביניסטים המדוברת. כל הכבוד.

מה שיותר מפריע לי זו ההתנשאות המגעילה. למשל:

המשחקים החדשים נוטים להיות לא אלימים, מופשטים למדי, ושוברי נורמות רגילות של משחקי מחשב, כמו למשל הנורמה שקובעת שמשחק מחשב צריך להיות לפחות טיפה מעניין יותר מבהייה בקומקום.

על Flower:

קניתם את המשחק? מזל טוב, לפחות תוכלו סוף סוף להפרות משהו.

על Braid (אגב, סוף כל סוף קניתי אותו ב- XBLA, פוסט בקרוב):

יתרון: אולי אפשר יהיה להזיז את הזמן קדימה כך שתעברו מנטלית את גיל 12 ותפסיקו לשחק באקסבוקס

ההערות האלה הן בהחלט משהו שהיה מרגיש במקום אם הן היו מופיעות, למשל, ב"בלייזר". אבל החבר'ה ב"בלייזר" לפחות טורחים לעשות מחקר של דקה או שתיים אם הם מתחילים לכתוב על משחקים. הטור הזה פשוט מפגין חוסר מודעות מוחלט לכל מה שקורה בתעשיה שאת "הטרנד החדש" שלה הוא מנסה לסקר.

משחקים לא-אלימים הם לא עסק חדש. הם נמצאים איתנו מאז הרגע הראשון, ואני לא רואה למה מישהו צריך להתרגש עכשיו יותר מאשר כש- The Sims יצא. כן, היתה עלייה לאחרונה בפופולריות של משחקי קז'ואל (בניגוד לסתם משחקים לא-אלימים), אבל היא התחילה אי-שם עם עלייתה של PopCap, או היציאה לאוויר העולם של ה- Wii. ל- Braid ו- LocoRoco אין קשר יותר ישיר אל הטרנד מאשר ל- Geometry Wars.

ואולי הוא מתכוון דווקא ל"משחקים לא קונבנציונליים"? שוב, מדובר בתופעה שהתחילה להופיע קצת לפני שהמציאו את העכבר (חשבתי לתת כדוגמה את "Rez" או את משחקי הקצב של הקונסולות השונות, אבל בסופו של דבר אני אסתפק בלקרוא להם "משחקים של יפנים"). אם זה ה"טרנד" שהטור מנסה לסקר, אז הוא עושה את זה באופן מאוד מבולבל. אני לא מבין מה המכנה המשותף למשחקים שהופיעו בכתבה הזאת, ואיך הם שונים בצורה כלשהי מ- 5 המשחקים הלא-קונבנציונליים האקראיים שהיו מופיעים בכתבה הזאת אם היא היתה נכתבת לפני שנתיים, למשל.

אני לא מכיר את גון בן-ארי, וייתכן מאוד שהרבה מהשטויות שנכנסו לכתבה נכנסו לשם כתוצאה מהתערבות של עורך או עורכת לא-מבריקים במיוחד. בסופו של דבר, מה שמפריע לי הוא לא משפט טיפשי פה ושם. מה שמפריע לי הוא שאנשים שלא נגעו במשחקי מחשב או וידאו יצאו, בסוף הכתבה, עם כמה חיזוקים חדשים לגבי תפיסת העולם שלהם: כל משחקי המחשב הם משחקי יריות משעממים וחסרי-השראה, ועד שמשהו שובר את המחזוריות הזאת, מדובר במשחקים ביזאריים ומשעממים לא פחות. שמיועדים לבנות. איזה יופי.

הטריילר הטוב של השנה? יכול מאוד להיות.

את MySims, גרסת ה- Wii למפלצת חבילות-ההרחבה, The Sims, אף פעם לא יצא לבדוק – בעקבות העדר Wii בסביבה הקרובה אלי (ומחסור אפילו חמור יותר באנשים שבאמת מוכנים להתפס כשהם מתעניינים במותג הזה).

עכשיו הוא יוצא גם למחשב האישי, אז כנראה שיהיה לי צ'אנס להתעדכן. והוא עדיין נראה חמוד בטירוף.

לאור הפרסום המתקרב של המשחק הבא בסדרת Fallout על ידי Bethesda, החלטתי שהגיע הזמן לעשות סיבוב מחודש ב-Fallout 2, משחק שבעת יציאתו היה בין האהובים עלי.

לאלו שלא מכירים את הסדרה, משחקי Fallout מבוססים סביב תרחיש סביר בהחלט שבו סין פולשת לארצות הברית לאחר סכסוך נפט, דבר שמוביל להתלקחות גלובאלית ובסופו של דבר להפצצות גרעיניות מסיביות על כלל העולם. המשחקים מתארים עולם בעל אופי "רטרו" למדי שבו הניצולים השונים מאותה מלחמה מנסים לבסס עצמם בעולם החדש ללא חוקים, הנהגה מסודרת ומשאבים.

הייתרון בסדרת ה-RPGים המוצלחת הוא שתמיד המשחקים כיכבו באופי הייחודי שלהם. מבחינת גרפיקה, הם היו לא מרשימים כלל לתקופתם, עם תצוגה איסומטרית שהייתה מאוד נפוצה. אבל ה-gameplay המוצלח, העולם העשיר,הדמויות הפוסט-אפוקליפטיות וחוש ההומור הייחודי בנו חוויית משחק מעולה – והיא מוצלחת גם היום.

בעוד שאפשר להגיד שהמשחק מוצלח מאוד, הוא לא נטול בעיות (ובאגים, למרות טלאים שאמורים לתקנם). בכמה מצבים נתקלתי באפשרויות שיחה שלא אמורות להיות זמינות , כמו במקרה משעשע במיוחד שבו הגעתי לעיירה חדשה ובשיחה הראשונה עם ראש העיר שטחתי בפניו פרשת שחיתות מסיבית שאיימה לקרוע את המקום הפסטורלי משלוותו. יש גם כמה בעיות בממשק שקצת קשה להתעלם מהן, למרות שהן לא קריטיות .

סך הכול – גם במבחן הזמן אפשר להגדיר את Fallout 2 כמשחק מעולה. עכשיו רק נותר לחכות ולראות האם המשחק הבא בסדרה ימלא את הציפיות – אני כבר עשיתי את ה-Preorder שלי.

Go Beryllium הוא משחק… מוזר. אתם משחקים בו אטום בריליום ומנסים לשמר את האנרגיה שלו, ע"י המנעות מפגיעה בפוטונים. ואם מה שאמרתי עכשיו נשמע לכם כמו ג'יבריש מוחלט, אל תדאגו – המשחק עצמו הוא משחק יריות די פשוט וכיפי. את הנקודות שלו הוא מרוויח בעיקר על העיצוב, שמבוסס על עולם הפיזיקה התת-אטומית. הוא קשה בטירוף (אני עדיין מסתבך נגד הבוס הראשון: אטום אורניום שצריך 32 שניות כדי לדעוך), אבל אל תתנו לזה להפריע לכם. לכו לשחק.

בזמנו לא התלהבתי מהדמו של UT3, ועוד פחות התלהבתי מהמחיר היקר שבו הוא נמכר. כתוצאה מכך לא קניתי אותו כשהוא יצא, לפני יותר מחצי שנה, למרות ש-UT 2004 היה ונותר אחד המשחקים האהובים עליי.

מאז השתנו שני דברים. האחד – UT3 נמכר ב-Steam תמורת כ-30$, שזה קצת יותר ממאה שקלים בשער הדולר הנוכחי. השני – קניתי כרטיס מסך חדש, ויש בי רצון עז להריץ כל מפלצת גרפיקה אפשרית עליו. אז קניתי אותו. והאמת? אחלה משחק.

אז כן, התפריטים איומים, והמשחק הלך חזק מדי לסגנון הויזואלי של Gears of War, אבל רבאק – איזו גרפיקה יפהפיה יש לו. מפות ה-Warfare הענקיות הן פשוט מרהיבות. עם Radeon 4850, שעולה פחות מ-1000 ש"ח, אפשר להריץ אותו עם הפירוט הכי גבוה. זה הופך אותו למיינסטרימי לחלוטין, לטעמי, מבחינת דרישות המערכת שלו.

ב-UT 2004 הסגנון האהוב עליי היה Onslaught, והמחליף של סגנון זה ב-UT3 הוא Warfare. ב-Warfare המפות הן יותר גדולות. אם תקחו למשל את מפת טורלאן הקלאסית (אולי תזכרו אותה מהדמו של UT 2004), תראו שהיא יותר מהוכפלה בגודלה. עוד לא החלטתי עד כמה אני אוהב את זה. יש משהו מרשים במפות הענקיות האלה, אבל אהבתי את המיידיות והאינטנסיביות של האקשן בטורלאן המקורית.

טוויסט אחד שהוא הוכנס ב-Warfare הוא ה-Orb, שהוא כדור שניתן לשאת אותו לנקודה במפה וכך לכבוש אותה ברמה מיידית. זה מגניב, כי זה מוסיף לקרבות המטורפים שרצים סביב הנקודות רגעים של "מהר!! מהר! תהרגו את הכחול עם הכדור לפני שהוא כובש אותנו" – כאשר התוצאה היא קבוצה שלמה שמתאבדת על בנאדם אחד. החידוש המשמעותי השני הוא כלי הרכב של ה-Necris, הגזע החייזרי, שכוללים כל מיני יצורים כגון Tripods ענקיים, ומעופפים מוזרים. לא רק שהם חמודים להפליא, הם גם עושים את הקרבות הרבה יותר מעניינים.

בתחום ה-Deathmatch אהבתי מאוד את החידוש למפת ה-Deck הקלאסית של UT. זו היתה ונשארה מפה מצוינת, וזה כיף ליהנות ממנה מחדש עם גרפיקה של שנת 2008. קצת חבל לי ש-Epic לא שיחקו יותר על הפינה הזאת. היה נחמד לראות חידושים למפות אחרות כגון Rankin או Morpheus.

למרבה הצער, הבעיה המרכזית שלי עם המשחק הזה עתה היא שאין לי כל כך עם מי לשחק. קהילת UT בארץ די בדעיכה (גיימר אף סגרו את הפורום למשחק באתר שלהם), ול-UT3 יש שרת פעיל אחד בלבד, של ויגיימס, וגם הוא ריק רוב הזמן.

בקיצור, יאללה. כולה 100 ש"ח, בואו לשחק קצת.

הסיפור שלי עם Civilization לא מתחיל מאתמול. הוא התחיל אי-שם באמצע העשור הקודם, כשחודשים של עקשנות מטופשת הסתיימו בהסכמה שלי, סוף כל סוף, לשחק ב- Civilization II. התמכרתי. ומכאן והלאה, Civilization ליווה אותי, שומר בדבקות על מעמד משחק המחשב האהוב עלי ביותר בכל הזמנים. היו לנו קצת זמנים קשים – Civilization III, בראי לאחור, לא היה כזה מוצלח כפי שחשבתי בהתחלה… אבל הוא עדיין לקח לי כמות מטורפת של שעות מהחיים, ו- Civilization IV מיד החזיר את הסדרה לתלם.

והנה מגיע Civilization Revolution עם היומרה הלא-צנועה להמציא את Civilization מחדש. הרעיון: גרסה חדשה, לשחקני קונסולות בעלי יכולת ריכוז נמוכה. הוא מהיר יותר, אלים יותר, ושטחי יותר. "Civilization for Consoletards", קראו לגרסה הזאת ב- The Escapist. הם צדקו. אבל בשורה התחתונה, זה די מוצלח.

אני רק אחרי משחק אחד ב- Civilization Revolution, אז יעבור עוד קצת זמן עד שאני אוכל להעביר שיפוט עליו (במיוחד מכיוון ש- Geometry Wars 2 די מכרסם לי בזמן הפנוי). אבל נראה שהנוסחה של Revolution היא לקחת את האלמנטים שהיו למשחק על המחשב האישי, לדלל אותם, ואז לחזק את מה שנשאר עם סטרואידים. הבניינים ב- Revolution לא מעלים לכם ב- 20% את הייצור, או הופכים לכם תושב אחד בעיר לשמח. הם מכפילים לכם את המחקר, את האוכלוסיה או את הכסף. מחקר של טכנולוגיה כלשהי לפני היריבים שלכם לא סתם תעניק לכם יתרון טכנולוגי בסיסי, אלא מתנות נוספות כמו יחידות ובניינים במתנה. אפילו פלא העולם החזק-בצורה-מגוחכת Leonardo's Workshop, שהופיע ב- Civilization II ואז נעלם מהמפה, חוזר לביקור ב- Civilization Revolution.

היתרון הוא שמשחקים, בצורה הזאת, יכולים להסתיים בתוך שעות ספורות. אני זוכר כיצד משחקים ב- Civilization היו נמתחים על פני עשרות שעות. אני חושב שהשיא שלי היה 24 שעות ברוטו למשחק בודד, שנמתחו על פני שבוע. לפני מבחן חשוב באוניברסיטה. במקרה של Civilization Revolution, המשחק שלי נמשך בקושי 4 שעות, ככה שגם אם אני מתמכר אליו בצורה מוחלטת, עדיין הנזק יהיה רק לילה אחד ללא שינה, ולא משהו שמצריך חיפוש של עזרה מקצועית.

מצד שני, ביחד עם כל שאר המשחקים המוצלחים האחרים שיש לי על ה- Xbox 360 עכשיו, אני בהחלט חושב שאני צריך לקחת חופש… של חודשיים, בערך.