אחרי שהרמקולים שלי התקלקלו, החלטתי שיהיה זה זמן מתאים להשלים מעט חורים בהשכלה. כיוון שאני מסרב להמשיך ולשחק במשחקים דוגמת Crysis עד שאוכל ליהנות מסאונד נורמלי, בחרתי להשלים מספר משחקים נוסטלגיים שאינם מנצלים 5.1 רמקולים.

הקווסט Day of the Tentacle נבחר לסיפתח. ההיסטוריה שלי עם קווסטים היא יותר מעלובה, ומסתכמת פחות או יותר בדמו של Discworld Noir. כיוון שעידן תמיד מספר שוב ושוב עד כמה 'יומו של הטנטקל' זה הקווסט הטוב בעולם, זו נראתה לי כמו פתיחה מצוינת. אז חיפשתי אותו לקנייה ב-Steam. הוא לא היה שם, ולא היה ברור לי למה, אבל עידן הסביר לי שזה כי LucasArts *ונות. חיפשתי באינטרנט את הגרסה המקורית במחיר סביר, אך ללא הצלחה. בסופו של דבר נכנעתי למלתעות הביטורנט.

המשחק המקורי הגיע בגרסת דיסקטים ובגרסת CD. גרסת הדיסקטים היא בלי דיבוב (צריך לקרוא את הדיאלוגים מבלונים) ועם הגנת זכויות יוצרים מעצבנת, שדורשת היוועצות במדריך למשתמש בכל פעם שמפעילים את המשחק. היא שוקלת 7 מגה. גרסת ה-CD היא עם דיבוב ובלי הגנה מעצבנת – כי, לפי עידן, בזמנו גרסאות CD-ROM נחשבו לבלתי פריצות. הרי רק לעשירים יש צורב, לא? הגרסה הזאת שוקלת 200 מגה והיא הרבה יותר שווה.

התחלתי לשחק. גיליתי כדי שהמשחק יעבוד יש להשתמש בתוכנת אמולציה בשם ScummVM. היא מותאמת למשחקים הישנים של LucasArts וגורמת להם לעבוד בובה על Windows XP. יש ל-ScummVM אפילו גרסה ל-IPhone, אם אתם פלצני הייטק שרכשו את המכשיר. חיפוש אחר גרסה למירס עלה בתוהו.

כשהפעלתי את המשחק לראשונה נחרדו עיניי למראה הפיקסלים הענקיים. במסך 22 אינץ' שלי כל פיקסל במשחק הזה זה פיקסל-פיקסל. הרגעתי את עצמי שמדובר במשחק בן 15 שנה, ולמה כבר אפשר לצפות. 20 דקות לתוך המשחק זה כבר הפסיק להפריע לי, והאנימציה הצבעונית אפילו נראה לי די חביבה.

'יומו של הטנטקל' התגלה כמשחק מקסים. העלילה שלו סובבת סביב ניסיונו המוצלח של הטנטקל הסגול, מעין כובע פורימי עם נגיעות רדיואקטיביות, להשתלט על העולם, וניסיונותיהם של שלושה בני נוער למנוע מכל הסיפור הזה לקרות. זהו סיפור קומי לחלוטין, שכולל דיאלוגים והתרחשויות משעשעות שנדיר להיתקל בהן במשחק מחשב. טוב, לפחות במשחקים שבהם אני משחק בדרך כלל.

הקץ' במשחק הוא שכל אחד מבני הנוער נמצא בזמן אחר. הוגי הרוקר השמנמן נשלח לעבר, לתקופת כתיבת החוקה האמריקאית, ברנרד החנון נותר בהווה, ולוורן הנוירוטית נמצאת בעתיד שבו הטנטקלים כבר שולטים בעולם ובני האדם הם חיות המחמד שלהם. החידות במשחק שמסתמכות על הנקודה הזו הן המוצלחות ביותר. למשל [ספוילר קטן כאן, אבל גם כך כולם חוץ ממני כבר שיחקו במשחק, לא?] כאשר ברנרד שם מיליון מטבעות במייבש, כדי שימשיך לעבוד גם בעוד 200 שנה, כך שלוורן תוכל לקבל את הסוודר החם ולחמם את האוגר הקר, כדי שזה יוכל להפיק בעבורה חשמל.

פיו. אני מודה שלקח לי קצת זמן והרבה כאב ראש להתרגל לחידות במשחק הזה. כנראה שככה זה בקווסטים, אבל כדי למלא משימה כלשהי נדרשת לעיתים שרשרת כל כך ארוכה של פעולות שלעיתים קשה לזכור מה היתה המטרה המקורית שלך. היה נחמד אם במשחק היה אפשר ללחוץ על TAB ולקבל רשימה של 'משימות נוכחיות' כפי שנהוג היום במשחקים רבים.

מרבית החידות במשחק הן הגיוניות, וגם אם שוברים את הראש זמן רב ניתן להגיע לפתרון שלהן לבד. עם זאת, היו מספר חידות שהסתמכו על כך ששמתם לב למשהו ספציפי שאמרה דמות שדיברתם איתה, ואחרי שדיברתם איתה פעם אחת היא לא תחזור שוב על הרמז, כך שאם לא שמתם לב בפעם הראשונה די נדפקתם.

חידות אחרות דורשות 'Leap of thought' (קפיצת מחשבה?) שהיא פשוט לא סבירה לדעתי. למשל – עוד ספוילרון – הקראה של ספר הפיזיקה לסוס על מנת שזה יירדם ויהיה אפשר לקחת לו את השיניים. אבל זה אולי רק כי אני חדש לקווסטים. התוצאה היא שלעיתים הדרדרתי לשיטת המכפלה הסקלרית הקרטזית: לנסות את כל הפריטים עם כל הדמויות בתקווה שמשהו יקרה. לפעמים זה עובד, אבל מהנה מאוד זה לא.

חובה לציין לטובה את המוסיקה הנהדרת של המשחק. אהבתי את העובדה שהיא משתנה בכל אחד מהזמנים, וגם בחלק מהחדרים, כך שלאזורים שונים יש אווירה שונה – עליזה במקום אחד, סיניסטרית (יש מילה כזו?) במקום אחר.

אין במשחק הרבה אזורים. הכל מתרחש במלון על גרסאותיו הטמפורליות השונות. לפיכך נעדרת ממנו תחושה מסוימת של גילוי עולמות חדשים והתקדמות. אך זה גם חלק מהקסם שלו – עצמים שנראים לכם חסרי משמעות בהתחלה, והופכים לחלק מהרקע של החדר אחרי שמבקרים בו בפעם המאה, מתגלים לפתע כמשמעותיים בהמשך המשחק.

'יומו של הטנטקל' אינו גרנדיוזי או עמוק. הוא משחק קטן, מצחיק, ציני, ולא מתבייש להריץ כמה דאחקות על חשבונם של מייסדי האומה האמריקאית. אם הוא היה תוכנית טלוויזיה, הוא היה פרק מוצלח של 'משפחת סימפסון'. אבל בעונות הטובות.

שקט פה בבלוג. בקרוב אני אזיז את עצמי ואכתוב את הפוסט על Braid שאני מנסה לכתוב כבר שבועיים, או אספר לכם קצת על מסעותיה של מינה בעולם של Spore, אבל לעת עתה, אני נאלץ לספק לכם תוכן שאנשים אחרים כתבו.

ב- Rock, Paper, Shotgun פרסמו טור בשם "Planetside: The 1%". למי שלא זוכר, Planetside היה הנסיון של SOE ליצור משחק פעולה המוני מגוף-ראשון. זה הצליח להם. Planetside היום לא מחזיק הרבה משתתפים, אבל עדיין פעיל. הטור של RPS מדבר על רגע מאחת התקופות העמוסות יותר של המשחק, שבו באג תמים שלח את כל תושבי הפלנטה הוירטואלית של המשחק למתקפה כנגד ה- Terran Repbulic, ואת אנשי ה- Terran Republic – להגנה חסרת-סיכוי בסגנון "300". מדובר בטקסט ארוך, אבל הקריאה מומלצת בהחלט. זה כמעט גורם לי להצטער על כך שלעולם לא שיחקתי ב- Planetside.

איכשהו שמתי לב שכל ה-FPS-ים הטובים ששיחקתי בהם בשנת 2008 הם מ-2007. בעצם, לא רק הטובים. לא שיחקתי באף FPS שיצא בשנת 2008. בדיקה קצרה ב-GameRankings העלתה שזה לא אני. פשוט לא יצא ל-PC אף FPS משמעותי השנה.

אחרי שב-2007 המשחקים המהוללים ביותר היו מהז'אנר (Orange Box, Call of Duty 4, BioShock), השנה – בינתיים נאדה.

אז למה יש לנו לצפות בהמשך? Far Cry 2 הוא גולת הכותרת, כמובן, וכולי תקווה שהוא יציל את 2008 מהשיממון העצוב הזה. לגבי Left 4 Dead אני קצת חשדן, אבל Valve הוכיחו שאי אפשר לזלזל בשום דבר שהם מעורבים בו. חוץ מזה? הרחבות ל-Crysis ו-Stalker ועוד Call of Duty. נפלאות 2007 כנראה לא ישוחזרו כאן, אבל התקווה עודנה נטועה בי.

*עריכה: כן, לא הזכרתי את Mirror's Edge, אבל אני לא חושב שאפשר לקרוא לו Shooter.

יובל בירב מ- Vgames בילה קצת עם Google Trends, והגיע למסקנה מדאיגה: אין גיימרים בארץ. או לפחות, אין גיימרים בארץ שמעונינים לקרוא תוכן בנושא משחקים באינטרנט. תמונת המצב הזאת מציגה מציאות עגומה ביותר לאתרי המשחקים הישראליים: לטענת בירב, אי אפשר למשוך קהל באמצעות תוכן איכותי בנושא משחקים. בשביל למשוך קהל, צריך להשתמש באייטמים זולים, במערכת קהילות ובאזור מכובד של משחקי פלאש שפונים לשחקנים מזדמנים. תוכן איכותי? באמת, אי אפשר להרוויח מזה כסף.

והנה שני הגרושים שיש לי להוסיף בנושא: זה לא שאין בישראל גיימרים. יש הרבה יותר מהרבבה שבירב מציין בפוסט שלו. מה שאין בארץ זה תרבות אמיתית הסובבת את עולם הגיימינג.

כל הגיימרים האלה, שאני באמת רואה בכל מקום, משחקים לא-מעט במחשב או בקונסולה שלהם – לא המון, אבל גם לא מעט. מה שהם לא עושים זה לתת לזה להשפיע ולו במעט על חייהם מהרגע שהמשחק נגמר. הם לא הולכים לקרוא כתבות על המשחקים. הם לא מדברים עליהם במקום העבודה. או עם חברים. הם לא מתעניינים יותר מדי במשחקים חדשים – ומעדיפים לשחק במותגים שהם מכירים כמו Command & Conquer או Warcraft. על כל גיימר שאני מכיר שמביע התעניינות פעילה בתחביב שלו, אני מכיר לפחות ארבע או חמש גיימרים מהסוג שתיארתי פה למעלה. זה אולי לא סטטיסטיקה מדוייקת, אבלזה כל מה שיש לי להציע.

הסיבה לכך שהמשחקים האלה נשארים משהו שמשחקים במשך חצי שעה או שעה ואז מניחים בצד לשבוע היא שבאמת אין בתרבות שלנו שום התייחסות רצינית למשחקי מחשב וקונסולה. אנחנו מדינה שמקדשת את ההתעסקות בפוליטיקה, או תוכניות ריאליטי זולות, או משחקי כדורגל בשבת. אבל כפי שטענתי בטור "אנחנו האספסוף" שכתבתי לגיימר לפני כשנה וחצי, אין לנו שום דיון ציבורי ברמה סבירה בנושא בידור אלקטרוני. כל מה שיש לנו זה התייחסות משפילה מצד המיינסטרים.

אבל הנה אני מגיע לחלק של Gamer ו- Vgames בסיפור הזה. בהרבה מאוד מובנים, שני האתרים האלה הקדימו את זמנם. כבר לפני כמה שנים, הם התחילו ליצור במה לדיון בנושא שבו לא היה שום דיון בארץ. הם איגדו לתוכם קבוצות שגילו שיש להם המון תחביבים משותפים. כל מה שנשאר זה ליצור סוג של פידבק בין האתרים האלה לקהל שלהם: הקהל יגדל, התוכן ישתפר, ולאט-לאט הגיימרים בארץ הזאת יתחילו להדחק יותר ויותר למיינסטרים.

אבל זה לא קרה. המציאות שאותה אתרי המשחקים הישראליים ניסו ליצור לא התממשה סביבנו. אני לא בטוח למה. אולי זה הפיראטיות שמתפשטת בכל חור בארץ. אולי, כפי שלא-מעט גולשים בגיימר טענו בעבר, גיימרים בארץ פשוט מפסיקים להשקיע בתחביב שלהם בצורה רצינית בגיל 18 (מסיבות מובנות) ואף פעם לא חוזרים אליו לאחר מכן. אולי באמת הגענו כבר לכל הגיימרים בארץ (אם כי אני מטיל בזה ספק, כפי שאמרתי קודם לכן).

כך או כך, אתרי המשחקים הישראליים נשארו קצת תלויים באוויר. היתה תקופה שהיה להם את הכל – ביקורות אקסקלוסיביות (מאוד התרגשתי כשפרסמתי בגיימר את הביקורת השנייה בעולם על Command & Conquer: Generals), הצצות מוקדמות, מסיבות רשת גדולות בכל כמה חודשים. אבל הגידול בקהל שהיה צריך ללוות את העלייה באיכות התוכן סירב להגיע. וכשזה קרה, הסיבות להשקעה בתוכן איכותי באמת הלכו ופחתו.

אין שום דרך להמלט מההשלכות הכלכליות של הניסיון האמיץ לחזק את תרבות הגיימרים בארץ באמצעות תוכן איכותי. במצב הנוכחי של הקהילה, אין לי ספק שאם הם רוצים להצליח כלכלית, על Gamer ו- Vgames להציג המון תוכן וידאו, משחקים להורדה ומערכות פורומים מוצלחות. ייצור של תוכן מוצלח בעברית זו מטרה נעלה, אבל אחת שלא בטוח שאתר מסחרי מסוגל להרשות לעצמו, היום.

היחידים שכן מסוגלים להרשות לעצמם לייצר את התוכן הזה הם אלה שלא מלווים אותו בשיקולי רווח והפסד. אלה שמסתכלים בצורה מפוכחת על סיכוייהם להצלחה כלכלית בעקבות פרסום התוכן, ומייצרים אותו בהתנדבות במטרה לחזק את הקהילה הקטנטנה שבכל זאת הצליחה להתפתח פה. אני מדבר על אלה שכותבים היום באתרי הבלוגיימינג הישראליים. זה סיכוי קלוש, אבל אולי הם יצליחו להזיז פה משהו.

אחרי הכל, זו הסיבה שאני כותב פה בכלל.

הביקורות על Spore החלו לצוץ ברחבי הרשת, וגם בארץ. הרושם הראשוני שהן יוצרות: המשחקיות עצמה של כל שלב היא די חלשה, ומה שמציל את Spore הוא מגוון אפשרויות היצירה שהוא מציע לשחקן. קשה לי להגיד שאני מופתע, או מאוכזב.

תכננתי לקפוץ היום לפריק בשביל לקנות אותו, אבל הוא אזל. אז יעברו עוד כמה ימים לפני שאני אוכל לפרסם את הרשמים הראשונים שלי מהמשחק.

אם למישהו מכם כבר יש אותו בבית, שישמיע קול.

אני מודה שקצת התגעגעתי למשחקי מרוצים חמושים. למעשה, חוץ מ-Speed Racer הקלאסי, אני לא מצליח להיזכר באף משחק כזה כרגע. בכל אופן, כשהם עשויים היטב המשחקים האלה יכולים להיות כיפים להפליא.

אם כן, תשמחו לשמוע שהדמו של Death Track: Resurrection הוא לא רע בכלל. זוהי גרסה חדשה ל-Death Track, משחק משנת 2000 שבזמנו לא זכה לביקורת נלהבות. אל תצפו לביקורות משתפכות גם מהמשחק החדש – יצירת מופת זו לא תהיה – אבל הגרפיקה טובה, המרוצים הם מהירים, ואפשר להטיל מוקשים ולצפות במכוניות אחרות מתפוצצות. אז מבחינתי כבר יש פה הצלחה מסוימת.

כל המשחקים בסדרת X-COM הקלאסית שוחררו ל- Steam היום. זה היה יכול להיות אירוע נפלא, אבל הם לא זמינים להורדה מהארץ.

החלק המוזר? כבר היה אפשר לקנות בעבר את Terror from the Deep, המשחק השני בסדרה, דרך Steam, ואכן עשיתי את זה. אבל עכשיו, כנראה לכבוד ההוצאה המחודשת – גם הוא נחסם לקנייה למשתמשים בישראל.

זה מעצבן. אני אוהב את המשחק הראשון בסדרה יותר.

עבור חובבי הקולנוע, חודש ספטמבר מסמל את הזמן שבו עליהם לחזור לבתיהם, ולהסתגר עם כמה סרטי DVD מוצלחים עד יעבור זעם. עבור בני הנוער, חודש ספטמבר מייצג את הרגע שבו החופש המוצלח מפנה את מקומו ללימודים מייגעים (או לשביתה הבלתי-נמנעת). אבל עבור הגיימרים, חודש ספטמבר הוא נקודה משמחת הרבה יותר. בשנה שעברה, הם קיבלו בחודש ספטמבר את Halo 3. בשנה שלפניה – את Company of Heroes או את Lego Star Wars. וכפי שזה מסתמן כרגע – שנת 2008 לא ממש הולכת להאט את הקצב. להיפך.

חמשה משחקים יוצאים בחודש ספטמבר למחשב האישי ול- Xbox 360. כולם מעניינים אותי בצורה כזאת או אחרת. את כולם הייתי שמח להניח על המדף שלי. לרוע המזל, אני בנאדם פשוט. אפילו את Civilization Revolution עוד לא ניצלתי כהלכה, והדבר האחרון שאני צריך זה שעוד כמה משחקים יצטרפו לחבילת הבושה שלי.

אז החלטתי לנקוט בגישה נוקשה למדי. יכול להיות שחגי אוקטובר יביאו איתם כמות נאה של שעות פנויות, אבל לפחות בינתיים, אני מגביל את עצמי לקנייה של שני משחקים בלבד במהלך חודש ספטמבר. מה שמעלה את השאלה – איזה משחקים?

הנה האופציות:

• Spore: המשחק הזה מסקרן אותי במיוחד, מסיבות ברורות למדי. חוץ מזה, חברתי האהובה גם חושדת שהיא תרצה לשחק בזה, וזה תמיד אינטרס ברור בעד המשחק. בעיות? ביקורות שאומרות שהמשחק מוצלח בעיקר בזכות אלמנט שיתוף התוכן שלו, אבל נכשל כמשחק קונבנציונלי. ויש גם את הסיפור הזה עם הגנת התוכנה המעצבנת ביותר ביקום.
• LEGO Batman: תמיד חיבבתי את משחקי הלגו, ואף על פי שהיא לא אמרה שום דבר בנושא, יש לי חשד שגם זה משחק שימצא חן בעיני האוכלוסיה הנשית בבית.
• Multiwinia: ה- NDA המעצבן על גרסת הבטא של המשחק מנע ממני להגיד את כל מה שרציתי להגיד עליה – אבל היא היתה מוצלחת. מספיק מוצלחת בשביל להשכיח ממני את העובדה שאני לא כל כך אוהב משחקים מרובי-משתתפים. חוץ מזה, זה Introversion. אני חושב לקנות את ה- Limited Edition של המשחק רק בשביל להביע את ההתלהבות שלי ממה שהם עושים.
• Crysis: Warhead: מאוד חיבבתי את Crysis, למרות לא-מעט הבעיות שהיו לו. חבילת הרחבה? נשמע טוב.
• Star Wars: Force Unleashed: זה משחק של Star Wars שאפשר להרביץ בו לאנשים עם לייטסייבר – כנראה הדבר הכי מגניב שאפשר לעשות במשחק כלשהו. מה עוד צריך להגיד? ובכן, אולי את זה שהרשמים שלי מהדמו היו ממוצעים למדי. המשחק מגניב, ללא ספק, אבל נראה שהאזורים הפתוחים של המשחק שמים קצת פחות דגש על לייטסייברים, וקצת יותר על יכולות ה- Grip וה- Push של הדמות הראשית, וזה קצת פחות כיף. וגם נראה קצת מוגזם.

אז מה אני קונה בסוף?

ובכן, אני עדיין מתלבט, אז אני אשמח לקבל מכם קצת טיעונים לכאן ולכאן. כרגע אני נוטה לכיוון Multiwinia ו- Spore, מה שאומר שה- PC שלי הולך לזכות לפעילות שהוא לא ראה כבר כמה חודשים טובים (לפחות מאז שהסתיים שבוע ה- Arena Shooters כאן בבלוג). אבל עדיין יש מצב לשנות את הדעה שלי לכאן ולכאן.

חוץ מזה – אם אני מתכנן לקנות את Spore – איפה כדאי לי לעשות את זה? החנות הדיגיטלית של EA זו בדיחה רעה, ואני חושש שהמשחק גם יגיע מאוחר לארץ, וגם יסבול ממחירים מופקעים. אני יכול לקנות את זה בפריק, אבל אז אני מאבד את הנוחות של קנייה ליד הבית – אם כי זו עדיין נראית כמו האופציה השפויה ביותר, גם מבחינת זמן ההגעה של המשחק אלי אחרי השחרור הרשמי, וגם מבחינת המחיר.

אז מה אתם אומרים? Spore ו- Multiwinia? או אולי משהו אחר לגמרי?