משחקים מרובי-משתתפים בדרך כלל לא עושים לי את זה. המשחק מרובה-המשתתפים האחרון שהצליח לגרום לי להתמיד בו למשך יותר מ- 3 שניות היה Team Fortress 2 – שיצא לפני כשנה. אבל ל- Left 4 Dead יש את הפוטנציאל להפוך לאחד מזוללי-הזמן הכבדים ביותר של התקופה הקרובה.

הרעיון, למי שמשום מה עוד לא הוריד את גרסת ההדגמה וניסה לגלות בעצמו, הוא שאתם משחקים דמות חסרת-אישיות מתוך קבוצה של ארבע דמויות, שנאלצים להתמודד בצורה מאוד אישית וכואבת עם מגיפת זומבים כלל-עולמית. אבל מה שהופך את Left 4 Dead למשחק כל כך מוצלח היא העובדה שהוא מיועד למשחק משותף של ארבעה שחקנים ברשת: רק אתם והחברים שלכם, נגד כמה אלפי זומבים.

קשה לי להמחיש לכם עד כמה התוצאה מצויינת. אז תדמיינו את התרחיש הבא: אתם הולכים, ביחד עם עוד שלושה אנשים, בחדר גדול וחשוך, לעבר חדר מואר קטן שנמצא בקצה שלו. לפתע אתם שומעים קול של אישה בוכה, ומזהים שהוא מגיע מכיוונה של אישה כפופה על הרצפה, בכניסה לחדר. האישה הזאת היא ה- Witch, אימת השחקנים ב- Left 4 Dead. בדרך כלל, הייתם מעדיפים לא להפריע לה, אבל היא עומדת בדרך שלכם. אתם לוקחים כמה צעדים אחורה, ומתחילים לשוחח עם החברים שלכם בשביל להחליט מה עושים, כשאחד השחקנים, שהתעכב מאחור בינתיים, מגיע סוף כל סוף לאזור ומאיר בטעות עם הפנס לכיוון המקום בו היא נמצאת. טעות. היא מתעוררת, מזנקת אליו, וכולכם צורחים בפאניקה בשעה שאתם מכוונים את הרובים שלכם למקום בוא היא נמצאת.

Left 4 Dead מספק אינסוף הזדמנויות לשחקנים לעשות טעויות מפגרות כאלה: לירות במיכל דלק ששאר חברי הקבוצה מיקמו בצורה אסטרטגית קודם לכן, לירות במכונית ולגרום לאזעקה שלה למשוך לאזור עשרות זומבים, או לירות באחד החברים שלכם במקום באחד מהזומבים שתוקפים אותו כרגע. אבל ב- Left 4 Dead, אין לכם זמן לכעוס על חברי הקבוצה שעושים את הטעות המפגרת הזאת. גישת ה"אנחנו כנגד כל העולם" של המשחק יוצרת תחושת סולידריות בין חברי הקבוצה – מהסוג שגורם לאנשים שגוססים על הרצפה לצעוק לחבר שלהם "תמשיך קדימה! תשאיר אותנו מאחור! תציל את עצמך!", או מהסוג שגורם לכם לשמוח כשמסוק החילוץ אוסף את חברי הקבוצה שלכם, גם אם אתם נשארתם מאחור בתור מזון לזומבים.

כמובן, יש עוד המון דברים שאפשר להגיד על Left 4 Dead. אפשר לדבר על ה- "Director", אותה אינטליגנציה ממוחשבת שמנסה ליצור משחק קצת שונה בכל פעם, כדי שלא תשתעממו בפעם השבעים שבה תשחקו באותו המסך. אפשר לדבר על הבוסים הזומבים המאיימים, על עיצוב השלבים המוצלח, או על הקרדיטים הגאוניים בסוף כל מסך ("3,195 זומבים נפגעו במהלך הכנתו של סרט זה"). אפשר, ואנחנו גם נעשה את זה, בפוסט שיכתב בעתיד ויתהדר בכותרת מקורית כמו "Left 4 Dead: הביקורת". אבל לבינתיים, תנו לי פשוט להחמיא ל- Left 4 Dead על הדרך שבה הוא גורם לי להרגיש כאילו אני נמצא בתוך סרט אימה ביחד עם עוד שלושה אנשים. ואם לא על כל זה, אז תנו לי פשוט להחמיא לו על זה שהוא גרם להורים של דורון למצוא אותו יושב בחדר וצורך לתוך מיקרופון "הצילו! הצילו! אוכלים אותי! תעזרו לי!". זה היה ממש מצחיק.

ובנושא דומה: הקבוצה של "העולם על פי אינטל" ב- Steam עדיין קוראת לקוראי הבלוג שמשחקים גם ב- Left 4 Dead, במקרה. תבואו, ויהיה כיף. אני מקווה.