באיחור קצר של מספר שנים אחרי כל העולם, סיימתי את Mass Effect בגרסת ה-PC. ויש לי כמה דברים להגיד.

אני אקדים ואומר שלא שיחקתי מעולם באף RPG של Bioware, ובעצם, הדבר הכי קרוב ל-RPG ששיחקתי בו הוא Deus Ex, או אולי Borderlands במידת מה. אם כך השעות הראשונות של המשחק דרשו ממני מעט הסתגלות. המשחק זורק אותך לעולם חדש, ומיד מתחיל להמטיר עליך כמויות של מידע. גזעים, דמויות, היסטוריה ואפילו מערכות ה-Stealth של הספינה בה אתה משרת. ובכל פעם שמישהו מסביר לך משהו, אתה יכול גם לבחור ב-“Investigate” ולקבל עוד יותר מידע. בעע. תלחץ, ולפניך עוד דיאלוג מייגע. לא תלחץ, ותרגיש שאתם מפספס משהו. מתי כבר יורים במישהו?

ואם כבר יריות, כבר מההתחלה חשתי שזו לא נקודת החוזק של המשחק. השליטה מרגישה קצת מגושמת, כלי הנשק לא מהנים לשימוש, ולפחות בהתחלה – לחברי הצוות יש נטייה למות כל הזמן ולהשאיר אותך לבד במערכה. איכשהו הכרחתי את עצמי למשוך הלאה, כי בטח יש הסבר להתלהבות לה זכה המשחק בזמנו.

הם צדקו. פתאום מצאתי את עצמי מתעניין. כמו ספר מדע בדיוני אפי, שמתחיל לאט והופך למרתק ככל שאתה שוקע בעולמו, שקעתי לתוך Mass Effect. אז מה באמת ה-Saren הזה מתכנן? ומה באמת קרה ל-Protheans? ספר לי עוד משחק יקר, tell me more! משחק רבים מנסים להיות סרטים, אבל Mass Effect הוא לא סינמטי. הוא ספרותי. הוא עמוק ועמוס בתוכן. לכל דמות יש את הרקע שלה, ולכל דבר, ממש לכל דבר (למה דמות X כל כך רגישה לגבי נושא Y, נגיד), יש הסבר, אם רק תלחצו על Investigate. אז בהתחלה זה מייגע מאוד, אבל אם מתייחסים לזה כמו סיפור אינטרקטיבי ופחות כמו למשחק שבו אתם להוטים ללכת לפוצץ את הדבר הבא, זה עובד.

זה לא Deus Ex. המשחק מציב בפניכם בחירות. אתם יכולים להיות האיש הטוב או האיש הרע, אך בשונה מהחיים האמיתיים, ומ-Deus Ex, הבחירות האלה מאוד ברורות. אתה רוצה ש-X יחיה או ש-Y יחיה? תבחר. האופציות מופיעות על גבי המסך כבמבחן אמריקאי. לפעולות שלכם, מחוץ למבחנים האמריקאים, אין השלכות אמיתיות, כי נדיר שיש יותר מדרך אחת להשלים משימה. המשימות המרכזיות הן לינאריות לחלוטין וכמעט ולא משאירות מקום לחופש פעולה. ואם אין חופש פעולה, כיצד יוכל שחקן אחד להתנהג בצורה שונה מחברו?

אבל היי, אף משחק אחר הוא לא Deus Ex, אז קשה לי לבוא בטענות ל-Mass Effect בעניין. נהניתי מהמשחק מאוד. יש לו המון בעיות (כל קטעי הנהיגה ב-Mako כל כך מעפנים שזה לא מצחיק בכלל), אבל בבסיסו הוא ספר טוב שאני ממליץ לכל אחד לקחת אותו למיטה, בהזדמנות. טוב, אתם מבינים למה אני מתכוון.

ו-Mass Effect 2? יחכה למבצע הבא ב-Steam.

עוד בערך שבועיים יוצא ה-Kinect של מיקרוסופט לאוויר העולם, והיום מייג'ור נלסון פירסם רשימה של כל 17 המשחקים הייעודיים שייצאו לכבוד הקינקט. לא אתעכב כאן על הרשימה המלאה, כי אתם יכולים לקרוא אותה בפוסט המקורי, אלא על הכיוון הכללי שלה:

נכון תמיד כשמדברים על בקרי תנועה, אחת הדאגות העיקריות היא שזה מכוון בעיקר ל- casual gamers ולא באמת מתאים למשחקי הארד-קור? כשאני מסתכל על הרשימה, זה מה שאני רואה: משחק "תראו, יש לי בקר תנועה!", Kinectimals, משחק "תראו, יש לי בקר תנועה!", הארי פוטר, ספורט, ריקודים, ספורט, ריקודים, ספורט, ספורט, ספורט, ספורט, ספורט, מירוצים, ספורט אקסטרים, מכות, מירוצים.

I rest my case.

כן, זה יום כזה של כל מיני חדשות מדכאות בנוגע למותגים מפורסמים. חבל.

Final Fantasy XIV לא זכה לביקורות אוהדות במיוחד. עכשיו המצב העגום שלו גם זכה להכרה מצד Square Enix, שהכריזו כי הם מאריכים את תקופת ההתנסות החינמית לרוכשי המשחק מ- 30 ל- 60 יום, בעקבות הפידבק שהם קיבלו מהלקוחות שלהם.

לא מדובר בידיעה מרגשת במיוחד, אבל מה שכן מגניב בכל הסיפור הזה זו הידיעה שפורסמה ב- PC Gamer (ואני מקווה שהיא נכונה, כי המקורות שהם מצטטים הם מפוקפקים למדי), על כך שאחד ממשקיעיה היפניים של Square-Enix מכר בזעם את המניות שיש לו בחברה (1% מסך המניות של החברה, במחיר כולל של כ- 26 מיליון דולר) בעקבות המצב המזעזע של Final Fantasy XIV. בין זה לבין העובדה שהחברה נאלצה לוותר על עוד חודש של הכנסות מהמשחק ההמוני שלה, אני בטוח שהם לא מאושרים במיוחד עכשיו. בערך כמו המפיצים של Guitar Hero: Warriors of Rock.

את הביקורת שלו על Guitar Hero 6 התחיל עופר בטענה ש"לכולם כבר נמאס ממשחקי מוזיקה". עכשיו מסתבר שהשבוע האחרון נתן תזכורת כואבת למדי לנושא הזה.

אף אחד לא ממש ציפה מ- Guitar Hero: Warriors of Rockלעבור את ה- 1.5 מיליון עותקים ש- Guitar Hero 3 מכר בשבוע הראשון להפצתו, אבל המצב הנוכחי שלו מאוד לא נעים: 86,000 עותקים של המשחק נמכרו בארה"ב בשבוע הראשון להפצתו. Eurogamer משווה את המספרים האלה למספרים של משחקי Guitar Hero הקודמים, והתמונה שנוצרת היא קצת… עגומה. בתור חובב הז'אנר, אני מקווה שהם עדיין ממשיכים להרוויח כמות כלשהי של כסף מהמוזיקה שהם מפיצים למשחק בתור DLC.

אבל היי, אולי ל- Rock Band 3 יילך יותר טוב.

נובמבר הוא חודש עמוס באירועים. שליש מחברי הבלוג נולדו בחודש נובמבר. שישית מהם התחתנו בנובמבר. זה החודש שבו אמור לצאת ה- Call of Duty החדש. ו- Epic Mickey. זה החודש שבו אמור לצאת ה- Kinect. זה החודש שבו אני אמור לחזור לארץ. אין ספק, מדובר בחודש עמוס. אבל עכשיו נוסף לכם עוד משהו לרשימת הדברים שיש לעשות בנובמבר. הדבר הזה הוא כנס GameIS, שהולך להתקיים ב- 9 לנובמבר, ולכלול המון דברים מגניבים – מטקס הפרסים המסורתי של GameIS, דרך מגוון פאנלים והזדמנויות לפגוש את האנשים שמעורבים בתעשיה הזאת בארץ, ועד להרצאות של אורחים מחו"ל (מכל מיני מקומות זניחים כמו Square-Enix).

אני לא הולך להיות שם. רוב הסיכויים הם שאני עדיין אהיה בקנדה בתקופה הזו. אבל לכם אין את התירוץ הזה. כלומר, אולי יש לכם את התירוץ של "זה יקר לי מדי", אבל זה לא שאתם בקנדה, או משהו.

אז תלכו. תהנו. ואז תספרו לי איך היה.

שלום 🙂

אז ארצה להתחיל בדבר הכי חשוב שיש לי להגיד – :ם.

עכשיו אפשר לדבר ביזנס – שמי אבישי רויטבלט, כבר הייתי שותף בהכנת הפודקאסט האחרון (פרק 5), ועכשיו הגיע הזמן שגם תראו ממני תוכן עצמוני.
אז הפרסום הראשון שלי כאן בבלוג הוא הפוסט האחרון בבלוג הקודם שלי – www.avishee.com. בפוסט אני מדבר בקצרה על שני דברים – ביקורת חפוזה מאוד על BattleField Bad Company 2 – משהו שהקהל שלי ביקש ממני לעשות זה זמן רב, וביקורת חפוזה אפילו יותר על Medal of Honor Beta שיוצא עוד יומיים.

בנוסף, אם אני נראה לכם בחור מגניב שאתם רוצים לדעת עלי יותר, אז הרי לכם פרק הפתיחה לבלוג הקודם שלי, עוד מהתקופה שבה לא הייתה לי מצלמת Flip ולא ידעתי שהמים במזרקה מלאים בעצות.

נא להיות רגישים עם הטוקבקים. אני לא טוב בלקבל ביקורת ואני אתחיל לבכות בחושך.

חברת L+E Pictures תפיק סרט שמבוסס על Just Cause. למה? Fucked if I know! (אם לא גיחכתם עכשיו, רוצו לראות את הביקורת של יאצי ל-Just Cause 2)

כבר הוכח הרבה פעמים בעבר שגם אם לוקחים משחק מחשב עם עולם עשיר, סיפור טוב, דמויות מעניינות והרבה קונספטים ייחודיים, והופכים אותו לסרט – הסרט ייצא סביר-פלוס במקרה הטוב. ל-Just Cause אין אף אחד מהדברים האלה. אם קראתם את הביקורת שפורסמה כאן לא מזמן למשחק ההמשך, אתם יודעים בדיוק מה הולך שם: סוכן CIA נשלח לאי טרופי אקראי כדי לזרוע הרס. זהו, זה הכל.

המשחק עצמו מכיל כמה דברים שהולכים טוב במשחק – עולם פתוח מאוד גדול ומלא דברים להרוס, כלי רכב שכיף לנהוג בהם, ומנגנון משחק די זורם – אבל אף אחד מהם לא משפיע על הסרט, ובסופו של דבר זה יהיה, כנראה, סרט אקשן גנרי עם קצת יותר הרס מבדרך כלל, ו"מותג" שכמנגנון הייפ הוא כנראה אחד הפחות מוצלחים שהיו יכולים לבחור – משחק עם ביקורות פושרות יחסית, שמכר בכל הקריירה שלו (כולל ההמשך) פחות, למשל, ממה ש-Halo: Reach עשה ביום אחד.

מצד שני, בעולם שבו מפיקים סרט שמבוסס על Asteroids, אני מוכן להאמין לכל דבר.

קיירון גילן הודיע היום שהוא עוזב את Rock, Paper, Shotgun.

חלק מכם אולי שואל עכשיו, בתגובה, "מי?". חלק מכם אולי זוכר את הכמות המכובדת של האזכורים שהוא זכה לקבל בבלוג במשך השנים. חלק אחר מכם בטח מזהה את השם שלו, ומרגיש על כך לא-מעט עצב. וחלק מכם בטח כבר מזמן הפסיק לקרוא את הפוסט הזה כי הנושא הזה לא מעניין לו את התחת.

אבל בשבילי, מדובר בחדשות הכי עצובות שקיבלתי השבוע. עוד כשהייתי טינאייג'ר זב-חוטם, שקרא כל גיליון של PC Gamer מתחילתו ועד סופו כי היה לו יותר מדי זמן פנוי בחיים (וכי אני ממש חנון, אבל נעזוב את זה), השם של קיירון גילן היה הראשון שלמדתי להכיר. הוא (וג'ון ווקר, אבל זה לא חשוב עכשיו) היה הכתב האהוב עלי במגזין הזה – מסוג המבקרים שלא הייתי צריך לקרוא את הקרדיט בראש הכתבה כדי לזהות לפי הסגנון הייחודי שהוא כתב ביקורת מסויימת. אין הרבה אנשים בתחום הזה שאני יכול להגיד בכנות שהערצתי אותם. אבל קיירון היה כזה. וכשהוא, ביחד עם עוד שלושה מבקרי משחקים נוספים (אחד מהם היה ג'ון ווקר, אבל זה לא חשוב עכשיו) הקימו את Rock, Paper, Shotgun, ידעתי שזה הולך להפוך לאחד מאתרי המשחקים החביבים עלי.

ועכשיו הוא עוזב. משאיר מאחוריו נאום על כמה הוא אוהב את כולם, ועל כמה מבקרי משחקים הם האנשים הכי מגניבים ביקום. במשך היום יצא לי לקרוא כל מיני אנשים, כמו עורכת החדשות של Gamasutra, כותבים על כמה זה חבל. כל מה שאני יכול לעשות זה רק להזדהות איתם.

טוב, לפחות יש לי עדיין את ג'ון ווקר (אבל זה לא חשוב עכשיו).