נתחיל בדיסקליימר. לא שיחקתי באף אחד משחקי Gears of War הקודמים ל-Xbox 360. אז אם אתם שחקני Gears of War ותיקים שרוצים לשמוע כיצד המשחק החדש משתווה לקודמיו, זו כנראה לא הביקורת בשבילכם. הניסיון היחיד שלי עם הסדרה היה כשקניתי את גרסת ה-PC של המשחק המקורי, אי שם ב-2007, ופשוט לא הצלחתי לשחק בה בגלל בעיות טכניות. מאז, לא חשתי צורך לחזור למשחקים האלה. עוד Cover Shooter גנרי ומצו’איסטי, חשבתי. לא תודה. לכן אני מודה שהייתי קצת פסימי כשניגשתי לשחק בגרסת ה-PC של Gears of War 4. המשחק רץ תחת פלטפורמת ה-UWP של חלונות 10, שהתפרסמה לאחרונה הודות לכמה פורטים בעייתיים למדי. לכל הפחות, חשבתי, גם אם המשחק עצמו לא יהיה כמו פרק משעמם של ‘כוח המחץ’, הוא בטח יפעל כמו תחת על המחשב שלי.

ובכן, אני שמח לבשר שטעיתי, ודי בגדול. לא נתקלתי בשום בעיה בזמן ההורדה (העצומה – 70 פאקינג ג’יגה) וההתקנה של Gears of War 4. המשחק רץ נהדר ונראה נהדר על המחשב הרק-סביר שלי (GTX 970, מעבד i5 עתיק, 8 ג’יגה זיכרון). אם יש לכם מחשב גיימינג מהשנים האחרונות, אני מעריך שהוא יפעל על 1080p60 ללא בעיות מיוחדות. הבעיות הטכניות היחידות שנתקלתי בהן היו במולטיפלייר, שם סבלתי מלאגים קשים ולא באמת הצלחתי לשחק. העדר server browser או אפילו תצוגה של הפינג אחרי שמתחברים למשחק מקשים כאן עוד יותר. לי זה פחות מפריע כי אני מעדיף משחקי סינגל פלייר בכל מקרה, אבל אם זה חשוב לכם אולי כדאי לחכות שיתקנו את זה, כדי שלא תתחרפנו.

והמשחק עצמו? אין ספק שבבסיסו אין פה הרבה ייחוד. זהו משחק פעולה מגוף שלישי רגיל למדי. רצים ממחסה למחסה ויורים מחסנית אחר מחסנית אחר מחסנית במפלצות. ומה אין בו? אפשרות לקפוץ, אפשרות להתכופף, שדרוג של הדמות או כלי נשק, חידות, ולמעשה שום דבר שהוא לא לירות, להסתתר מאחורי מחסה ולרוץ. אם הוא לא היה כל כך יפה היה אפשר לחשוב שמדובר במשחק מ-2008. והאמת? מלבד חוסר היכולת לקפוץ (כי רבאק, יש פה סלע קטן, אין מצב שמי שהרגע הרג חמישים מפלצות במו ידיו לא יכול לעלות עליו), הדברים האלה לא חסרים אפילו קצת. Gears of War 4 לא מתיימר להיות מתוחכם. הוא עושה מעט, אבל הוא עושה את זה בענק. המשך »

בחופה המזרחי של הָרָן, העיר מוכת הזומבים של Dying Light, שוכנת הפתעה חביבה. אם תשחו לכם שם, תוכלו לשים לב לסלע שבו תקועה חרב העונה לשם EXPCalibur.  עלו על הסלע, לחצו על F למשך דקה שלמה, ותזכו בחרב חזקה להפליא, בשלב שבו המשחק מציע לכם מבחר משמים של מקלות וצינורות גז. הידד! סוף סוף אפשר לשסף את המתים כהוגן! מוהאהאהא! אך שמחתכם  מוקדמת. החרב מספיקה לשלושה זומבים בערך לפני שהיא יוצאת מכלל שימוש.  חס וחלילה שתיהנו למשך מספר רב ספרתי של שניות. המפתחים טרחו ושמו במשחק Easter Egg מגניב. הם גרמו לכם להסתכל על מפה באינטרנט, לשחות עד לשם וללחוץ על פאקינג כפתור במשך פאקינג דקה. ואז החרב נהרסת בין רגע. אבוי.

הדוגמא הזו, מסכמת, בעיניי, את הבעיה של Dying Light. זהו משחק שהיה לו את כל הפוטנציאל להיות מצוין. כל המרכיבים נמצאים שם: עולם פתוח יפהפה, מערכת פארקור מוצלחת ומיליוני זומבים שאת ראשם ניתן לערוף. ואיכשהו, באופן מכעיס כמעט, Techland דפקו את זה. הם מתעקשים לא לתת לנו ליהנות. המשך »

אין דבר שמכעיס אותי יותר מאשר לאבד את השמירות במשחק בגלל באג מפגר. בעצם יש: לאבד את השמירות במשחק שבו אי אפשר להעביר את קטעי הקישור. אין ספק ש-The Walking Dead הוא משחק מצוין, אך מישהו ב-Telltale ממש פישל עם גרסת ה-PC, שנוטה למחוק את השמירות שלכם כשהמשחק קורס בגלל סיבה כלשהי. במקרה שלי – ניסיתי לשחק עם שלט ה-Xbox, המשחק לא אהב את זה (‘אנחנו לא תומכים רשמית ב-Windows 8’ גורסים ב-Telltale, וגרמו לי להעלות השערות שונות על פרנסתה של אימא שלהם) והחליט אף להעניש אותי ולמחוק את כל ההתקדמות שלי עד אותה נקודה.

למרבה המזל הייתי רק בפרק הראשון של המשחק כשזה קרה, אך שחקנים רבים איבדו את כל ההתקדמות שלהם לאחר שעות רבות של משחק. אז בתור טיפ לקוראים, אם אתם משחקים ב-The Walking Dead, בצעו את הצעדים הבאים כדי לשחק ללא פחד.

המשך »

2012 היתה אחלה חמודה. הנה כמה מילים על מה שעשה לי אותה.

המשך »

אמנם כבר כתבנו פה כבר על Max Payne 3 בעבר, אבל גם לי בא. אסור?

עת הנעתי את מד רמת הקושי מ-medium ל-easy, חשתי את הבושה גואה בגופי. בכל זאת, אני גיימר עם אגו, והרמות הקלות במשחקים מיועדות לאחים הקטנים שלנו, להם עדיין קשה להם עם ה-WASD. שאני אשחק על easy? ‘פחח’, הייתי אומר לכם עד לא מזמן.

התגברתי על הבושה. יתר על כן, טוען אני לפניכם ש-easy היא הרמה הטובה ביותר לשחק בה ב-Max Payne 3 (כן, אני פונה גם אליך, עופר. טוב נו, אז לכולם חוץ ממך).

הנה ההסבר: מקס פיין הוא בחיר רגיש, ובמשחק השלישי בכיכובו הוא בעיקר רגיש לקליעים. הוא מת מהר ולעיתים קרובות. Rockstar הפכו את מקס פיין לכל כך רכרוכי, שפתאום מצאתי את עצמי משחק בהתאם. זהיר. משתמש במחסות בלי הפסקה. חוסך ב-Bullet Time כדי שאוכל לנצל אותו במקרי חירום. לא משתמש בכלל ביכולת ה-Shoot Dodge (שבה מקס קופץ בהילוך איטי לעבר הלא נודע) כיוון שהיא מסוכנת מדי ומשאירה אותי חשוף לפגיעות. יכולתי להמשיך כך עד סוף המשחק, לולא הייתי מגיע להבנה הבלתי ניתנת לערעור – זה לא כיף.

המשך »

תחילה, לעניין הספוילרים: לא יהיו פה כאלה. עד כמה שזה בוער – לא אדבר על הסוף. אולי אקדיש לזה פוסט נפרד.

אז Mass Effect 3. וואו. אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה הייתי כל כך אובססיבי לגבי משחק. בשבועות האחרונים הקדשתי לו כל דקה פנויה. בערב אחד מביש, זוגתי נעדרה מהבית ושיחקתי במשחק ארבע שעות ברצף. קמתי מהמחשב עם עיניים מזוגגות וראש כואב, וניסיתי להבין מה לעזאזל קרה פה. אני לא חושב שזה קרה לי מאז גיל 16 (היי, אני דורון ואני בן 28 כבר).

המשך »

Arkham City הוא לא משחק על באטמן. הוא גם לא על הג’וקר או כל אחד משמיליון הנבלים האחרים שם. הוא אפילו לא משחק אקשן או התגנבות. לפחות, לא בעיקר. Arkham City הוא משחק שעוסק בסימני שאלה. לא כאלה קיומיים, אלא בכאלה שהם קטנים, ירוקים ומפתים. “היי!”,  יקרא לכם סימן שאלה מכל פינה (ובאמת מכל פינה). “עזבו את תושבי גותהאם, למי אכפת מהם. אני סימן שאלה ואני מחוץ להישג ידכם. נכון שאתם רוצים אותי, נכון?!”

המשך »

וואו. איזו שנה מעולה של משחקים. כולם חושבים כך וגם אני. אבל אני חשבתי על זה באופן עצמאי. לא, באמת. בכל אופן, הנה המשחקים שאהבתי במיוחד.

המשך »