חודש אחרי ש-Batman: Arkham City הגיע לקונסולות לקול תרועות רמות, היום הוא שוחרר גם למחשב האישי. אם עשיתם למשחק preorder בחנות של Steam, הייתם אמורים להיות יכולים לשחק בו כבר. אלא אם אתם ממדינה נידחת כמו ישראל.

נכון לכתיבת שורות אלה, דף המשחק ב-Steam חסום לישראל ולמדינות אחרות. זה בהחלט לא היה המצב בחודש שקדם לשחרורו, ואנשים רבים הזמינו את המשחק ושילמו עבורו. כעת, הם גילו לאכזבתם, המשחק פשוט לא עובד. הפורומים של Steam עמוסים בזעקות שבר של קורבנות האירוע הזה. לא די בכך שיציאת המשחק ל-PC התעכבה במספר שבועות (ולאחרונה בשבוע נוסף), כעת גם מי שכבר קנה אותו לא יכול לשחק.

תגובה רשמית מ-Valve לסיפור הזה עדיין אין, וקשה לי להאמין שיהיה הסבר שיצדיק את התקלה הזו. רוצים לחסום את המשחק לאזורים מסויימים? מילא. כבר התרגלנו לכך ממפיצות מסויימות (Saints Row 3, לדוגמא, לא היה זמין אפילו ל-preorder ב-Steam). אבל לאפשר לאנשים לשלם לכם ואז לחסום אותם? זה שיא חדש של חוצפה וזלזול.

אנטישמים כולם, תאמינו לי.

ולמי שעדיין רוצה לקנות: ב-Origin של EA המשחק דווקא זמין בישראל, אבל במחיר יקר יותר – 50 יורו במקום 50 דולר כמו ב-Steam. ואם אתם מוכנים לוותר על הורדה דיגיטלית ולהזמין עותק קשיח, חנויות כמו Zavvi מוכרות אותו ב-25 פאונד (המשלוח חינם), שזה קצת פחות מ-40 דולר.

אחרי חודשים ארוכים בהם האקס בוקס שלי שימש כמכונת דאנס סנטרל באופן די אקסלוסיבי, יצא לי לשחק במספר משחקי קינקט. הנה מה שחשבתי עליהם.

Fruit Ninja Kinect (ל-XBLA)

את המשחק הזה אפשר לסכם ב”נכון Fruit Ninja? אז לקינקט”. הוא לא מתיימר לעשות יותר או פחות, אלא זה בדיוק משחק השמדת הפירות ששיחקתם בסמארטפון שלכם, אבל בגרסה שבה אתם משתמשים בזרועות שלכם כדי לבצע את הקיצוץ. מצבי המשחק הם זהים כמעט לחלוטין, כאשר גם פה מצב הארקייד (זה שיש בו בננות שנותנות בונוסים מגניבים) הוא הכי כיפי. התוספת המשמעותית היחידה על פני גרסת הסמארטפון הוא מצב מרובה משתתפים שבו שני שחקנים יכולים לקצוץ פירות ביחד. למעשה, עבורו רכשתי את המשחק. זה פשוט כיף לשחק עם עוד חבר ולהתחרע על הפירות במסך. זיהוי התנועות עובד היטב, ובאופן כללי זה ניצול מוצלח של חיישן הקינקט.

ובכל זאת, קצת ביקורת. קודם כל, הוא יקר. 10$ זה המון למשחק כזה, מהסוג שעולה בין 0 ל-4 שקלים בגרסת הטלפון. ואם כבר אנחנו משלמים מחיר כל כך יקר, ניתן היה לצפות לקצת חידושים ושינויים שמנצלים את העובדה שמדובר בפלטפורמה ביתית. עוד מצבי משחק? בונוסים חדשים? עגבניות שרי? משהו? נו טוב.

אז מומלץ? בהסתייגות קלה, אבל כן. הוא כיפי, ומהווה הדגמה משעשעת של הקינקט לחברים.

Child of Eden

משחק הקינקט הכי יפה ומיוחד שיצא עד כה. הוא מגיע מהיוצרים של Rez, והוא בסגנון די דומה לו. זהו משחק יריות “על מסילה” והקורבנות הם כל מיני צורות גאומטריות המייצגות חלקיקי מידע, וירוסים והשד יודע מה, בעולם וירטואלי הזוי ויפיפה שיצרו המפתחים (היפנים, כמובן). המטרה: להציל את לומי, העלמה היפה הכלואה בעולם הזה. כמו Rez, גם Child of Eden עושה שימוש נהדר במוסיקה, כאשר הירי שלכם יוצר אפקטים קוליים שמשתלבים במוסיקת הרקע ומוסיפים לחוויה הויזואלית גם חגיגה קולית. זהו מהמשחקים הבודדים שמהנים גם עבור צופה מהצד, ולא רק עבור זה שמשחק.

כשיחקתי רוב הזמן לא ידעתי מה לעזאזל קורה על המסך, אבל נסחפתי לחלוטין לתוך המראות המוזרים של Eden, והמוסיקה הנהדרת (ויש גם שירים!). השליטה באמצעות הקינקט מסייעת לתחושה הזאת: זה מרגיש כאילו אתם מחוברים, פיזית, לנעשה על המסך, ואתם ממש זורמים, ויורים, בתוך המרחב. לא פלא, אם כן, שמיקרוסופט החליטה לכלול את המשחק בחבילות הקינקט החדשות – החיישן והמשחק הזה פשוט נועדו זה לזה.

החסרון המרכזי של Child of Eden הוא האורך שלו. הסיפור נגמר תוך שעתיים פלוס-מינוס, מה שהיה קביל, אולי, אם הוא היה נמכר במסגרת ה-XBLA, אך כשיצא הוא נמכר במחיר מלא, וזכה להצלחה מסחרית די עגומה. למרבה המזל, הכללתו בחבילות הקינקט הביאה לכך שניתן לקנות אותו עכשיו במחיר זול בהרבה ב-ebay. אני קניתי אותו ב-11 דולר, ובמחיר הזה אני ממליץ עליו בלב שלם.

Leedmees (ל-XBLA)

שיחקתי רק בגרסת ה-trial של Leedmees, והיא שעשעה אותי לשעה בערך. הקונספט: כמו למינגס, רק שאתם משתמשים בגוף שלכם על מנת להעביר את היצורים הזעירים ממקום למקום. אתם עומדים באמצע, ועליכם לעמוד בתנוחות שונות כדי שתוכלו לשאת את ה-leedmees מצד אחד של המסך לצד האחר, כאשר הפלטפורמות והמכשולים משתנים משלב לשלב. הרעיון ממש חמוד, וכשזה הולך לו, המשחק גורם לכם להרגיש כמו ענק שמנסה לעזור לגמדים הקטנים שלו, מרים אותם על זרועותיו ומוביל אותם למקום מבטחים.

אבל זה לא תמיד הולך לו. לעיתים קרובות המשחק לא הצליח לזהות את תנועותי בדיוק, ופעמים רבות נפלו הקטנטנים למותם, מול קולות התסכול שלי. פעולה שאמורה להיות פשוטה, כמו להרים leedme מהקרקע, התגלתה כמסובכת מדי, עקב מימוש קינקטי לא אופטימלי. גזר הדין: אפשר לוותר.

סיכום

אם אתם ממאוכזבי הקינקט (אני אף פעם לא השתייכתי לקבוצה הזו), אני חושב שתשמחו לגלות שמשחקים הולכים ועושים דברים יותר ויותר מעניינים עם החיישן הזה. אפשר לשחק במשחק כמו Child of Eden עם שלט, אבל זה פשוט פחות כיף. תנו ליפנים חומרה מגניבה, והם כבר ימצאו משהו יצירתי לעשות איתה.

לקח לי קצת זמן להגיע ל-Crysis 2, אבל הפאטץ’ שמשדרג את הגרפיקה של המשחק עם יכולות DX11 היווה הזדמנות מצויינת עבורי להשלים את הפער.

אז כן, עם ההגדרות על Ultra וברזולוציה גבוהה, Crysis 2 הוא משחק יפה. מאוד, אפילו. אבל, לא יודע. הפעם המשחק מתרחש בניו יורק שעוברת מתקפת חייזרים, והכל הרבה יותר אפור ומשעמם ויזואלית. ב-Crysis הג’ונגל הירוק, המים הכחולים והשקיעות הצהובות הפיקו מהמנוע הגרפי נופים ציוריים שנראו כמו הרקע של המחשב של אבא שלכם. האפור של Crysis 2 משאיר הרבה פחות מקום להתפעלות. הוא עדיין הוציא ממני כמה “וואו” פה ושם, אבל Crysis השאיר אצלי ציפיות גבוהות מדי כנראה.

אז סיימנו עם עניין הגרפיקה, ועכשיו ניגש להסביר למה זה משחק ממש טוב. זה לא בגלל העלילה, אני חייב לומר, או בגלל הדמות שלכם. הגיבור בעל החליפה פעם הוא אלקטרז, חייל אילם ונטול אופי. האיום הוא חייזרי, וכמובן בני אנוש עם מוסריות מפוקפקת. ויש אינטריגות! ולא ברור מי האיש הרע! וטוויסטים! ומי היה מאמין, קטע שבו תופסים אתכם ולוקחים לכם את כל כלי הנשק! או בקיצור, עלילה גנרית לחלוטין של משחק FPS. כל כך נמאס לי כבר מהסיפורים המונפצים של המשחקים האלה, שאני בדרך כלל פשוט מכבה את הצד של המוח שמנסה להקשיב.

אוי, אבל הייתי בכלל אמור להסביר למה אהבתי את המשחק. אז הנה: כי יש בו אקשן מעולה. זה נובע מזה שהמשחק נותן לכם המון כוח, ואתגרים לא קטנים שבהם עליכם להשתמש בכוח הזה. מדובר בשילוב של שני אלמנטים: חליפת הסופר-פאוורס שלכם, שנותנת לכם הסוואה או שריון, ואזורים פתוחים שמאתגרים אתכם למצוא את הדרך המהנה ביותר לעבור אותם באמצעות החליפה הזו.

נכון, אלו לא השטחים הפתוחים העצומים של Crysis, אבל עדיין מדובר במשב רוח מרענן לעומת מרבית משחקי ה-FPS בשנים האחרונות. סיטואציה אופיינית ב-Crysis 2 תציב אתכם על גג בניין כלשהו, בנקודת תצפית על הרחובות שמתחת. עם המשקפת תוכלו לצפות ולסמן את החיילים או החייזרים (שהם סתם חיילים משודרגים, לא מפלצות מעצבנות, תודה לאל) המפטרלים באזור, ולתכנן איך תגיעו לצד השני. האם תתגנבו לעבר מכונת היריה, תפעילו את מצב השריון של החליפה ותתחילו לרסס את כולם? האם תתגנבו לגג הבנין ממול ותתחילו לצלוף? או שפשוט תרדו למטה, תדביקו C4 לחבית נפץ ותתחילו להעיף את המקום באוויר?

אם התוכנית שלכם עובדת – זה כיף גדול, ואם לא, זה גם כיף. כי תצטרכו לאלתר, להיכנס ולצאת ממצב ההסוואה של החליפה, לחסל את החייזר הזה ואת ההוא ואז להסתתר שוב, וכן הלאה. ברגע שמגלים אתכם המשחק לא מרחם. הוא יודע שאתם חזקים עם החליפה הזו, אז הוא זורק עליכם את כל מה שהוא יכול, ולכן תצטרכו להיות זריזים וחכמים. אגב, זה אפשרי לחלוטין, אולי אפילו אפשרי מדי לאחר שתשדרגו את מנגנון ההסוואה של החליפה, לעבור אזורים שלמים בלי שיגלו אתכם ובלי שתצטרכו לירות באף אחד. למה אפשרי מדי? כי זה מרגיש קצת כמו פספוס של אקשן טוב לדלג על איזור שלם בלי פיצוצים. המשחק הוא במיטבו, לדעתי, כשמשתמשים במנגנון ההסוואה במשורה.

המשחק אמנם לא חף מבעיות (אירועי קוויק-טיים-ינעל-אחותם, נקודות שמירה מעצבנות לעיתים, אויבים מחבקי קירות), אך קשה לי שלא להמליץ בחום על Crysis 2 לכל מי שמעוניין באקשן מבריק, מאתגר ולא מתוסרט עד המוות. הוא בינתיים משחק האקשן הטוב ביותר ששיחקתי בו השנה.

אם לא ראיתם את זה עדיין, אתם חייבים. 15 דקות מדהימות מתוך מה שמסתמן כסיבה הטובה ביותר להמשך קיומו של העולם גם ב-2012.

וואו.

רבות נכתב כבר על עניין הפיראטיות בישראל, ונדמה שמקלדותינו עייפו מהעניין הזה. ובכל זאת, אם יש משהו שמטריד את מנוחתי, הבלוג הוא מקום טוב לשפוך בו מעט מהתסכול, לא כן?

מעשה שהיה. הלכתי לקנות אקס בוקס חדש, אחרי שהקודם עבר הסבה מקונסולה ללבנת איטונג מעוטרת בשלוש נורות אדומות. בהיעדר דוד מארה”ב, פניתי אל אחת מחנויות הגיימינג הישראליות – GameHot, בקניון ערי החוף בראשון. לשם שינוי לא הזמנתי מהאינטרנט, אלא ניגשתי לחנות בעצמי, שכן היא ממוקמת די קרוב אליי. היו שם שני מוכרים. ביקשתי לרכוש Xbox 360, גרסת הסלים, עם 250gb, ללא קינקט (כבר יש לי). מיד הם מיהרו להסביר לי שכדאי לי לקנות קונסולה “מוסבת” כדי שאוכל לשחק במשחקים פרוצים.

הבהרתי להם שאין לי כל רצון בקונסולה מוסבת, ואם אפשר בבקשה אחת שהם לא נגעו בה בכלל. הם המשיכו ללחוץ וניסו למכור לי קונסולה יקרה יותר, שלטענתם יש לה כונן DVD עם הכנה לפריצה (מה שזה לא אומר). יתר על כן, מסתבר שהקונסולה עם כונן DVD של חברת שקר כלשהו (לא זוכר כרגע את השם) תומכת ב-HD, והאחרת – הזולה יותר, לא. זו כמובן שטות מוחלטת. לאחר שהתבהר שאין להם כרגע את הקונסולה שאני מעוניין בה במלאי, החלטתי ללכת ולא לחזור לשם.

חשבתי לעצמי קצת והחלטתי שעדיף לי לשלם מעט יותר ולקנות את הקונסולה מרשת גדולה יותר, כי היא גם זו שתספק לי את האחריות. הלכתי לסניף של Enjoystick בראשון לציון (הסניף הראשי שלהם).

כשהגעתי לחנות היו שם המוכר, יחד עם משפחה – אבא, אמא וילד כבן 9. הם התעניינו ברכישת קינקט, והשתעשעו עם Kinect Adeventures שהודגם בחנות. האבא התעניין אם צורבים את המשחקים לקינקט באותו האופן (“ורבטים דו-שכבתי, כן?”), והמוכר הבהיר לו שכן, אין שום הבדל. כמובן שגם שם מוכרים קונסולות “מוסבות” ולכן כשפניתי למוכר מיד ביקשתי קונסולה שמברג לא התקרב אליה. האבא התפלא לשמוע אותי. “מה, אתה קונה משחקים מקוריים? זה יקר”. עניתי לו שכן, אני קונה משחקים מקוריים. וזה לא כל כך יקר אם לא קונים בישראל, וחוץ מזה, שבעיניי לשחק במשחקים פרוצים זה לא מוסרי ולא שונה מגניבה של פריט מחנות. “אבל מוכרים אותם פרוצים”, אמר. “מוכרים גם טלוויזיות גנובות, מתי לאחרונה קנית אחת?”, שאלתי.

לא נראה לי שהוא השתכנע. הרעיון של לשלם בעבור משחק נתפס ככל כך אבסורדי בעיניו. ולמה שזה לא יהיה כך? כשחנויות דוחפות ללקוחות מראש קונסולות פרוצות, הן נותנות לגיטימציה לפיראטיות, לגניבה. שזה, אגב, די מוזר. הרי החנויות האלה מוכרות גם משחקים מקוריים. למה שהם ירצו לדחוף דווקא את הקונסולות שלא ייצרו עבורן רווח בהמשך?

אז אולי זה בכלל הפוך. החנויות מוכרות את הקונסולות הפרוצות כי יש להן ביקוש הרבה יותר גבוה, ואם הן לא ימכרו אותן אז אנשים פשוט יקנו בחנויות אחרות ולהם לא יהיו לקוחות בכלל. ולמה יש להן ביקוש כל כך גבוה? כי חונכנו לא להיות “פראיירים”. עם אילו ערכי מוסר יגדל הילד בחנות, שאפילו אביו, אדם מבוגר ומיושב, לא מסוגל להבין שמה שהוא עושה אינו בסדר?

לפחות כשגנב גונב, הוא מודע לזה שהוא עושה משהו רע. הוא מסתתר, הוא נזהר ואולי אפילו חש אשמה. אבל גניבת המשחקים בישראל נעשית לאור יום, מעודדת על ידי החנויות עצמן, ולאף אחד זה לא מזיז. הם לא מרגישים טיפ-טיפה רע בעניין. להפך – זה הסטנדרט. מי שמשלם הוא הפראייר. וזה די עצוב.

עולם המשחקים כמרקחה בעקבות E3, אבל תודו שבסך הכל התאכזבתם מהמספר הקטן של הכרזות מעניינות באמת. כדי לשפר את מצב רוחכם, אני הולך לספר לכם על משחק חביב משנת 2010.

Singularity הוא המשחק האחרון של Raven לפני שאקטיוויז’ן הפכה אותה לעוד מכונת Call of Duty משומנת (תוך כדי פיטורין של אחוז נכבד מהעובדים שם). סיום עצוב לתהליך ההדרדרות שחל בחברה בשנים האחרונות. אם בעבר כמעט כל FPS ש-Raven הוציאה זכה להצלחה, בדור החדש הם הוציאו בעיקר כותרים בינוניים שהמבקרים והקהל לא חיבבו במיוחד. נדמה שהם פשוט לא הצליחו לרכב על הגל החדש של משחקי פעולה ונשארו קצת תקועים בעבר. זה חבל: Jedi Knight 2 ו-Star Trek: Voyager – Elite Force היו משחקים מצוינים, ולעומתם Quake 4 ו-Wolfenstein היו פשוט חלשים מדי.

מה שמביא אותנו ל-Singularity. אז האם הניסיון האחרון של Raven לפתח FPS מודרני צלח? במילה אחת: כן. ובשתי מילים: סוג של. בשורה התחתונה נהניתי מהמשחק, כי הוא עושה את כל הדברים הבסיסיים נכון. כלי הנשק כיפיים ומרגישים “נכון”. האווירה האפלה-אם-כי-הומוריסטית מצליחה להלחיץ לעיתים. האויבים לא מפגרים מדי. זהו shooter כמו ש-shooter צריך להיות, וכנראה ש-Raven עדיין יודעת לעשות כאלה.

ובכל זאת, אי אפשר בימינו לעשות “סתם” FPS. אז Singularity מנסה להיות יותר מזה. הוא מנסה להיות BioShock. מאוד. כולל הקלטות אודיו שמפוזרות ברחבי השלב, מנגנון שדרוגים נרחב, וכמובן – כוחות על טבעיים שבהם אתם יכולים להשתמש כדי להרוג אויבים באופן משעשע יותר. הגימיק התורן הפעם הוא מניפולציה של זמן. יש לכם כפפה מיוחדת ואתם יכולים להשתמש בה כדי לעוות את הזמן – לחדש או ליישן גרם מדרגות, לגרום לאויבים להזדקן ולמות, ליצור “בועת זמן” שבה הזמן איטי יותר וכיוצא בזה.

הבעיה עם אלמנטים כאלה היא שהם עובדים רק אם יוצרים עבורכם סיטואציות רבות שבהן אפשר להשתמש בהם – כפי ש-BioShock 2 עשה בצורה נהדרת. Singularity, לעומת זאת, נכשל בכך באופן מוחלט. כך, לדוגמא, כפפת הזמן תשמש אתכם בפאזלים שונים, אך למעשה מדובר תמיד באותו הפאזל בדיוק. נדמה שמעצבי המשחק ישבו וחשבו על הנושא “אילו חידות אפשר לעשות עם מניפולציה של זמן” והצליחו ליצור רשימה שמכילה בדיוק שני פריטים. בקרבות המצב דומה: קל יותר, וכיף יותר, פשוט לירות בכל האויבים. מאוד הייתי רוצה ליישן את הקרקע שעליה עומדים האויבים ולגרום להם ליפול אל מותם, אבל המשחק לא מרשה את זה. האובייקטים שעליהם הכפפה עובדת הם ספורים ומצומצמים.

שלא כמו BioShock, המשחק הוא לינארי לחלוטין, ונוקט בשיטה הידועה של “המשך ישר כדי להתקדם בשלב, בדוק את ההתפצלות כדי להגיע לחדר עם כל התחמושת והבריאות”. חדרים סודיים עמוסי כל טוב? באמת? מה זה פה, Doom? זה לא מפריע לי באמת, אך רק מראה איך במובן מסויים, Raven תקועים בשנות ה-90. העיקר שהם אימצו את ההגבלה הפופולרית לאחרונה של שני כלי נשק בלבד בכל רגע נתון. אם רק הייתי יכול להשתמש בכפפה כדי לחזור בזמן ולחסל את מעצב המשחקים הראשון שחשב על הרעיון ה”מוצלח” הזה.

בעיה נוספת היא רמת הקושי של המשחק. בדרך כלל משחקים שמאפשרים לכם לשדרג את עצמכם בנויים כך שהם הולכים ונהיים קשים יותר ככל שהמשחק מתקדם ואתם הופכים לחזקים יותר. Singularity לא עושה זאת, ולמעשה הופך קל יותר ככל שמתקדמים בו. לבד מכמה קטעים באמצע המשחק שבהם אתם מותקפים על ידי קבוצה ארורה של יצורים קטנים המכונים “Ticks”, האתגר כמעט ולא קיים בו (לפחות ברמת הקושי האמצעית, שבה שיחקתי). ציפיתי לאיזשהו קליימקס גדול בסוף המשחק, אך הוא פשוט לא מגיע.

בצד החיובי יותר: נקודות השמירה קרובות אחת לשניה, בדרך כלל. ושוב בצד השלילי: הגרפיקה לא משהו, אין אפשרות לכתוביות, וכבר ציינתי שה-Ticks ממש מעצבנים?

ולמרות הכל, אני ממליץ. אין כמו FPS מהנה ללילות הקיץ החמים, ו-Singularity נמצא בקטגוריה הזו. הוא בהחלט הרגיש מרענן יותר מכל משחקי Call of Duty האחרונים. חבל שזה כל מה שאנחנו הולכים לראות מ-Raven בעתיד הנראה לעין.

כבר דיברתי על זה באחד הפודקאסטים, שם הזכרתי כיצד כתבת הבקרוב של יורוגיימר לא השאירה רושם מזהיר עבור המשחק. גם הכתבה הזו מבית ג’ויסטיק, מתארת תמונה עגומה למדי. אני אחסוך לכם את הקריאה ואסכם: DNF הוא משחק אקשן בנאלי שבו יורים בגלים אחרי גלים של חייזרים. וגם הגרפיקה לא משהו.

מה השתבש? לשאול את השאלה הזאת לגבי Duke Nukem Forever זה כמו לשאול אותי את אותו הדבר לאחר ניסיון כושל באפיית עוגה. מה לא? משחק שעבר כל כך הרבה ידיים וכל כך הרבה מנועי משחק, הסבירות שיצא מוצלח היא לא גבוהה. Gearbox קיבלו לידם משהו, וניסו לעשות ממנו משחק מוגמר. מה שיצא יצא.

ויש גם את כל העניין הסקסיסטי, שהוא, לטעמי, פשוט מביך. מצב ה-Capture the babe, שהוא CTF שבו הדגל מוחלף בבחורה שדיוק מפליק לה בישבן מדי פעם, הרים לא מעט גבות, ובכלל נראה שהיחס למין היפה במשחק הוא די מזעזע. תראו את הוידאו הזה רגע.

עכשיו, אני רחוק מלהיות גדול השמרנים והמתחסדים, ולחלוטין מבין שדיוק הוא דמות צבעונית, סאטירית ומה שלא תרצו. ובכל זאת, משהו בסרטון הזה גרם לי להרגיש קצת לא בנוח. אין כאן שום דבר שלא ראינו ב-GTA 4 (ובמיוחד ב-Ballad of Gay Tony), אבל איכשהו שם זה היה משעשע והתאים לתסריט, וכאן זה נראה סתם סליזי. מכירים את זה שמישהו אחד יכול לספר בדיחה וכולם צוחקים, אבל כשמישהו אחר מספר אותה כולם מסתכלים למטה במבוכה? אז ככה.

אבל היי, יכול להיות שאני שופט את המשחק מוקדם מדי. אחרי הכל, לא שיחקתי בו עדיין, וגם הסרטון למעלה הוא לחלוטין מוצא מהקשרו. יכול להיות. הלוואי.

לפעמים אני פשוט לא מבין מפתחי משחקים. פיתחתם משחק. השקעתם בו את הנשמה שלכם ומיליוני דולרים של אנשים אחרים. לא תשחקו בו קצת בעצמכם, לפעמים, תוך כדי פיתוח? אפשר היה לצפות, שאם המפתחים אכן היו עושים זאת, משחקים לא היו יוצאים עם פגמים כל כך עמוקים, כל כך בסיסיים, שכל ילד בן 4 יכול להבחין בהם. ואני אפילו לא מדבר על דברים שקשה לתקן, כמו אינטיליגנציה מלאכותית של אויבים. אני מדבר על דברים כמו נקודות שמירה מרוחקות זו מזו, קטעי קישור שלא ניתן לדלג עליהם, אירועי קוויק-טיים איומים, והפשע הכי גדול של משחקי “עולם פתוח”: הנהיגה.

אז Mafia 2. אני באמת לא יכול להבין איך החבר’ה ב-2K יכלו לפספס את זה שהשחקן מבלה את רוב המשחק בנהיגה משעממת מנקודה אחת לאחרת. זה פשוט לא הגיוני. אנשי ה-QA לא באו לצעוק על המפתחים? הבוסים לא ראו דמואים והתעצבנו? איך משימות שבהן אתה נוהג, לאט, אל נקודת היעד, רואה קטע קישור, ואז נוסע בחזרה, נכנסו למשחק כל כך מושקע כמו Mafia 2? ועוד להוסיף חטא על פשע ולהכניס שוטרים מעצבנים שכועסים כשאתה נוסע מהר, כי רק רצית להגיע כבר לאקשן? זה פשוט לירוק לשחקן בפרצוף.

זה ממש חבל, כי Mafia 2, בהרבה מובנים אחרים, הוא משחק ממש טוב. הגרפיקה שלו יפהפייה, מה שקצת מקל על הנסיעות הנוראיות. מערכת ה-Cover שלו מוצלחת, והקטעים שבהם יורים באנשים הם כיפיים. העלילה די מעניינת (אם כי בנאלית), וקטעי הקישור ערוכים היטב ונהנים מקריינות מעולה. הקטע עם איסוף מגזיני פלייבוי הוא קצת סר טעם, ובכל זאת, לא ניתן לחלוק על העובדה שהמון זיעה ואהבה ניתנו למשחק הזה.

עם תלונות אחרות כלפי המשחק אני לא כל כך מסכים. לדוגמא, הטענה שאומרת ש”אין מה לעשות בעיר מלבד משימות העלילה”. הטענה נשענת על כך ש-Mafia 2 הוא משחק עולם פתוח, ובמשחק כזה צריכים להיות “דברים לעשות”. אבל הוא לא משחק עולם פתוח, וגם קודמו לא היה כזה. זה לא GTA פה. זהו משחק לינארי, עלילתי, שכולל גם מודל של עיר שלמה כדי להפוך את החוויה לשלמה יותר. וזה בסדר גמור מבחינתי. מה שלא בסדר מבחינתי, הוא שאני לא בטוח שהמפתחים עצמם הבינו את זה. אם המשחק הוא לא כמו GTA, ואין שום דבר לעשות (שזה – שוב – בסדר) אז להכריח אותי לנהוג בתחילת ובסוף כל משימה זה מיותר. לא יהיה לי שום דבר לעשות בדרך.

ולמרות הכל, אם יוצא לכם לקנות את המשחק במבצע כזה או אחר (אני שילמתי עבורו 12 דולר בחג המולד של סטים) אז אני יכול להמליץ עליו. מאחורי הנסיעות המשעממות מתחבא משחק יפה עם קטעי אקשן לא רעים בכלל, ודמויות שקל לחבב. אלא אם אתן בנות. זה משחק שממש יכול לעצבן בנות. היחס לנשים במשחק הוא כמו בסדרת הטלוויזיה “מד מן”, רק בלי להראות את הצד שלהן. והתמונות של בחורות ערומות וודאי לא עוזרות.

אז 2K Czech, עשיתם מאמץ יפה, אבל להבא, בבקשה:

1. תתבגרו.
2. תשחקו במשחק הארור שלכם!