השבוע קרה לנו משהו שלא קורה הרבה – כולם שיחקו באותו משחק! טוב, חוץ מארז, ששיחק במשחקי Wii U וגירסאות מחודשות של משחקים ישנים. אבל בכל זאת, דיברנו הרבה על The Talos Principle, משחק שעוסק בלדבר הרבה.
[audio:https://www.gamepad.co.il/Gamepod/Gamepod110-8.2.2015.mp3|titles=Episode 110: 90-something Percent Self-Importance]החיים מוזרים. אבל אתם יודעים מה יותר מוזר? ההד המעצבן הזה שיצא למשחק בהקלטה. זה יותר מוזר. וגם: היכולת להחזיר אחורה את הזמן. זה ממש מוזר.
Life is Strange הוא משחק/סיפור אינטראקטיבי חדש שמחליף את העלילות האפוקליפטיות/פנטסטיות של TellTale ואת היומרנות של דיוויד קייג' בתפאורה של דרמת קולג' תפאורה. לפעמים נראה שהוא מנסה קצת יותר מדי, אבל בסך הכל, חיבבנו את מה שהוא מנסה לעשות.
מאז ומתמיד העדפתי מדע בדיוני על פנטזיה. יש לזה כמה סיבות, אבל אחת המרכזיות שבהן היא הגיוון. פנטזיה היא ז’אנר שבנוי באופן כמעט מוחלט על tropes ועל דברים שראינו כבר מיליון פעמים. נופים ניו-זילנדיים לרוב, נשקים של ימי הביניים, אלפים, גמדים, דת אחת מרכזית שאיכשהו היא היחידה בעולם, קוסמים, מצודות, חורבות עתיקות שמכילות טכנולוגיה מתקדמת משום מה, אל-מתים, דרקונים, הקרב האולטימטיבי בין כוחות הטוב לכוחות האופל. זה כמו – דוגמה היפוטית לחלוטין – לנסות ליצור עולם מעניין ונופים יפים תוך שימוש בפלטת צבעים שכולה אפור וחום.
במד”ב, לעומת זאת, לרוב ברור לכולם שנקודת המוצא היא חברה אנושית בעתיד הקרוב/רחוק על כדור הארץ או איפשהו בגלקסיה שלנו, ולכן אפשר לא להקדיש זמן לאספקט הזה בכלל ולספר סיפורים מגוונים תוך התמקדות בדבר-שניים-שלושה שהם כן מקוריים ומעניינים. מבנה חברתי מוזר, טכנולוגיה מעניינת, כוכב לכת עם מאפיינים ייחודיים וכו’. משחקי מחשב, לצערי הרב, לא מאוד חזקים במד”ב. בעשור האחרון Mass Effect הוא כנראה המתמודד הרציני היחיד בזירה, אבל גם הוא – חוץ מכמה איזורים ספציפיים, בעיקר ה-Geth וכל סיפור ה-Genophage – הרבה יותר קרוב סגנונית לפנטזיה. ולשאר המשחקים אין אפילו את זה, רק הרבה חלליות וחייזרים ורובי לייזר גנריים.
אז נשארנו עם הרבה פנטזיה. ובתחום הזה ה-משחק הכי גדול ו-AAA ומדובר הוא, ובכן, Skyrim למעשה; אבל במקום השני בלי ספק יושב Dragon Age. ואם תסתכלו שוב לרגע על רשימת ה-tropes בפסקה הקודמת, תוכלו לראות ש-Dragon Age: Inquisition דואג לסמן וי גדול ושמן על כל אחד ואחד מהם. הנבל הראשי במשחק הוא אפילו הכלאה חסרת-בושה של וולדמורט וסאורון. ובכל זאת, הוא היה משחק השנה שלי. אז מה הסוד? ובכן, נחתוך ישר לעיקר: הסוד הוא להתמקד בצורה מאוד חזקה במה שכן שונה. המשך »
בשנים האחרונות נדמה שמשחקי ה-AAA הגדולים מתחלקים לשני סוגים: כאלה שיש בהם סוג מסוים של sandbox, ו-FPS-ים עם אלמנט מולטיפלייר מרכזי. בין GTA, Assassin’s Creed, Burnout Paradise, Arkham City, Skyrim, DayZ, Far Cry וכמובן Minecraft, נראה שאין כמעט אף ז’אנר שחסין לתופעה הזו. ולמה שיהיה? זה כיף, זה הרבה מאוד תוכן שלא דורש כתיבה או cutscenes או מכניקה נוספת, וזה פותח אופציה להרבה השתטויות מבדרות, סרטונים ביוטיוב ו-memes, או בלשון מפיצות: פרסום חינם! אבל משחק sandbox של BioWare? מה הלאה, Mirror’s Edge עם עולם פתוח? אה, כן.
אני מנחש ש-BioWare החליטו ללכת בכיוון הזה משתי סיבות: אחת היא התלונות הרבות על ההיקף הקטן-עד-כדי-גיחוך של Dragon Age 2 ועל זה שהוא ממחזר סביבות כאילו יש מחסור עולמי במעצבי שלבים, והשנייה היא ההצלחה של Skyrim (שיצא באותה שנה). אבל כמו שקורה הרבה יותר מדי בתעשיית המשחקים, הם לא עצרו לרגע לחשוב למה העולם הפתוח של Skyrim הצליח כל כך, ופשוט הניחו שאם הם יזרקו פנימה כמה איזורים ממש גדולים, יקרה איזה קסם ופתאום המשחק יהיה הרבה יותר טוב.
אז בואו נעשה את העבודה ש-BioWare היו צריכים לעשות לפני כמה שנים, ונעצור לרגע לחשוב. המשך »