בואו נתחיל מלדבר על הפיל בחדר. Marvel Puzzle Quest הוא משחק Free to Play. בתור משחק Free to Play, הוא אימץ לתוכו את כל הקלישאות הגדולות של הז'אנר. יש לו שני סוגים של "מטבעות" שאתם מבזבזים בתוך המשחק ואפשר לקנות אותם בעזרת כסף אמיתי. הוא מכריח אתכם לחכות, לפעמים כמה שעות, "בזמן אמיתי" לפני שהוא נותן לכם לשחק (אלא אם תבזבזו כמות מסויימת של "מטבעות" בשביל למנוע את זה). בחלק מהרכישות בתוך המשחק יש אלמנטים של הימורים שמנסים לפתות אתכם לשרוף כסך על הסיכוי לזכות במשהו שאתם ממש צריכים. דברים כאלה.
אנחנו לא נוטים לסקר משחקים מהסוג הזה בדרך כלל פה בבלוג. כי המשחקים האלה הם נצלניים ונוראיים ומחליפים משחקיות מוצלחת בפנייה לחלק האובססיבי-קומפולסיבי במוח שלנו. South Park עשו על זה אחלה פרק ממש לא מזמן. יש רק בעיה אחת קטנה ב- Marvel Puzzle Quest. הוא משחק ממש ממש טוב. המשך »
אף אחד לא היה יכול להאשים אותי על כך שהייתי סקפטי כלפי Alien: Isolation. המותג הזה עובר התעללות באופן יחסית קבוע ע״י תעשיית משחקי הוידאו כבר עשרות שנים, וכדי לוודא שאין סיכוי שנשכח את זה – המשחק האחרון שיצא תחת המטריה שלו היה Colonial Marines הנוראי. וכש- Creative Assembly (נו, אתם יודעים, אלה שעושים בעיקר את משחקי האסטרטגיה של סדרת Total War), שבימים כתיקונם לא מתקרבת לפיתוח של משחקי פעולה בגוף ראשון עם מקל, נכנסה עם חזה מנופח לתוך החדר ואומרת ש"אה, דרך אגב, אנחנו הולכים לקחת את המותג הזה שכולם נכשלים איתו כלהזמן ולעשות איתו משהו שאף אחד לא עשה איתו אי-פעם בז'אנר שאנחנו לא מתקרבים אליו אף פעם, וזה יהיה אדיר" – אף אחד לא באמת לקח אותם ברצינות, נכון?
אז הייתי סקפטי. הייתי סקפטי כשהמשחק הוכרז. הייתי סקפטי כששוחררו סקירות "בקרוב". הייתי סקפטי כשהמשחק יצא לשוק. וגם כשעה לתוך המשחק, לא ממש האמנתי שזה יעבוד. אבל לפתע קלטתי שבשעה הזו עדיין לא יריתי באף אחד, לא הייתי לרגע באף סכנת חיים, ואני עדיין לופת במתח את העכבר והמקלדת כאילו החיים שלי תלויים בהם. ואז הפסקתי להיות סקפטי.
“אני לא אמור ליהנות מזה כל כך”. זה מה שעבר לי בראש פה ושם תוך כדי משחק ב-Velocity 2X. החלק הביקורתי במוח שלי* ניסה לצעוק שזה הכל מלאכותי ושרירותי ומזויף, אבל הייתי מרוכז מדי בשלב הנוכחי ובחללית שלי ובמוזיקה ובליהנות הרבה הרבה יותר ממה שאני אמור.
כל האתגר במשחק הזה נובע ממגבלת זמן, אתם מבינים. לא כי משהו רודף אחריכם, או כי העולם עומד להתפוצץ, או כי שכחתם את הכלב על האש או משהו – פשוט כי אם תסיימו את השלב מספיק מהר תקבלו מדליה. יש עוד דברים שצריך לעשות כמובן, אבל תכלס, אם מתעלמים מהשעון, הרוב המכריע של המשחק לא דורש אפילו טיפה של מיומנות מעבר לשליטה הבסיסית. אי אפשר אפילו להיפסל – אם מתים, כל מה שמאבדים זה, ובכן, זמן. אבל אם אתם מתכננים להתעלם מהשעון, חבל לשחק מלכתחילה. כי לנסות (ובעיקר להצליח) לעבור את השלב ולקחת את כל הדברים בדרך וגם לעשות את זה מהר ובסטייל – זה הכיף האמיתי. המשך »
שנה חלפה, שנה עברה והנה Call of Duty הגיע. המשחק החדש במה שהפכה להיות סדרת המשחקים המצליחה בעולם, Advanced Warfare, הגיע לחנויות בנסיון אחד נוסף להזניק את הסדרה לדור הבא ולהמציא אותה מחדש. השם אינו מקרי: Advanced Warfare כהמשך ישיר ל-Modern Warfare, המשחק שהגדיר את הסדרה בדור הקונסולות הקודם והפך אותה מסדרת משחקי מלחמת העולם השנייה לסדרת לחימה מודרנית, שמזכירה סרטי אקשן מודרניים הרבה יותר מאשר שיעורי היסטוריה.
המשחק עצמו, מהקצת שהספקתי לשחק בו, לא רע. לא רע בכלל, אפילו. אבל אני לא כאן לכתוב ביקורת (זו תכתב ותפורסם, ככל הנראה, בוואלה! בתחילת שבוע הבא). אני כאן כדי להצביע על מגמה שעוברת על Call of Duty בשנים האחרונות, ומגיעה לשיא חדש ב-Advanced Warfare. והמגמה הזו היא וויתור מוחלט על כל סוג של אידיאולוגיה או הבעת דיעה. מסדרה של משחקים אנטי-מלחמתיים, אפילו חתרניים, היא הפכה לפרווה של הפרווה, סדרה של משחקי אקשן חסרי כל אמירה מעבר ל"וואו איזה מגניב זה אקשן".
לפני שנתחיל בניתוח, הנה סוג של אזהרה: יש לי תואר ראשון בקולנוע, ואני לומד היום על תרבות דיגיטלית. הפוסט הזה מגיע מאותה גישה ביקורתית שלמדתי בפקולטה לאמנויות ואני לומד היום בפקולטה למדעי הרוח. בקיצור – יש מצב שהיא תראה לחלקכם פלצנית או חופרת או אני לא יודע מה. בפני אלה אתנצל מראש. מה שכן, אני כן מרשה לעצמי לבקש ממגיבים פוטנציאליים לוותר על תגובות סטייל "יווו איזה פלצן!" וכדומה. זה סתם לא נעים, ואם אתם לא מסכימים עם פרקטיקות של ניתוח תרבות בהקשר של משחקים אז אפשר פשוט לוותר על הקריאה ולעבור לפוסט שידבר אליכם יותר. אם בכל זאת בא לכם להמשיך – יאללה בואו נמשיך. המשך »
רצה הגורל, ואף אחד מחברי הבלוג לא שיחק ב- Civilization: Beyond Earth, למרות שנראה שזה משחק שיתאים לי (או לדני) כמו כפפה ליד. אבל למזלנו, שחר לנגבהיים כן שיחק בו. ואם לצטט אותו, זה משחק ש”וואו, יש בו מלא מה לבקר”. אז הוא ביקר.
קשה לבקר משחקים עם היסטוריה. על בסיס מה שופטים אותם? הציפיות מהם? הדמיון וההבדלים מהמשחקים שבאו לפניהם? או שמתעלמים ממה שהיה קודם, ופשוט שופטים אותם בהשוואה למשחקים הנוכחיים האחרים?
הקושי הזה כפול כשמדברים על Sid Meier’s Civilization: Beyond Earth (מכאן והלאה, BE. מה לעשות, זה פשוט שם ארוך מדי), כי יש ל-BE שני אבות. גם Civilization 5 (סיב 5), שיצא לפני ארבע שנים, וגם Alpha Centauri (אלפה קנטאורי), שיצא לפני 15 שנים. בעצם, הביקורת הזו נועדה לשלושה קהלים – למעריצי אלפה קנטאורי, מעריצי סיב 5 ומי שלא מכיר את שניהם. לאיזה מהקהלים האלה המשחק מתאים?
התשובה המצערת היא שלמרות ש-BE הוא משחק טוב, הוא לא משחק מומלץ לאף אחד מהם.
זהו, זה קרה. נשברתי וקניתי את Borderlands 2. במשך הרבה זמן התנגדתי, אבל לאחרונה הוא קיבל הרבה שבחים פה בגיימפוד, והיה מבצע לקראת היציאה של ה-Pre-Sequel, אז אמרתי יאללה, למה לא. אח שלי (שרובכם(?) כבר מכירים מהפודקאסט) היה בשבועות האחרונים בקליפורניה, אז שכנעתי אותו לקנות גם עותק, שנוכל לשחק ביחד. תהליך השכנוע נראה בערך ככה:
– “היי, קניתי את בורדרלנדס 2 במבצע ב-10 דולר, רוצה לקנות גם ונשחק ביחד?” – “יאללה, למה לא.”
בכל מקרה, אחרי בערך 20 שעות של משחק, פתאום זה הכה בי: Borderlands 2 הוא לא משחק קומי.
זה די מוזר, אבל כשאני חושב על זה אני מבין שמעטים המשחקים שאני יכול להגיד עליהם שהיה לי כיף לשחק בהם לאורך כל הדרך. זה לא שאני לא נהנה ממשחקים. אני כן. זה פשוט שהיחס בין החלקים הכיפים לבין החלקים המעצבנים-מתסכלים-משעממים הולך וגדל בשנים האחרונות, ולמרבה הצער לא לכיוון ה"כיף". קחו למשל את Destiny. למרות שזה אחר המשחקים שאני הכי נהנה לשחק בהם בתקופה האחרונה, אני עדיין מוצא את עצמי מתעצבן ומקלל את המסך בכל פעם שאיזה בוס הורג אותי בפעם המיליון או שהמשחק מבקש ממני להמתין שלוש דקות עד שהוא יטען את השלב הבא. אמנם הסיפוק שאני מקבל אחרי שאני מצליח לחסל את הבוס (או השלב מסיים לטעון) שווה את זה, אבל עדיין יש פה יחס תסכול-כיף שלפעמים מוציא לי את החשק לשחק.
ואז הגיע Forza Horizon 2. משחק מירוצים בעולם פתוח. זה לא ממש הז'אנר האהוב עליי וגם בתוכו זה לא ממש ה-IP האהוב עלי (כמו רבים אחרים אני מחסידי Burnout). ועדיין, המשחק הזה הוא הכיף הטהור הכי גדול שהיה לי כבר הרבה מאוד זמן. בלי רגעים מתסכלים, בלי חלקים משעממים, בלי פיהוקים או קללות או צעקות. פשוט כיף וכיף ואז עוד קצת כיף לאורך כל הדרך.
אז על מה אנחנו מדברים, בעצם, כשאנחנו מדברים על ה"עריכה" של הפרקים של גיימפוד? איזה קסם הולך לאיבוד? אילו התבטאויות ספונטניות, משעשעות ומרגשות שנאמרות בזמן השיחה שלנו נחתכות החוצה מתוך הפרק? האם אף פעם לא רציתם להציץ אל מאחורי הוילון? לראות מה מתרחש מאחורי הקלעים? לא? טוב, לא חשוב. אבל הנה זה בכל זאת!
לאורך 50 הפרקים האחרונים שמרנו מקבץ של קטעים שהורדנו בעריכה מהגרסה הסופית של כל פרק. יש שם הומור נמוך, דיונים קצרים ומעניינים שחתכנו החוצה, סיפורים מעניינים (ובמקרה של בלבולי השכל של זיירמן על Ingress – מעניינים פחות), ובעיקר – עוד הרבה הומור נמוך. ועכשיו, לכבוד 100 פרקים של גיימפוד, אנחנו גאים להגיש לכם אותם. וכמיטב המסורת של "גיימפוד", אנחנו עושים את זה אחרי הפרק ה- 101. קורה. תהנו!
בואו נתחיל מלדבר על הפיל בחדר. Marvel Puzzle Quest הוא משחק Free to Play. בתור משחק Free to Play, הוא אימץ לתוכו את כל הקלישאות הגדולות של הז'אנר. יש לו שני סוגים של "מטבעות" שאתם מבזבזים בתוך המשחק ואפשר לקנות אותם בעזרת כסף אמיתי. הוא מכריח אתכם לחכות, לפעמים כמה שעות, "בזמן אמיתי" לפני שהוא נותן לכם לשחק (אלא אם תבזבזו כמות מסויימת של "מטבעות" בשביל למנוע את זה). בחלק מהרכישות בתוך המשחק יש אלמנטים של הימורים שמנסים לפתות אתכם לשרוף כסך על הסיכוי לזכות במשהו שאתם ממש צריכים. דברים כאלה.
