הרגע הגיע! ארבעה מחברי “גיימפאד” התיישבו ביחד על ספה אחת כדי לשחק במערכת הקו-אופ החדשה של Geometry Wars 3… ודי התאכזבו, האמת. המשחק לשחקן יחיד הרבה יותר טוב! מה נסגר איתם?
אבל עזבו שטויות, בואו ותראו את ארז, זיירמן ושני השוורצים הולכים לאיבוד בכאוס המוחלט שהוא Geometry Wars 3.
כשאני ודקל שיחקנו ב- Lara Croft and the Guardian of Light, הספין-אוף האיזומטרי הקליל יותר של סדרת Tomb Raider, מאוד נהנינו מחווית הקו-אופ המצחיקה ("חה חה הפלתי אותך לאש!") ומפתרון החידות המשותף ("למה אנחנו כל הזמן שוכחים שאפשר לעשות את זה, למה?!?!"). אז זה היה הגיוני לצפות שברגע ש- Lara Croft and the Temple of Osiris ייצא, ננסה לגייס ארבעה מחברי הבלוג למשחק משותף. לא הצלחנו. הצלחנו לגייס רק שלושה. אבל עדיין יצא מצחיק וכיפי ממש.
לקח לנו בערך שעתיים להקליט את הסרטון הזה, שנמשך בסך הכל חצי שעה. היו לנו את כל הבעיות שאתם יכולים לדמיין, בערך, וגם כמה שאתם לא. אבל התוצאה היא אחד מסרטוני ה- Let's Play המרגשים שתראו אי-פעם! יש בו הכל! הדלקת קטורת! רכיבה על פילים! תינוק שמתחיל לצרוח ספונטנית באמצע ההקלטה ומכריח אותנו לעשות Pause! בקיצור, עבדנו קשה בשבילו. תראו אותו. הוא מגניב. וגם המשחק.
בואו נתחיל מלדבר על הפיל בחדר. Marvel Puzzle Quest הוא משחק Free to Play. בתור משחק Free to Play, הוא אימץ לתוכו את כל הקלישאות הגדולות של הז'אנר. יש לו שני סוגים של "מטבעות" שאתם מבזבזים בתוך המשחק ואפשר לקנות אותם בעזרת כסף אמיתי. הוא מכריח אתכם לחכות, לפעמים כמה שעות, "בזמן אמיתי" לפני שהוא נותן לכם לשחק (אלא אם תבזבזו כמות מסויימת של "מטבעות" בשביל למנוע את זה). בחלק מהרכישות בתוך המשחק יש אלמנטים של הימורים שמנסים לפתות אתכם לשרוף כסך על הסיכוי לזכות במשהו שאתם ממש צריכים. דברים כאלה.
אנחנו לא נוטים לסקר משחקים מהסוג הזה בדרך כלל פה בבלוג. כי המשחקים האלה הם נצלניים ונוראיים ומחליפים משחקיות מוצלחת בפנייה לחלק האובססיבי-קומפולסיבי במוח שלנו. South Park עשו על זה אחלה פרק ממש לא מזמן. יש רק בעיה אחת קטנה ב- Marvel Puzzle Quest. הוא משחק ממש ממש טוב. המשך »
אף אחד לא היה יכול להאשים אותי על כך שהייתי סקפטי כלפי Alien: Isolation. המותג הזה עובר התעללות באופן יחסית קבוע ע״י תעשיית משחקי הוידאו כבר עשרות שנים, וכדי לוודא שאין סיכוי שנשכח את זה – המשחק האחרון שיצא תחת המטריה שלו היה Colonial Marines הנוראי. וכש- Creative Assembly (נו, אתם יודעים, אלה שעושים בעיקר את משחקי האסטרטגיה של סדרת Total War), שבימים כתיקונם לא מתקרבת לפיתוח של משחקי פעולה בגוף ראשון עם מקל, נכנסה עם חזה מנופח לתוך החדר ואומרת ש"אה, דרך אגב, אנחנו הולכים לקחת את המותג הזה שכולם נכשלים איתו כלהזמן ולעשות איתו משהו שאף אחד לא עשה איתו אי-פעם בז'אנר שאנחנו לא מתקרבים אליו אף פעם, וזה יהיה אדיר" – אף אחד לא באמת לקח אותם ברצינות, נכון?
אז הייתי סקפטי. הייתי סקפטי כשהמשחק הוכרז. הייתי סקפטי כששוחררו סקירות "בקרוב". הייתי סקפטי כשהמשחק יצא לשוק. וגם כשעה לתוך המשחק, לא ממש האמנתי שזה יעבוד. אבל לפתע קלטתי שבשעה הזו עדיין לא יריתי באף אחד, לא הייתי לרגע באף סכנת חיים, ואני עדיין לופת במתח את העכבר והמקלדת כאילו החיים שלי תלויים בהם. ואז הפסקתי להיות סקפטי.
רצה הגורל, ואף אחד מחברי הבלוג לא שיחק ב- Civilization: Beyond Earth, למרות שנראה שזה משחק שיתאים לי (או לדני) כמו כפפה ליד. אבל למזלנו, שחר לנגבהיים כן שיחק בו. ואם לצטט אותו, זה משחק ש”וואו, יש בו מלא מה לבקר”. אז הוא ביקר.
קשה לבקר משחקים עם היסטוריה. על בסיס מה שופטים אותם? הציפיות מהם? הדמיון וההבדלים מהמשחקים שבאו לפניהם? או שמתעלמים ממה שהיה קודם, ופשוט שופטים אותם בהשוואה למשחקים הנוכחיים האחרים?
הקושי הזה כפול כשמדברים על Sid Meier’s Civilization: Beyond Earth (מכאן והלאה, BE. מה לעשות, זה פשוט שם ארוך מדי), כי יש ל-BE שני אבות. גם Civilization 5 (סיב 5), שיצא לפני ארבע שנים, וגם Alpha Centauri (אלפה קנטאורי), שיצא לפני 15 שנים. בעצם, הביקורת הזו נועדה לשלושה קהלים – למעריצי אלפה קנטאורי, מעריצי סיב 5 ומי שלא מכיר את שניהם. לאיזה מהקהלים האלה המשחק מתאים?
התשובה המצערת היא שלמרות ש-BE הוא משחק טוב, הוא לא משחק מומלץ לאף אחד מהם.
אז התחלתי לשחק ב- Alien: Isolation, ואמנם היו לי כבר כמה התקלויות עם החייזר, אבל שום דבר מאתגר יותר מדי. בעיקר הייתי צריך לשמור על שקט ולהתרחק מפתחי אוורור בתקרה. ואז התיישבתי מול המשחק עם ארז ויוגב, שיחקתי עשר דקות בערך, ופתאום הגענו לקטע שבו נראה שקורים דברים, אז התחלנו להקליט. בואו נראה מה קרה אחר כך!
(יש עוד קצת טקסט אחרי הסרטון)
אני לא מרגיש בנוח לכתוב ביקורת על Five Nights at Freddy’s.
תבינו, אני לא חושב שמבקר משחקים צריך באמת לסיים את המשחקים שהוא כותב עליהם ביקורת. כלל האצבע שלי הוא שככל שהביקורת שניתנת למשחק היא יותר חיובית, ככה צריך לשחק בו יותר לפני שכותבים עליו, אבל גם לכלל הזה יש יוצאים מן הכלל. בקצרה, יש משחקים שאפשר “לקלוט” הרבה לפני שמגיעים לסוף שלהם. זה לא נפוץ, אבל היו מקרים שבהם כתבתי ביקורת על משחק שהגעתי רק לאמצע שלו. אבל ב- Five Nights at Freddy’s, בבירור, לא שיחקתי מספיק בשביל לכתוב עליו ביקורת.
ליתר דיוק, לפי Steam, ב- Five Nights at Freddy’s שיחקתי 42 דקות. וזהו. הספיק לי. אני לא חוזר ל- Five Nights at Freddy’s. מיציתי. אני לא נוגע יותר בחרא הזה. כמו כן, אני חייב לציין שהוא משחק מדהים וכולכם צריכים לשחק בו.