הי, מה המצב? זוכרים אותי?

פעם הייתי כותב פה קצת יותר, אבל לאחרונה אם השם שלי נראה בבלוג זה רק כי זיירמן מזכיר אותו.

זה לא שאין לי תירוצים טובים להיעלמות שלי, דווקא יש לי – העבודה שלי שואבת את רוב שעות הערות שלי, את שאר השעות אני מבזבז בעיקר בעבודה על פסטיבל "אייקון" (שהולך להיות אחלה פסטיבל, וכולכם מוזמנים), ואם נשאר לי קצת זמן אז אני יכול גם להתייחס לחברה שלי. ככה שבסוף היום אני בדרך-כלל נשכב מותש על המיטה, בלי יכולת להרכיב משפט אחד הגיוני, שלא לדבר על משהו מעט יותר מורכב כמו, נגיד, פוסט.

אבל כל זה לא באמת צריך לעניין אתכם. אז למה אני בכלל כותב את זה?

ראשית, כי זה בלוג ומותר לי.

שנית, כי זה אולי המקום להתנצל בפני זיירמן על זה שאחרי שהוא נתן לי במה לכתוב, הציג אותי בגאון לפניכם וארגן לי מקום בדף ה"מי אנחנו" של הבלוג, לא גמלתי לו בכתיבת שלל פוסטים משעשעים ומחכימים כל שבוע (במחשבה שניה, זה לא. אז תשכח מזה, זיירמן).

שלישיתשנית, כי הגיע הזמן לשינוי. תזרים המזומנים לחשבון הבנק שלי מצד אחד, והתקרבות סיום העבודה על "אייקון" מצד שני הביאו אותי למסקנה שעכשיו יהיה זמן מצויין לקיים את ההבטחה שלי לעצמי מהשנה שעברה ולרכוש לעצמי מחשב חדש. גם העובדה שהמחשב הנייד שנשאתי על גבי בארבע השנים האחרונות החזיר את שבביו לבורא לפני כמה ימים בהחלט תרמה להחלטה.

תמיד בתקופה שלפני רכישת מחשב חדש אני מגלה עד כמה אני לא בעניינים בכל נושא החומרה. ברגע שיש לי מחשב אני מאבד עניין די מהר במירוץ החימוש של המעבדים, לוחות האם, הכוננים הקשיחים, כרטיסי המסך, הזכרונות או פתרונות הקירור, ואין לי מושג מי החברה המובילה, איזו טכנולוגיה היא בעלת ההייפ בימים אלה, או איזה רכיב דורש עכשיו גוף קירור ומאוורר משל עצמו.

זו התקופה בה אני מתחיל להתוודע מחדש לאתרי החומרה השונים (עבורי אלו Tom's Hardware הקלאסי בשביל המקצועיות ו-HW Zone בשביל הזווית הישראלית. השנה גיליתי את IOPaneL, שנראה לי גם הוא רציני למדי, אם כי סובל ממחסור חמור בעריכה ועריכה לשונית, וחבל), משנן סדרות חסרות הגיון של מספרים ואותיות שמסמלות מעבדים, Chipsets של לוחות אם וכרטיסי מסך, מהירויות, נפחים ושאר דברים שעושים לגיקים רטוב.

בסופו של דבר אני מתכוונן על מפרט כזה או אחר (הבחירות הנוכחיות שלי נמצאות בנספח לפוסט זה), ואז הולך איתו לחנות, רק בשביל לשמוע מהמוכר שהמפרט הזה הוא זבל ושעדיף לי להוציא עוד 2,000 שקל על "מחשב תותח באמת".

אז הפעם אני הולך בדרך קצת שונה.

אני מתכבד בזאת להכריז על פרוייקט "עידן קונה מחשב" (אכן, תקופה קשה לכישורי הקופירייטינג שלי).

הפרוייקט מורכב משני שלבים – שלב תיאורטי ושלב מעשי. בשלב התיאורטי אני מבקש את עזרתכם, כמו זיירמן בזמנו – על מה אתם ממליצים? ממה להזהר? באילו חנויות כדאי לקנות, ומאילו להתרחק? ואולי בכלל כדאי קונסולה?

עוד כשבועיים, כש"אייקון" כבר יהיה מאחורינו, הפרוייקט יעבור לשלב המעשי שלו. בשלב זה אני אתור את חנויות המחשבים בארץ (אם כי ככל הנראה "הארץ" תצומצם לגוש דן, מטעמים פרקטיים) בחיפוש אחר המחשב העתידי שלי, ואעלה את הרשמים שלי מהביקורים בחנויות השונות לבלוג.

זהו, מכאן זה אתם.

נספח לפוסט

אני מוכן להוציא 7,000-8,000 ₪ על המחשב, כולל הכל. השיטוטים באתרים השונים הביאו אותי למסקנות הבאות בקשר למפרט שלו:

• כרטיס מסך – לא היתה הרבה התלבטות כאן. ה-Radeon HD4780 של ATI מקבל ביקורות נהדרות בכל מקום שזכה לכתוב עליו. הגרסה בעלת חצי ג'יגה של זכרון נמכרת סביב ה-1,300 ₪ (זאפ).
• לוח אם – ליין ה-Chipsets הנוכחי של אינטל כולל בינתיים את X38 ו-X48. הטענות ברשת הן שאינטל שיחקו קצת מלוכלך, ושההבדלים בין שני הדגמים (בעיקר תמיכתו של ה-X48 ב-FSB גבוה יותר) הם רק למראית עין, ובתכל'ס ה-X38 מסוגל לכל מה שהדגם היקר יותר מסוגל לעשות. אני לא אתפלא אם זה נכון, כי זו לא הפעם הראשונה שאינטל עשתה את הטריק הזה. שלוש סדרות מעבדי הפנטיום הראשונים, במהירויות של בין 75MhZ ל-120MhZ היו בעצם זהות, כשההבדל היחיד הוא המדבקה על פני כל סדרת מעבדים.
• זכרון – שני סטיקים של DDR2 בני 2GB כל אחד שיתנו לי 4GB של זכרון בסה"כ מספקים אותי נכון לעכשיו.

• מסך – ייעודו העיקרי של המחשב הוא אמנם משחקים, אבל אני גם אשתמש בו לצפייה בתכני וידאו. לכן, עם המעבר לתכני HD (High Definition), אני רוצה מסך שיתמוך ב-Full HD. רוב המסכים שמוצעים למכירה הם בעלי רזולוציה WSXGA+ (1680X1050), שנמצאת איפושהו בין HD Ready (1366X768) לבין Full HD (1920X1080). זה אומר שתכני HD אמיתיים (נגיד, סרטי Blu-ray) צריכים להתכווץ בשביל להיות מוצגים על מסכים כאלה.
  בשביל לתמוך בהצגה מלאה של תכני HD (מה שנקרא Pixel to pixel), צריך מסך עם רזולוציה של WUXGA (1920X1200) לפחות. אגב, 120 השורות הנוספות של WUXGA ביחס ל-Full HD נובעות מכך שיחס המסך של מסכי מחשב מעט פחות רחב מזה של טלוויזיות (16:10 במסכי מחשב לעומת 16:9 בטלוויזיות).
  מסכי WUXGA מגיעים בגדלים של החל מ-24", והמסך שתפס את תשומת הלב שלי הוא ה-Samsung T240. בדומה ל-4870, המסך הזה הוא חביב המבקרים ובמחיר של כ-1,700 ₪ (זאפ) ואולי פחות מזה במכרזים, אין לו מתחרים באיכות וביופי.

• מעבד – מהיר עם שתי ליבות? איטי עם ארבע? אינטל? AMD? וואלה, לא יודע.

גבירותיי ורבותיי, יש לי חדשות רעות. שנת 2008 מתקרבת לסיומה, ונראה שחלומותיו של עידן דקל בנוגע לסט Rock Band חדש ונוצץ שיונח אצלו בבית כבר לא יתגשמו. אבל בניסיון נואש לגעת בחלום, התכנסנו בביתם של דורון פישלר ועינת חורשי (עורכי "עין הדג" המוערכים). אני הבאתי את ה- Xbox, הם הביאו את ה- Rock Band, וביחד יצרנו סימפוניה נהדרת. או לפחות, משהו שנשמע בערך כמו השיר המקורי, וגם זה רק אם רובנו משחקים על רמה Easy. אבל היי, כולם צריכים להתחיל מאיפשהו.

אנחנו התחלנו עם In Bloom של Nirvana ו- Mississippi Queen של Mountain, כי הם קלים, וכי הם השירים היחידים שיכולנו לבחור בהם בכל מקרה.  הגיטרות לא היוו עבורנו אטרקציה חדשנית במיוחד: אלה של Rock Band מכילות סט נוסף של כפתורים, אבל רוב המשתתפים לא היו טובים מספיק בשימוש בגיטרה בשביל להשתמש בהם בכל מקרה. מה שכן משך את תשומת הלב היה המיקרופון והתופים.

התופים יצרו הכי הרבה עניין. הם מספיק דומים לתופים אמיתיים בשביל לגרום לכל מי שמשחק בהם להרגיש מגניב, ובקטעים מסוימים בשיר נכללו קטעים גאוניים בהם השחקן רק צריך להכות בתופים כמו משוגע (וכתוצאה – להרגיש יותר מגניב). המיקרופון, לעומתם, זכה קצת ברגשות יותר מעורבים. אנשים שלא הכירו את השירים שהם שרו נאלצו לאלתר כמיטב יכולתם את השירה, ולהתאים, בערך, את הטונים בהם הם שרו לאלה שהוצגו על המסך. התוצאה היתה שבתחילת כל סיבוב, שלושה אנשים התארגנו במהירות על שתי הגיטרות והתופים, ולאחר מכן פצחנו בניסיונות לברר "מי שר הפעם?".

שיהיה ברור – היה כיף ממש. אהבתי את Guitar Hero, אבל ההנאה שלי מהמשחק ללא ספק נפגמה מהעובדה שהייתי גרוע ממש בזמן ששיחקתי בו. עם התופים של Rock Band הרגשתי הרבה יותר בבית. חוץ מזה, בזמן המשחק ב- Rock Band יש הרבה יותר תחושה של "משחק משותף", ומכיוון שארבעה אנשים משתתפים בכל סיבוב, הייתי צריך לחכות הרבה פחות זמן בין שיר לשיר.

הבעיה היחידה במשחק הזה, בעיני, היא שאני לא מבין למה הוא דורש מאתנו לעבוד קשה בשביל לשחק בכל השירים שהוא מכיל. לשחקן המתחיל, נראה שיש רק שלושה שירים זמינים שאפשר לשחק בהם. אפשרות ה- "Quick Play" כבר נותנת לנו יותר שירים שאפשר לשחק איתם, אבל זה עדיין לא כל השירים שיש ל- Rock Band להציע. בעל ה- Rock Band המסכן צריך לשחק ו"לפתוח" את כל השירים לבד במצב ה"קריירה" אם הוא באמת רוצה שלחברים שלו יהיה מגוון רחב של שירים להתאמן עליהם כשהם באים אליו הביתה.

לפני שהספקנו למצות את המשחק, המשכנו למסיבת יום הולדת, שגם היא התברכה בסט פעיל של Rock Band. הפעם, היה מדובר ב- Rock Band עבור הפלייסטיישן 2. כל השירים היו פתוחים הפעם, אבל למרות שהחוויה היתה מאוד דומה, אי אפשר היה שלא לשים לב שאפילו במשחק עם גרפיקה זניחה כמו Rock Band, הפער הטכנולוגי בין הפלייסטיישן 2 ל- Xbox 360 – בולט.

כל זה לא משנה את העובדה שהסיפור הזה היה כיף ממש. אם עד עכשיו הצלחתי להרגיע את הרצון שלי לרכוש את Rock Band (או לפחות להסתפק ב- Guitar Hero), הערב הזה לא השאיר אצלי ספק: אני חייב אחד כזה בבית.

אז… מי קונה לי את הערכה המלאה של Rock Band 2?

בתשיעי באוקטובר, בעיצומו של הצום, הולכים מנויי PC Zone לקבל לידיהם את גיליון מספר 200 של המגזין. ובתוך המגזין, הס פן תעיר, הולכים להיות הפרטים הראשונים על Deus Ex 3.

הנה מה שאנחנו למדנו, עד עכשיו, תודות לאתר CVG הנפלא:

• כפי שכמה אנשים התחילו לחשוד במהלך החודשים האחרונים, זה יהיה Prequel, שמתרחש בשנת 2027.
• אתם תשחקו אדם רגיל בשם אדם (מקורי, אה?) שעובד במעבדה טכנולוגית בה עובדים על מה שבעתיד יהפוך ל- Biomods של Deus Ex.
• כל מעריצי המשחק המקורי יתעצבנו על זה, אבל נראה שאלמנטי משחק-התפקידים של המשחקים הקודמים לא ישחקו תפקיד גדול מדי בקרבות.
• תהיה גם מערכת של ריפוי אוטומטי.
• אה, והעיר שנחאי תהיה מפוצלת ל"שכבה עליונה" ו"שכבה תחתונה", מה שנראה כמו העתקה בוטה של סיאטל מהמשחק השני בסדרה.

בסך הכל, זה לא יותר מדי פרטים, אבל זו התחלה. אני עדיין לא יודע אם אני מודאג בקשר למשחק הזה או לא, באמת.

תודה ל- Rock, Paper, Shotgun על כך שהם הפנו את תשומת לבנו לידיעה.

הייתי בחופשה בעכו בסוף השבוע, ובין השאר גם הסתובבתי קצת בשוק שבעיר. כבכל שוק, גם כאן היה מספר מכובד של דוכנים שהציעו עותקים פיראטיים של משחקים. לא שאני מבין מי הפראייר שישלם עבור זה – מי שרוצה משחק פרוץ פשוט מוריד טורנט בימינו, לא? בכל אופן, אחד הדוכנים הציע משהו שהייתי חייב לקנות, תמורת מחיר הגיוני של עשרה שקלים:

אכן כן, GTA: Syria City 22. נעזוב לרגע את העובדה שאין כזו עיר Syria City (ומה, Liberty City כן קיימת?), האם המספר 22 אומר שקדמו למשחק 21 משחקי GTA בעולם הערבי? אולי GTA: Lybia City 18 או GTA: Baghdad 11?

כך נראית העטיפה האחורית של המשחק:

אם מישהו מכם יודע ערבית, הוא מוזמן לתרגם. הדיסק שבפנים קצת פחות אטרקטיבי:

כשראיתי את הדיסק הנחתי ששילמתי עשרה שקלים על דיסק ריק לצריבה עם עטיפה מושקעת, אך כשהכנסתי אותו למחשב, ולאחר סריקת האנטי-וירוס המתבקשת, גיליתי שאשכרה יש משחק בפנים!

מסך ההתקנה נראה מבטיח:

למרבה האכזבה, לאחר ההתקנה גיליתי שמדובר בגרסה של GTA: Vice City, שאפילו לא ממש עובדת. כל מה שההרצה של gta-vc.exe עושה זה להוסיף את התהליך gta-vc.exe לרשימת התהליכים הרצים ב-Task Manager.

אכן, מפח נפש.

אני ודורון לא התלהבנו מ- Command & Conquer: Tiberium. כעת מסתבר שגם החבר'ה מ- EA היו באותה הדעה. Tiberium בוטל, כחלק מהמסע של EA להראות לכולנו שהם השתנו. או, אם לצטט מ- Kotaku:

The game was not on track to meet the high quality standards set by the team and by the EA Games Label. A lower quality game is not in the best interest of the consumers and would not succeed in this market.

וכל מה שיש לי להגיד על זה זה הדבר הבא: חבר'ה, נחמד שפתאום אכפת לכם מהאיכות של המשחקים שאתם מוציאים, אבל אם תוציאו לרגע את הראש מהתחת שלכם, תגלו שהמוניטין שלכם עדיין בגובה דשא, כי במקום להתעלל בנו עם משחקים מסריחים, אתם מתעללים בנו עם שיטות הגנת-תוכנה מטומטמות.

נועם רשף כותב ב-ynet מאמר מעניין בנושא. אמנם לומר ש"סימס" מעיד על האג'נדה הפוליטית הקפיטליסטית של וויל רייט זה קצת stretching it, לטעמי, אבל הקריאה מומלצת. אחד המקורות של נועם לכתבה הוא המאמר הזה של המגזין Slate בנושא Spore של רייט, וגם הוא שווה כמה דקות מזמנכם.