וואו. זו ביקורת שהייתי אמור לכתוב כבר לפני כמה חודשים. אבל, עדיף מאוחר מלעולם לא! אז אתחיל מלציין שאחד הדברים החשובים ביותר שיש לי להגיד על King's Bounty: Armored Princess הוא שהופתעתי לחלוטין. מדובר במשחק שלא שמעתי עליו כמעט בכלל, שהגרסה הקודמת שלו חמקה ממני, ושלמעשה נתקלתי בו במקרה. ההפתעה כמובן נובעת מעד כמה שבסופו של דבר נהניתי ממנו.

King's Bounty המקורי הוא משחק מ-1990 של חברת New World Computing, אותה חברה שלימים הולידה גם את Heroes of Might & Magic. במובנים רבים המשחק היה קודמו הרעיוני של סדרת HOMM, והכיל הרבה מהרעיונות שאחר כך נכללו בסדרת המשחקים המוצלחת. הרבה מאוד שנים לאחר מכן, הזכיון נקנה על ידי חברת 1C, ששחררה ב-2008 את King's Bounty: The Legend, ולאחר מכן גם את King's Bounty: Armored Princess.

המשחק מזכיר מאוד את HOMM בנקודות מסוימות, אבל שונה מהסדרה באזורים חשובים אחרים. הסיפור מתנהל סביב נסיכה בשם Amelie, שדרך סדרת אירועים לא משמעותית במיוחד מוצאת את עצמה בעולם זר בו היא נאלצת לטייל בכל היבשות, תוך כדי שהיא לובשת שריון אבסורדי שלא היה מגן עליה מחתול רחוב. אל תטעו – היא נראית "נחמדה", וברוב המקרים היא מנומסת כמו המלכה האם, אבל בסופו של יום היא שכירת חרב חסרת נשמה שתטבח בשדים ודרקונים באותו להט כמו שהיא תבצע רצח עם באוכלוסיית הפיות המקומית. למעט הקרבות, כל המשחק מתנהל בזמן אמת על מפת העולם, המאפשרת לשחקן לנוע בין האיים השונים ולגלות מה יש לכל אחד מהם להציע (רמז – עוד יצורים וקרבות). הסיפור עצמו מתקדם באמצעות משימות שונות הניתנות על הדרך, אבל כולן לרוב מתמקדות בלהרוג יצורים אי שם ברחבי העולם.

תוך כדי הדרך הנסיכה הקסומה מתחזקת ועולה בשלבים, תופעה שמאפשרת לה לצבור יכולות, קסמים, וכוחות צבא נוספים. המשחק מוודא שבכל רגע נתון ש-Amelie והצבא לא יהיו חזקים מדי על ידי כך שכמות היחידות שניתן לרכוש מכל סוג חסומה על ידי מדד שנקרא מנהיגות, שעולה בהתאם ככל שמתקדמים בשלבים. מגבלה נוספת היא שהגיבורה האמיצה לא מסוגלת לשלוט בטירות ובאיים שהיא מחריבה עד היסוד, מה שאומר שאין התחדשות של יחידות; אם קנית את כל הדרקונים במערה, כדאי לשמור עליהם היטב. זה יתרון וחיסרון, מאחר וזה מוביל לשיקולים טקטיים מעניינים מצד אחד אבל גם עיסוק טרחני בהצלת יחידות ומציאתן אי שם באחד האיים.

הקרבות הם הצד המוצלח ביותר במשחק. למרות שהם שנראים ומתנהלים באופן זהה לחלוטין ל-HOMM בכך שהצבאות פרוסים בשני צידי המסך ונעים בתורות,  ההרגשה היא אחרת לחלוטין. כמעט לכל יחידה יש יכולת מיוחדת אחת או יותר אותה ניתן להפעיל בקרב, מה שלחלוטין משנה את המשמעות הטקטית לכל הקרבות. זה נשמע דומה לביצוע של HOMM, אבל בפועל מדובר בקרבות מעניינים הרבה יותר. הכוחות המיוחדים של כל יחידה באמת ייחודיים, ומשפיעים באופן קריטי על האופן שבו מתנהלים הקרבות. היכולות האלו נעות מהדברים הפשוטים ביותר כמו התקפה שמשתקת מפחד את האויב, וכלה בדברים מתוחכמים יותר כמו יחידות שמולידות יחידות נוספות או דרקונים שיכולים להטיל אש לאורך מסלול מסוים.

לסיכום – למרות שהתעלמתי לחלוטין מהסיפור המיותר, ולמרות שהדמות הראשית יכלה למצוא קריירה חלופית בתור סוהרת בגואנטאנמו ביי, המשחק פשוט עובד. בהחלט אפשר להמליץ עליו במסגרת אחד ממבצעי Steam אם במקרה הוא יצוץ שם (יחד עם חבילת ההרחבה – Crossworlds). למשחק גם יש בונוס מיוחד: הוא הוביל אותי לתהיות פילוסופיות על החיים, כמו לדוגמה האם מקבלים שפשפת מלרכב על סוס מעופף בביקיני מברזל.

כשמסתובבים ברחובות ארה”ב או קנדה, אי אפשר שלא להתרשם מכמה שהאנשים האלה מתלהבים מחג המולד שלהם. את הקישוטים הם תולים יותר מחודש מראש – עוד לפני ליל כל הקדושים (שגם לכבודו הם תולים קישוטים חודשיים קודם). ביחס אליהם, האינטרנט קצת יותר רגוע. אבל גם כאן, ברגע שצלצול הפעמונים הוירטואליים מבשר על תחילת דצמבר, כל מיני אתרים וחנויות דיגיטליות מתחילות להתכונן לחג הגדול.

רוב תשומת הלב שלנו מוענקת, כמובן, ל- Steam. מאז סבב המבצעים המסיבי של חג המולד בשנה שעברה כבר עברנו כמה מבצעים (לעזאזל, אחד מהם הסתיים לפני דקה וחצי), כך שיש לכולנו סיבה להתלהב קצת פחות ממה שיש להם להציע. אבל בדיוק בשביל לטפל בחוסר ההתלהבות הזו, ב- Steam התחילו היום את ה- “Steam Treasure Hunt” – שורה של “Achievements” (חלקם בתוך משחקים, שמוצעים בהנחה, וחלקם בתוך מערכת Steam עצמה) שמתחלפים פעם ביומיים. בכל יומיים, יוענקו עשרה משחקים לחלק מהאנשים שישלימו לפחות Achievement אחד (מתוך ה- Wishlist של אותם האנשים, אגב). הסיפור הזה יימשך שבועיים, ואם, בסופו, תשלימו עשרה Achievements – תוכלו להכנס להגרלה של 100 (!) משחקים מתוך הקטלוג של Steam. שזה… מגניב. כי זה יחסוך לכם הרבה כסף במבצעי חג המולד שהם יארגנו, כמובן.

גם אתרים אחרים הולכים על הקטע הזה של “לחשוף משהו חדש בכל יום עד שמגיע החג”. Good Old Games, למשל חושף הפתעה חדשה בכל יום (עד ה- 14 בדצמבר). חלק מההפתעות האלה קצת מעפנות (המאמר האחרון בסדרת המאמרים שלכם על King’s Quest? תודה באמת), חלק סבירות (Serious Sam: the First Encounter ב- 6$? אני עדיין מעדיף את Serious Sam HD…), וחלק מגניבות – כמו חיפוש אחרי צילומי-מסך שהושתלו בהם אלמנטים של חג המולד ברחבי האתר (מה שייתן לכם סיכוי לזכות בקטלוג המלא של שלוש חברות ב- Good Old Games).

ובינתיים, באתר השלישי האהוב עלינו ביותר, Rock, Paper, Shotgun, אין מבצעים או הנחות (כי הם לא מוכרים שום דבר), אבל הם כן התחילו את הספירה הקלאסית לקראת חג המולד, של משחקי ה- PC הטובים ביותר שהם שיחקו בהם השנה. הקריאה, כמו בכל שנה, מומלצת ביותר.

אה, ו- PopCap הוציאו את Bejeweled 3. אבל זה לא קשור.

אני מאוד אוהב את תעשיית משחקי האינדי. אני במיוחד אוהב את הכבוד הרב שהם זוכים לו לאחרונה באמצעות הקידום של Steam למשחקי אינדי, או פלטפורמות כמו Xbox Live Indie Games. בדרך כלל, זו דרך טובה למצוא משחקים מקוריים (גם אם לא תמיד מאוד מלוטשים) וחביבים, שלא הייתי מצליח לאתר בשום דרך אחרת.

אני לא אוהב את תעשיית משחקי האינדי כשהם עושים דברים כאלה:

לשם השוואה, Geometry Wars, המשחק ש- Arcadia מעתיק בצורה חסרת-בושה, עולה 4$ ב- Steam. לעומתו, Arcadia עולה 5$.

אז נכון, בניגוד ל- Geometry Wars (שהמפתחים שלו הולכים להסגר בקרוב, כנראה), המפתח של Arcadia עדיין מתכנן להרחיב ולפתח אותו… אבל נו, באמת. יש בערך מיליון דרכים לכל מפתח לעצב את ה- Arena Shooter שלו, והוא בחר באחת הדרכים שמוציאה אותו הכי רע וחסר-מקוריות שאפשר. לא יפה.

אני תמיד נהנה לקרוא סיפורים כאלה: Super Meat Boy (שדיברנו עליו לא מזמן בפודקאסט) יצא אתמול ל-PC, וכמה שעות אחר כך PETA, ארגון זכויות בעלי-החיים הקיצוני שהביא לנו דברים נפלאים כמו בחורות בביקיני חסה, הוציאו את Super Tofu Boy, הטייק שלהם על המשחק.

Super Tofu Boy מספר את סיפורו של, ובכן, סופר טופו בוי, קוביית טופו חביבה, ש-Super Meat Boy הרשע חוטף את אהובתו והוא צריך להציל אותה. מי מכם ששיחק במשחק המקורי יקבל עכשיו תחושה של דז'ה-וו: כן, זה אותו סיפור בדיוק. זה גם אותו משחק, פחות או יותר. הגיימפליי זהה, השלבים דומים ובסה"כ זו פשוט פרודיה מטופשת ולא מזיקה. בין השלבים המשחק ייתן לכם טיפים כמו "הידעתם? טבעונים שוקלים בממוצע 5-10 קילו פחות מאוכלי-בשר".

Team Meat, במקום להתעצבן, לתבוע או עוד כל מיני דברים שחברות כמו Activision היו עושות במקרה כזה, יצאו גברים והוסיפו את Tofu Boy למשחק, בתור דמות נוספת שאפשר לשחק בה (יחד עם דמויות כמו טים מ-Braid ו-Headcrab של Halflife). אם קניתם (או תקנו) את גירסת ה-PC, תוכלו לבחור לשחק את טופו בוי.

בסופו של דבר, חוץ מלהיות ממש מגניבים, Team Meat גם קיבלו מהסיפור הזה המון פרסום, ועכשיו כל הקהל המאוד רחב של פיתה מכיר את המשחק שלהם.

הבלוג של Team Meat מרחיב קצת יותר על הסיפור, למי שמעוניין.

וואו, זה הרבה נקודותיים שם למעלה.

ארם. אז עוד COD, הא? כנראה ש-Infinity Ward הצליחו לעלות על הנוסחה האולטימטיבית למכירת משחקים, כשהטמיעו את הלקחים ש-Valve לימדו את עולם המשחקים עם Half Life, אבל בזירת הקלצ’ניקובים. אני שמח שהם כבר לא קיימים במתכונתם הנוכחית, ועושים משחק אחר עבור EA. בינינו, קצת נמאס, לא?

לא שלא נהניתי מ-Black Ops. החבר’ה של Treyarch הביאו את הסחורה עם המשחק החדש שלהם. מעבר לסטנדרט המהנה של סדרת COD, שהוא קטעי אקשן עמוסים לעייפה, המון דברים מתפוצצים וצעקות חוזרות ונשנות בקשר, המשחק הזה מפתיע לטובה מכמה בחינות.

קודם כל, כפי שציינתי בפודקאסט, הוא לא לוקח את עצמו ברצינות. העלילה, כתמיד, מגוחכת, אבל הפעם היא מגוחכת באופן משעשע, ונראה שאפילו מכוון. במהלכה פוגשים דמויות הסטוריות כמו פידל קסטרו והנשיא קנדי, והיא נעה אחורה וקדימה בין אירועים שונים שקרו לדמות שלכם, מייסון, במהלך המלחמה הקרה בעוד הוא מספר אותם לחוקר שלו. אז כן, הסיפור הוא קצת מטומטם (החוקר למייסון: “ספר לי באריכות מייגעת כל פרט שקרה לך, למרות שאני כבר יודע הכל ואנחנו בלחץ מטורף של זמן”) אבל לפחות הוא שונה מהחפירות הבנאליות והמשעממות של משחקי Modern Warfare שקדמו לו.

שנית, Black Ops מצליח לבנות מספר סצינות אקשן מעולות במיוחד. באחת מהן אתם אוחזים במיניגאן סיריוס-סאם סטייל העונה לשם “מכונת המוות” ומתחילים לזרוע הרס. באחרת, מתנגן שיר של הרולינג סטונס בעוד אתם שטים בסירת קרב ומפוצצים דברים. בכלל, השימוש של המשחק בשירים של ממש, ולא רק במוסיקת רקע, הוא משהו שלא מספיק משחקים עושים. סרטים מאז ומתמיד בונים אווירה באמצעות שירים מוכרים, ורק טבעי שמשחקים שרוצים להיות סרטים יתחילו לעשות את זה גם.

עם זאת, במובנים רבים, Black Ops הוא נחות מ-Modern Warfare 2.  זה מתבטא, בין השאר, בעיצוב שלבים קצת פחות מוצלח. לדוגמא, באחד השלבים מצאתי את עצמי יורה בגלים אחר גלים של אויבים שלא מפסיקים לבוא, וכל הניסיונות שלי להתקדם הסתיימו במוות. הייתי חייב לבדוק באינטרנט ולגלות שאני חייב לפוצץ חבית נפלאם כדי להמשיך הלאה. לא שלא ניסיתי לעשות זאת, אבל אני חשבתי שהשלכת רימונים וירי בלתי פוסק עליה יעשו את העבודה. מסתבר שחייבים להתקרב אליה מאוד כדי שיקרה אירוע מתוסרט שבו הגיבור תוקע סכין בחבית, וזה משהו שהמשחק בכלל לא מסביר.

בכלל, לטעמי Treyarch הלכו מעט רחוק מדי עם האירועים המתוסרטים. נדמה שכמעט כל דקה הם מחליטים לקחת מכם את השליטה בדמות לרגע כדי שזו תעשה כל מיני דברים שאתם לא יכולים. היו פעמים שכלל לא היה לי מושג אם אני זה ששולט עכשיו בדמות או לא, והזזתי את העכבר בעצבנות כדי לגלות. בפעמים אחרות המשחק מחליט להחליף לכם את הנשק שאתם משתמשים בו. פתאום מופיעים לכם ביד אקדח או סכין שלא היו לכם קודם, וללא כל הסבר כלי הנשק האחרים נעלמים ללא שוב. וזה מעצבן.

אבל בואו נסיים בנימה חיובית. Black Ops הוא חוויה קצרה ומהנה מאוד, ואם לא מאסתם במשחקי COD (באמת שאי אפשר להאשים אתכם אם כן) אני ממליץ בחום לקנות את המשחק כשהמחיר שלו ירד מהגובה השערורייתי הנוכחי שלו. אני לא ממליץ עליו בתור מתנה לילד לחנוכה, כי יש בו קללות, דם, סצינות עינוי וכאלה. חג שמח!

[audio:https://www.gamepad.co.il/Gamepod/Gamepod008-1.12.2010.mp3|titles=Episode 8: Shimon Peres]

להורדה

חזרנו! מאוד התגעגענו!

1:20 – זיירמן לא באמת שיחק במשחקים אמיתיים בחודש האחרון. הוא שיחק בעיקר ב- Elite Beat Agents. שזה קצת כמו Gitaroo Man. ומאוד יפני. בזמן שהוא מדבר עליו, אנחנו דנים בשאלות הרות-גורל. כמו, למשל, האם Lumines נחשב מספיק "יפני".

7:00 – חוץ מזה, הוא גם שיחק הרבה ב- Zuma Blitz. ככה זה. זה היה מגניב. צפו לפוסט בקרוב.

9:00 – עופר שיחק בגרסת ההדגמה של Create, שדיברנו עליו בפרק הראשון. הדעה שלו לא השתנתה במיוחד. בדרך, אנחנו מזכירים את הוידאו המצוין שמראה כמה לחיצות צריך בשביל לצאת מ- Assassin's Creed.

13:50 – דקל שיחק ממש קצת ב- Assassin's Creed, אבל אנחנו לא מדברים על זה.

14:20 – חוץ מזה, הוא שיחק בעוד שני משחקים שמתאימים לחנון במעמדו – The Battle of Yavin ו- The Battle of Endor. למה? בגלל Rock, Paper, Shotgun.

17:00 – דורון כבר שיחק בדברים מכובדים יותר. כמו Metro 2033 (בפרק 4 קראנו לו "כמו Doom, אבל ברוסית").

20:20 – אבל מה שקצת יותר משמעותי זה שדורון שיחק ב- Call of Duty: Black Ops. אולי שמעתם עליו. נשאיר לאיתמר וייסברג לדבר על דברים כמו כמה המשחק הזה מכר בדיוק, ודורון ידבר על כמה הוא מוצלח.

26:00 – והגענו למאורע העיקרי. ה- Kinect. לדורון יש אותו. הוא שיחק בו. ולנו יש מה להגיד על זה. בדרך אנחנו מדברים על הראיון של אנתון מיכאילוב (המהנדס הראשי של ה- Move) ב- Eurogamer, וקצת צוחקים, ביחד עם Penny Arcade, על סוני.

40:50 – כמו כולם (או לפחות, Joystiq) מדברים על המערכון של Angry Birds. וגם אנחנו. ואז אנחנו מדברים קצת על המשחק, ומזכירים בדרך את Peggle ו- Pain.

44:10 – לסיום, אנחנו מדברים על Epic Mickey, ומייחסים המון חשיבות לביקורת הלא-מפרגנת של Eurogamer על המשחק. ציטוט נבחר של עופר: "אני לא מבין למה עדיין מנסים להוכיח שה- Wii הוא לא גרוע".

50:20 – וזהו להפעם! נתראה בעוד שבועיים!