לקח לי קצת זמן להגיע ל-Crysis 2, אבל הפאטץ’ שמשדרג את הגרפיקה של המשחק עם יכולות DX11 היווה הזדמנות מצויינת עבורי להשלים את הפער.

אז כן, עם ההגדרות על Ultra וברזולוציה גבוהה, Crysis 2 הוא משחק יפה. מאוד, אפילו. אבל, לא יודע. הפעם המשחק מתרחש בניו יורק שעוברת מתקפת חייזרים, והכל הרבה יותר אפור ומשעמם ויזואלית. ב-Crysis הג’ונגל הירוק, המים הכחולים והשקיעות הצהובות הפיקו מהמנוע הגרפי נופים ציוריים שנראו כמו הרקע של המחשב של אבא שלכם. האפור של Crysis 2 משאיר הרבה פחות מקום להתפעלות. הוא עדיין הוציא ממני כמה “וואו” פה ושם, אבל Crysis השאיר אצלי ציפיות גבוהות מדי כנראה.

אז סיימנו עם עניין הגרפיקה, ועכשיו ניגש להסביר למה זה משחק ממש טוב. זה לא בגלל העלילה, אני חייב לומר, או בגלל הדמות שלכם. הגיבור בעל החליפה פעם הוא אלקטרז, חייל אילם ונטול אופי. האיום הוא חייזרי, וכמובן בני אנוש עם מוסריות מפוקפקת. ויש אינטריגות! ולא ברור מי האיש הרע! וטוויסטים! ומי היה מאמין, קטע שבו תופסים אתכם ולוקחים לכם את כל כלי הנשק! או בקיצור, עלילה גנרית לחלוטין של משחק FPS. כל כך נמאס לי כבר מהסיפורים המונפצים של המשחקים האלה, שאני בדרך כלל פשוט מכבה את הצד של המוח שמנסה להקשיב.

אוי, אבל הייתי בכלל אמור להסביר למה אהבתי את המשחק. אז הנה: כי יש בו אקשן מעולה. זה נובע מזה שהמשחק נותן לכם המון כוח, ואתגרים לא קטנים שבהם עליכם להשתמש בכוח הזה. מדובר בשילוב של שני אלמנטים: חליפת הסופר-פאוורס שלכם, שנותנת לכם הסוואה או שריון, ואזורים פתוחים שמאתגרים אתכם למצוא את הדרך המהנה ביותר לעבור אותם באמצעות החליפה הזו.

נכון, אלו לא השטחים הפתוחים העצומים של Crysis, אבל עדיין מדובר במשב רוח מרענן לעומת מרבית משחקי ה-FPS בשנים האחרונות. סיטואציה אופיינית ב-Crysis 2 תציב אתכם על גג בניין כלשהו, בנקודת תצפית על הרחובות שמתחת. עם המשקפת תוכלו לצפות ולסמן את החיילים או החייזרים (שהם סתם חיילים משודרגים, לא מפלצות מעצבנות, תודה לאל) המפטרלים באזור, ולתכנן איך תגיעו לצד השני. האם תתגנבו לעבר מכונת היריה, תפעילו את מצב השריון של החליפה ותתחילו לרסס את כולם? האם תתגנבו לגג הבנין ממול ותתחילו לצלוף? או שפשוט תרדו למטה, תדביקו C4 לחבית נפץ ותתחילו להעיף את המקום באוויר?

אם התוכנית שלכם עובדת – זה כיף גדול, ואם לא, זה גם כיף. כי תצטרכו לאלתר, להיכנס ולצאת ממצב ההסוואה של החליפה, לחסל את החייזר הזה ואת ההוא ואז להסתתר שוב, וכן הלאה. ברגע שמגלים אתכם המשחק לא מרחם. הוא יודע שאתם חזקים עם החליפה הזו, אז הוא זורק עליכם את כל מה שהוא יכול, ולכן תצטרכו להיות זריזים וחכמים. אגב, זה אפשרי לחלוטין, אולי אפילו אפשרי מדי לאחר שתשדרגו את מנגנון ההסוואה של החליפה, לעבור אזורים שלמים בלי שיגלו אתכם ובלי שתצטרכו לירות באף אחד. למה אפשרי מדי? כי זה מרגיש קצת כמו פספוס של אקשן טוב לדלג על איזור שלם בלי פיצוצים. המשחק הוא במיטבו, לדעתי, כשמשתמשים במנגנון ההסוואה במשורה.

המשחק אמנם לא חף מבעיות (אירועי קוויק-טיים-ינעל-אחותם, נקודות שמירה מעצבנות לעיתים, אויבים מחבקי קירות), אך קשה לי שלא להמליץ בחום על Crysis 2 לכל מי שמעוניין באקשן מבריק, מאתגר ולא מתוסרט עד המוות. הוא בינתיים משחק האקשן הטוב ביותר ששיחקתי בו השנה.

קצת אחרי מבצעי סטים והחום הכבד של יולי-אוגוסט, הגיעו אלינו, יחד עם המחאות והאוהלים, שני פסטיבלים של משחקים – בגיזרת ה-PC חוגגים את ה-Humble Bundle השלישי, ובארץ ה-Xbox מברכים את בוא הקיץ עם Summer of Arcade. בשניהם יש סוג דומה של משחקים – פשוטים וקצרים יחסית, אבל מקוריים ומעניינים, רחוקים מ-AAA אבל עם production values מאוד רציניים (הערה צדדית: הייתם מאמינים שכתבתי את השורה הזו יום לפני שראיתי את Super8?). שיחקתי בשבועיים האחרונים בשני משחקים מה- Grumble Mumble ובשלושה דמואים מה-XBLA, כל אלה שיצאו עד עכשיו. רגע לפני שנתחיל עם צרור הביקורות, תלונה אחת ושבח אחד (מה ההיפך מתלונה?):

בצד הטוב, כל חמשת המשחקים האלה מקוריים ומעניינים. בכולם יש רעיונות מאוד נחמדים, ולכל אחד מהם יש סגנון אמנותי מיוחד ומגניב ועיצוב כללי מאוד מרשים.

בצד השני – למה $15? די, נמאס כבר מהקטע הזה. כל פעם יוצא משחק חדש ל-XBLA, אני משחק בדמו, מתלהב מאוד, ואז מבין שזה לא מספיק מוצלח בשביל להצדיק את המחיר. שלושת המשחקים של ה- Summer of Arcade עולים $15, וכל אחד ואחד מהם הייתי קונה בשמחה אם הוא היה עולה 10 דולר, או אפילו 12. וזו לחלוטין לא פעם ראשונה שזה קורה. Super Meat Boy, Castle Crashers, Limbo, Braid – אלה רק חלק מהדוגמאות למשחקים שהרבה אנשים פיספסו כי הם היו חמדנים ודרשו 5 דולר יותר מדי. זה באמת שווה את זה? העם דורש משחקים במחיר הגיוני!

בכל מקרה, הנה לכם ביקורות, in no particular order.

Cogs (האמבל באנדל, או $10 בסטים) – משחק פאזלים חמוד שמבוסס בצורה מאוד חזקה על Sliding puzzles. יש שם המון הרחבות של הקונספט, כמו פאזלים תלת-מימדיים, דו-צדדיים, דברים שדורשים תזמון מסוים ועוד. הפאזלים מאוד מתוחכמים וקשים, והעיצוב הסטימפאנקי מתחבר אליהם מצוין. מה שכן, המשחק די קצר – אני סיימתי אותו תוך משהו כמו 4-5 שעות.

And Yet It Moves (האמבל באנדל או $10 בסטים) – puzzle platformer שבנוי על “סיבוב” של העולם, שמשפיע כמובן על כוח המשיכה. זה משחק ממש טוב, ולדעתי היחיד מכל החמישה שמצדיק לשלם $15 (ואחד היחידים שעולה פחות מזה). הקונספט נשמע נורא פשוט, אבל קשה להתרגל לזה, והפאזלים נהיים הזויים וממש מגניבים לקראת הסוף. חוץ מזה, העיצוב שלו מעולה – הגרפיקה כולה מעוצבת כמו גזרי נייר, מין קולאז’ים כאלה, וכל האפקטים הם קולות שמישהו עשה (למשל, כשמתים יש משהו כמו “צְחְש"). גם אם לא קניתם את הבאנדל, זה משחק חובה לדעתי.

Bastion (ב-XBLA, עולה 1200 נקודות) – משחק hack&slash פשוט למדי, אבל פה העיצוב והתחושה הכללית הם מה שבאמת חשוב – המשחק מאוד צבעוני ומגוון, ויש לו קריינות גאונית ע”י מישהו עם קול עמוק ומחוספס שממש מספר בזמן אמת מה הולך במשחק (למשל, אם תיפלו מקצה של פלטפורמה הוא יכול להגיד משהו בסגנון “The Kid should watch where he’s going”). בקיצור, ההרגשה הכללית היא מאוד כיפית ומרעננת – אבל לדעתי המשחקיות עצמה לא משהו, והאווירה לבד לא שווה $15.

From Dust (גם XBLA, גם 1200 נקודות. מגיע גם ל-PC ב-17/8 ול-PSN בספטמבר, וגם שם יעלה $15) – סוג של God Game, שבו אתם משחקים סוג של אל שיכול לשלוט על כל מיני חומרים טבעיים (חול, מים, לבה וכו’) וצריכים לעזור לנתינים שלכם ע”י עיצוב הטופוגרפיה של העולם – למשל, להסיט את הזרם של נהר כדי שלא ימנע מהם להגיע לאנשהו. התיאור נשמע יחסית יבש (חוץ מהקטע עם הנהר), אבל המנוע שעומד מאחוריו הוא מדהים. הסביבה מתנהגת בצורה מאוד טבעית ומרשימה, וכל דבר שתעשו עלול להשפיע לא רק על האיזור המיידי, וזה פותח פתח לחידות מאוד מעניינות. הגרפיקה המרשימה משלימה את המנוע האקלימי/סביבתי/ווטאבר החזק, וביחד זה יוצא מאוד יפה ומעניין. אבל גם פה, אני לא בטוח שיש מספיק משחקיות בשביל להצדיק את תג המחיר.

Insanely Twisted Shadow Planet (אותו XBLA, אותו מחיר גבוה מדי) – אם שיחקתם ב-Aquaria, דמיינו גירסה אפלה שלו, בלי עלילה אבל עם מוזיקה הרבה יותר מוצלחת. אם לא שיחקתם ב-Aquaria, קראו את מה שכתבתי עליו ואז דמיינו גירסה אפלה שלו וכו’. אם אתם מתעקשים שאגיד משהו אינפורמטיבי בכל זאת, זה משחק פאזלים-חקר-הרפתקאות שכזה, שבו אתם משחקים חללית שחוקרת את המעמקים של כוכב מעוות והזוי, ואתם צריכים להשתמש בכל מיני כלים ונשקים (שאותם תמצאו במהלך המשחק כמובן) כדי להתקדם ולהרוג בוסים למיניהם. הוא מאוד יפה, והעיצוב הקריפי יחד עם המוזיקה המעולה של דימו בורגר (כן, אני יודע שלא ככה הוגים את זה) יוצרים אווירה מאוד מפחידה וכיפית. אם בכל זאת הייתי מחליט לקנות אחד מהמשחקים של ה-XBLA, זה היה האחד, אבל העלילה הלא קיימת והאורך הקצר (בסביבות 4 שעות, לפי השמועות) זורקים אותו חזרה למגירת ה”לא שווה $15”. אה, יש לו גם מצב מולטיפלייר, אבל לא ניסיתי אותו.

ה- Humble Bundle עדיין עומד למכירה (עוד יומיים!), אז אם מישהו מכם עוד לא קנה אני מציע לרוץ ולקנות ברגע זה. גם ה- Summer of Arcade עדיין בעיצומו, ויש עוד שני משחקים שלא יצאו עדיין. Stay Tuned.

לפני כשנה, התבכיינתי קצת על Starcraft 2. התבכיינתי על זה שהוא לא מחדש שום דבר, התבכיינתי על זה שהוא עולה 60$. התבכיינתי על זה שבליזארד לא שלחו עותקי ביקורת שלו לעיתונאים. התבכיינתי המון, ואז קניתי אותו בכל זאת.

את Diablo 3 אני לא הולך לקנות.

PC Gamer חשפו שדיאבלו 3 הולך להכיל אפשרות למכור חפצים מעולם המשחק תמורת כסף אמיתי, ושהוא לא יתמוך במודים של גורמי צד-שלישי בכלל. מהקטע עם החפצים לא אכפת לי בכלל, והקטע עם המודים סתם נראה לי מצער ותמוה. אבל חוץ משני אלה, בליזארד גם חשפו שבדיאבלו 3 לא יהיה מצב משחק מנותק מהרשת.

זה לא ממש מפתיע. גם בסטארקראפט 2 זה היה בעייתי קצת לשחק כשאתם מנותקים מהרשת, ונראה שרמת המשכל של חברות המשחקים, בכל הקשור לנושא, באופן כללי צונחת בקצב קבוע עם הזמן. מה שמציק לי זה הטיעון שהיה לבליזארד בתגובה לשאלה “למה?”.

הסיבה להעדרו של מצב משחק מנותק מהרשת, לטענת בליזארד, היא שכשאתם משחקים בלי להיות מחוברים לרשת, אתם יכולים לרמות, ולא הגיוני שתוכלו להשתמש בדמות הזאת כשאתם משחקים ביחד עם או נגד דמויות אחרות מרחבי האינטרנט. אבל רגע, יגיד הקורא הנבון – זו גם היתה הבעיה בדיאבלו 2. בעיה שנפתרה באמצעות העובדה שהמצב מרובה-המשתתפים היה מנותק לחלוטין מהמצב לשחקן יחיד – לא משנה כמה רימיתם עם הדמות ששיחקתם איתה, לא יכולתם לקחת אותה למשחק ברשת. זה פותר את הבעיה בצורה מעולה, לא? ובכן, אם שואלים את רוב פארדו, מפיק המשחק, התשובה היא לא.

“ובכן, חשבנו על זה די הרבה. אחד הדברים שהרגשנו שהיה ממש חשוב (אני חושב שהוא התכוון להגיד ‘מציק’ –ע.ז) היה שאם אתה משחק כשאתה לא מחובר לרשת, ואתה מביא את הדמות שלך לדרגה 20, 30, או 40, ואז אתה רוצה להעביר את הדמות שלך ל- Battle.net – תצטרך להתחיל את הדמות מחדש”.

זה, כידוע, תהיה קטסטרופה של ממש. שלקוחות של בליזארד יצטרכו להתחיל את הדמות מחדש? זה יהיה חמור ביותר. הם יכלו לאפשר העברה של דמויות בין שני מצבי המשחק בצורה כלשהי. הם יכלו, נניח, לשים איזושהי הודעה שמבהירה לך שלא תוכל להעביר את הדמות שלך בין שני מצבי המשחק, סטייל דיאבלו 2. במקום זה, הם בחרו פשוט לבטל את אחד ממצבי המשחק. סימפטי, לא?

או, בתרגום חופשי, בליזארד חושבים שאנחנו ממש מטומטמים. אפשר לראות את זה בשתי צורות: קודם כל, כי הם חושבים שהודעה על כך שאנחנו לא יכולים להעביר דמות בין שתי המצבים לא תספיק לנו, רפי שכל שכמונו, כדי להבין את ההשלכות של יצירת דמות במצב משחק מנותק מהרשת.

דוגמה נוספת לכך שהם חושבים שאנחנו מטומטמים היא… ובכן, הם ממש מאמינים שאנחנו נקנה את הטיעון שלהם להעדר מצב המשחק לשחקן-יחיד. אנחנו לא עיוורים. אנחנו רואים איך ברחבי העולם הנושא של “משחקים כשירות” הופך להיות יותר ויותר דומיננטי. אנחנו רואים איך שיטות הגנת התוכנה המזעזעות של חברות כמו Ubisoft מסרבות להעלם מהעולם. אנחנו יודעים שהמהלך של בליזארד קשור באופן לא-זניח לנושאים הללו. אבל הסיבה שהם נותנים לנו? כדי שחס וחלילה לא נצטרך להתחיל את הדמות שלנו מחדש כשנרצה לשחק אונליין. זה יעשה אותנו עצובים.

אני לא רוצה לשחק בדיאבלו 3 ברשת. שיחקתי בדיאבלו 2 גם במשחק מנותק וגם במשחק ברשת, וכשאני לא משחק עם איזשהו חבר במשחק שיתופי, משחק הרשת הוא מיותר לחלוטין. בשורה התחתונה, זה משחק לשחקן יחיד עם לאגים. לאגים שבמשחקיות הסופר-מהירה של דיאבלו 2, יכולים להוביל למוות (או, במקרה הנפוץ יותר, בכי). אבל לא, בליזארד לא חושבים שזו בעיה. או לפחות, לא בעיה חמורה כמו זה שאנשים לא יודעים שהם לא יכולים להעביר את הדמות שלהם מהמשחק לשחקן-יחיד למשחק מרובה-משתתפים.

משהו לא טוב עובר על בליזארד בשנים האחרונות. אתם בוודאי חושבים, כמוני, שהמשהו הלא-טוב הזה הוא אקטיויז’ן, ויש מצב שאתם צודקים. אבל נראה שאקטיויז’ן פחות לחוצה על הקטע הזה של להשאיר אותנו מחוברים תמיד לרשת כשאנחנו משחקים במשחקים שלה.

והאמת היא שאם הדבר הזה היה קורה בפני עצמו, זה לא היה מרתיח אותי מאוד. אבל לאחר שבשנה האחרונה בליזארד גרמה לי להתחרט לא-מעט על כך שהענקתי לה את הכסף שלי כשקניתי את Starcraft 2, ההצהרה הזו של בליזארד, עם הצורה הכל-כך בוטה שבה היא מתייחסת אלינו כמו ילדים מפגרים, שהולכים להתבכיין אחר כך רק בגלל שהם לא הבינו את ההשלכות של לחיצה על כפתור שכתוב עליו “משחק Offline”, חותמת את כל הסיפור הזה עבורי. אני לא הולך לקנות את Diablo 3. זה לא ימנע מהם למכור כמות מגוחכת של עותקים ולהרוויח כמויות עצומות של כסף, אבל לפחות זה יגרום לי להרגיש קצת יותר טוב עם עצמי.