במהלך הפרוייקט חלפו מול עיני לא מעט שמות של חנויות, בתגובות פה בבלוג, בזאפ או בפורומים השונים. זה מה שציפיתי שיקרה, כמובן. הפרוייקט לא היה נחשב כאחד ממממשי הפוטנציאל שלהם אם זה לא היה ככה (מתנצל על המבנה הבעייתי משהו של המשפט, אבל לא הצלחתי להתאפק מלהכניס מילה עם כל כך הרבה מ"מים ברצף). מה שלא ציפיתי לו זה שכל-כך הרבה מהחנויות המומלצות יימצאו בראשון לציון. אני לא רוצה לפגוע באף אחד, אבל חוץ מקניונים, מה יש בעיר הזאת? יש סיבה שהעיר הזאת מופיעה ביותר מדי עמודי "אודותינו" של החנויות השונות?

בכל מקרה, הקדשתי את ערב יום חמישי לגיחה לראשון. סימנתי לעצמי ארבע חנויות ממערב ראשל"צ שדי קרובות זו לזו, ויצאתי לדרכי, בתקווה להספיק לבקר בכולן. ספוילר: זה לא עבד. ביקרתי רק בשלוש מהן, וגם זה בקושי.

החנות הראשונה בה ביקרתי היא גולדטופ מחשבים.  למרות שהבניין בו היא נמצאת נראה ישן וזנוח, החנות עצמה מרשימה מאוד. למען האמת, האסוציאציה הראשונה שהיא העלתה בי היא חנויות הפיות שאפשר למצוא באי אילו קניונים – מקום עם אווירה קסומה, מלא עד אפס מקום במוצרי צריכה שגורמים לחובבי הז'אנר לרטיבות קלה, ולכל השאר לגלגל עיניים ולחלוף על פניהם במהירות.

על שולחן בכניסה לחנות יושב לו מארז עמוס לדים שמחובר לטלוויזיית LCD מרובת אינצ'ים. מאחוריו, מעליו ומצדדיו אפשר למצוא מחשבים נישאים, אריזות של כרטיסים, מקלדות, עכברים, גאדג'טים ועוד כיד הדמיון הטובה. בהמשך נמצא קיר ה-Overclocking, עם שלל מאווררים, צלעות קירור, צינורות וכו'.

ההבדל בגישה בין החנות הזאת לשתי החנויות הקודמות בהן ביקרתי קופץ לעין כבר מהשנייה הראשונה, וברור לי מיד שהייתי שמח להיות לקוח של החנות הזו.

כעשר דקות אחרי שנכנסתי התפנה אלי אחד מנציגי השירות, ששמו, אם אני זוכר נכון, אופיר. אמרתי לאופיר שאני רוצה מחשב לגיימינג בסביבות 6-7K ש"ח, והוא הוציא לי מיד מפרט בסכום המבוקש. זה מחשב שהוא בנה ללקוח לפני שבוע, ומאז מכר לא מעט מחשבים במפרט זהה.

הנה מה שהוא הציע (הערת שוליים: הפעם אני לא צריך לנחש או להסתמך על הזכרון שלי – אני פשוט מעתיק את המפרט שכתוב בהצעת המחיר שאופיר נתן לי. מסתבר שחנויות שמעריכות את הלקוח שלהן מסוגלות להוציא הצעות מחיר):

• מעבד: Intel Core Duo Quad Q9550 12MB Tray, 2.83GHz, 1,333MHz
• לוח אם: Gigabyte GA-EP45-DS3
• זכרון: 4xKingston 2G DDR2 800MHz Non-ECC CL5
• כרטיס מסך: Sapphire Radeon HD 4870 512MB
• דיסק קשיח: Seagate Barracuda ST3500320AS 500GB
• מארז: Thermaltake VG1000BNS WingRS 100
• ספק כח: Enermax EPR625AWT PRO82+ 625W
• קרור למעבד: Zalman CNPS9500
• צורב: Sony NEC AD-7200S

מחיר כולל: 6,764.53 ש"ח.

מאחר שהמחיר נראה לי גבוה למדי (מעל 8,000 ש"ח אם אני אוסיף מסך, מקדלת ועכבר, שלא לדבר על מערכת הפעלה), תהיתי איפה אפשר לקצץ, בשביל להפוך את המחשב לפחות מחורר–כיסים.

הזכרון היה הראשון להפגע. אופיר הסכים עם הצעתי לקצץ אותו בחצי ל-4GB, תמורת הפחתה של 400 ש"ח במחיר הכולל.

במעבד אופיר המליץ לא לגעת. למרות שמעבד כפול הליבות הפופולרי היום (E8500) עולה בערך מחצית מה-Q9550, החלפת המעבדים תפגע מאוד בביצועים של המחשב, לטענת אופיר.

לוח האם הוא לוח סולידי, שמבוסס על הצ'יפסט P45. לא משהו לכתוב עליו הביתה או בבלוג. אופיר טוען שלוחות המבוססים על צ'יפסטים מתקדמים יותר ייקרו את המחשב בצורה ניכרת, ולא ישפרו את הביצועים עד כדי כך. אני לא ממש מעוניין בזה, אז השארתי את הלוח במקומו.

על כרטיס המסך אין מה להרחיב. מי שעוקב אחרי הפרוייקט יודע שזה הכרטיס ששמתי עליו את העין עוד מלפני שהפרוייקט התחיל, ואני אשמח לראות אותו יושב בגאון על לוח האם שלי. כאילו, לראות אותו מטאפורית. אני לא בקטע של חלונות.

העברתי מבט מהיר על שאר הרכיבים, והעדפתי שלא לגעת בהם. במארזים, ספקים וקירורים למיניהם אני עדיין לא מבין, אבל מהקצת שלמדתי כאן בבלוג נראה שמדובר במוצרים איכותיים, מחברות ידועות ופיצ'רים מגניבים כמו Active PFC. הצורב לא באמת משנה לי, וגם לאופיר לא, מסתבר. זה הרכיב היחיד שנזרק כלאחר יד לתוך המפרט. רק צריך משהו שיצרוב DVD במהירות של X20. לא משנה של איזו חברה, או מה התכונות הייחודיות של כל כונן. זה היחס שצורבים מקבלים בכל חנות אליה הגעתי. על כל רכיב אחר, החל מהמעבד ועד המאוורר של המארז, אפשר באופן תיאורטי לפתח דיון שלם, אבל על צורבים אין לאף אחד מה להגיד.

שאלתי את אופיר לגבי כונן Blu-ray, שמאוד קוסם לי לצרף למחשב, אבל במחיר של 800-900 ש"ח, עדיין מוקדם מדי להכניס אותם למחשבים ביתיים. אולי בשנה הבאה.

אופיר בנה לי מפרט חדש, שמבוסס על הקודם עם מעט שינויים שהוזילו את המחשב כמעט ביותר מ-700 ש"ח. הנה הוא לפניכם:

• מעבד: Intel Core Duo Quad Q9550 12MB Tray, 2.83GHz, 1,333MHz
• לוח אם:  Gigabyte GA-EP45-DS3
• זכרון: 2xKingston 2G DDR2 800MHz Non-ECC CL5
• כרטיס מסך: Sapphire Radeon HD 4870 512MB
• דיסק קשיח: Seagate Barracuda ST3500320AS 500GB
• מארז: Thermaltake VG1000BNS WingRS 100
• ספק כח: Enermax EMD525AWT MODU82+ 525W
• קרור למעבד: Thermaltake CL-P0114 Big Typhoon
• קרור למארז: JSP-Tech Ultra Silent Fan EZPF-12025
• צורב: LG GH20NS X20 SATA
• הרכבת מחשב

מחיר כולל: 6,023.69 ש"ח

ההבדלים בין שני המפרטים כוללים, חוץ מהזכרון כמובן, ספק עם הספק מקסימלי נמוך יותר, צורב מחברה שונה וקירור מעבד של Thermaltake, במקום זה של Zalman.

אין לי בעיה עם אף אחד מהשינויים, וזה מפרט שאני הרבה יותר שלם איתו.

אם תרצו להוסיף גם מערכת הפעלה, רשיון ל-Windows Vista home Premium יעלה לכם 618 ש"ח. זה המחיר הכי יקר לרשיון שנתקלתי בו, במאתיים ש"ח בערך, ואני חייב להודות שאני לא מבין למה בכלל יש הבדלים. מיקרוסופט לא מפקחים על המחירים של התוכנות שלהם? בכל מקרה, אופיר לא ממליץ על ויסטה כי היא כבדה מדי, והציע שאני אשאר עם XP. אני נוטה להסכים איתו. אין סיבה לקנות את ויסטה כרגע, בטח שלא במחיר כזה, ובטח לא כש-windows 7 מעבר לפינה.

אגב, בלי קשר למפרט שלי, בסוף השיחה אופיר הפנה את תשומת לבי לערימה של רכיבים שנמצאה ממש מאחורי. לא שמתי לב אליה, כי היא השתלבה בין שאר המארזים והרכיבים שהיו על הרצפה בחנות (סוף היום, מארזים מורכבים מתחילים לצאת מהמעבדה לקראת משלוח ללקוחות). היו שם מארז ענק, זוג כרטיסי 4870X2 עדיין באריזתם המקורית, מאווררים, כוננים וכו'. מסתבר שמדובר ברכיבים שייכנסו כולם למחשב בשווי כ-27,000 ש"ח, שאמור להיות מורכב ברגע שאחרון הלקוחות (שזה אני) יעזוב את החנות, ומיועד ללקוח שיש ללו כנראה יותר מדי זמן וכסף על הידיים (ואני שונא אותו באופן רשמי).

כשמולי עומד מחשב שהמעבד שלו (QX9770) עולה יותר מכל המחשב העתידי שלי, קיבלתי קצת פרופורציה בקשר למיקומו של הבייבי שלי על הציר, כמו גם הגדרה מחודשת למושג "מפלצת".

בסופו של דבר, אני מסמן את הביקור ב"גולדטופ" כהצלחה. הוא הצליח למחוק את החוויה המשותפת משתי החנויות הקודמות שביקרתי בהן, הראה לי שעדיין יש מוכרים שמבינים מה שהם עושים, והיווה פתיח מצויין להמשך הערב, שעליו יסופר בפוסטים הבאים.

אתמול הועלה פוסט לבלוג של Major Nelson, הלא הוא מנהל הפיתוח של Xbox LIVE המתייחס לכל סוגיית הפיראטיות בקונסולה האהובה. הפוסט, שהיווה סוף סוף קצת שינוי מהיחצנות הקבועה ל-New Xbox Experience הבא עלינו לטובה – פונה למעשה לכל אותם אלפי אנשים שמתעניינים בכיצד לפרוץ את הקונסולה שלהם ולשחק משחקים פיראטיים. מסתבר שעד היום אנשים מופתעים כשהם מקבלים Ban קבוע לקונסולה שלהם ברגע שMicrosoft מזהה אותה כפרוצה. מאותו רגע והלאה, כל התכנים  ב-Xbox LIVE כדוגמת משחקים מרובי משתתפים, הורדות, וכמובן Highscores משותפים נחסמים לעד.

נלסון מתייחס ואומר כי כל מעגל הרווח שלהם תלוי בלעדית על כך שירכשו משחקים מקוריים, ולכן הם ימשיכו להילחם בתופעה בצורה זו. כל הכבוד לכם, אבל זהו ככל הנראה לא מאבק שבו תוכלו לנצח, במיוחד אחרי שייצא עדכון ה-NXE עוד כמה ימים שכל הנראה יביא איתו דור חדש של פריצות לקונסולה.

אותי כמובן לא צריך לשכנע – אם Xbox פרוץ וחסימה קבועה מ-Xbox LIVE, איך אני אוכל להמשיך להדגים לעידן שאני יותר מוצלח ממנו ב-Geometry Wars 2?

כפי שאמרתי אתמול: אין לי זמן לכלום. זו, ממש בקצרה, הסיבה לכך שאני לא מצליח לכתוב כאן על אירועים משמעותיים בזירת המשחקים הארצישראלית – כמו העובדה שהאתר Vgames החליף את העיצוב שלו.

אז מה קופץ לי לעיניים, במבט ראשון, כשאני נכנס לאתר? ובכן: מהצד הפחות כיפי: הרקע הלבן של ויגיימס עובד פחות טוב מהרקע האפור של Gamer (גם אם ב- Gamer כותבים עליו עם ורוד מזעזע), והעיצוב הישן עדיין מופיע במקומות לא-צפויים. מצד שני – סוף כל סוף יש תמיכה נורמלית ב- RSS, האתר לא מפגין בעייתיות בכלל ב- Firefox ומערכת התגובות החדשה של האתר מדורגת מאוד גבוה במדד הנוחות שלי.

אבל המשמעות העיקרית של העיצוב החדש מופיעה בתוך הלוגו החדש של האתר: Vgames מכריז על עצמו בתור "פורטל". "פורטל המשחקים" זה אולי שינוי קטן ביחס ל"ערוץ המשחקים" ש- Vgames התהדר בו מקודם, אבל ההשלכות ניכרות לעין: Vgames מקשר הרבה יותר לבלוגים ואתרים אחרים ברשת – כולל הבלוג שאתם קוראים ברגעים אלה ואפילו Gamer, אזורי המשחקים להורדה ומשחקי הדפדפן תופסים מקום מרכזי הרבה יותר באתר – והתוכן נדחק לפינה.

וזה, אולי, הדבר הכי מעציב בעיצוב החדש. לפני כחודשיים דיברנו (בעקבות פוסט של יובל בירב על הנושא) על הקושי של אתרי המשחקים המסחריים לזכות להצלחה כלכלית באמצעות תוכן איכותי. ייתכן מאוד (ואפילו סביר מאוד להניח) שכמות התוכן הכתוב בויגיימס לא השתנתה כלל מאז המעבר לעיצוב החדש – אבל ויזואלית, השטח שהוא תופס הצטמצם לפחות מרבע מהדף הראשי.

אני מניח שכשיובל בירב כתב את הפוסט ההוא בבלוג של Vgames, כבר היה לו מושג כללי בנוגע לעיצוב המחודש שהאתר שלו הולך לקבל בעוד חודשיים. אין שום דבר שמפתיע בניסיון של האתר להציג את עצמו בתור "פורטל משחקים", עם המון משחקי אונליין ומשחקים להורדה וגם קצת כמה כתבות בצד. אז אולי זה לא מפתיע, אבל בכל זאת, בתור אחד שמתעניין יותר בתוכן בעברית (כי אחרי הכל, את משחקי הפלאש שלי אני מוצא ב- Kongregate) – אני לא יכול שלא קצת להתאכזב.

לפני יותר משנה, כש- Steam Community יצא לדרך, פתחתי קבוצה של "העולם על פי אינטל" ב- Steam.

עכשיו הגיע הזמן לפרסם אותה שוב. הסיבה לכך היא שממש עוד מעט, Left 4 Dead מגיע – ולפחות חצי מכותבי "העולם על פי אינטל" (כלומר, אני ודורון) יקנו אותו. אז בשביל שיהיה לנו יותר קל לארגן משחקים בקרב קוראי הבלוג – תרגישו חופשי להצטרף לקבוצה, וננסה לארגן משהו קצת אחרי שהמשחק יוצא.

ואין צורך להגיד, אבל המשחק הזה הוא רק דוגמה אחת להמוני משחקי המחשב שנחתו עלי החודש, ומנעו ממני לעדכן באופן סביר את הבלוג באירועים כמו העיצוב החדש של ויגיימס או ההשקה הרשמית של עולם המשחקים הישראלי, Moondo. כבר הרבה זמן Penny Arcade לא הצליחו לתאר כל כך במדויק את ההרגשה שלי.

ארז רונן, מהבלוג "בלוג זה לחלשים" (וגם כתב בויגיימס לשעבר, וכאלה) התעצבן מהפלייסטיישן 3 שלו, בגלל סיבות די דומות לאלה שבגללן אני מתעצבן מ- Steam. אז הוא כתב פוסט אורח. והנה הוא:

שמונה בערב, אחרי יום עבודה מפרך. והדבר הכי גדול שבא לי לעשות זה לשחק קצת LittleBigPlanet. אחרי כמה ימים רצופים עם Fable II (שהוא משחק מגניב לאללה, ומומלץ לכל מי שאי פעם חשב שהוא מחבב משחקי וידאו), בהם לא התעדכנתי בכלל בשלבים החדשים שעלו לרשת רק כדי לספק לאיש השק שלי דקות של הנאה ילדותית ובלתי מתפשרת, החלטתי שזהו, הגיע הזמן.

בקר ה-Playstation 3 שלי העלה קצת אבק אחרי משהו כמו שבוע נטול אקשן. לא נורא. ביפ על הכפתור המרכזי בשלט, העברת המסך ליציאת ה-HDMI, והנה, ליטלביג כבר ממש מעבר לפינה, קורץ לי, פלטפורמה אסקפיסטית לסיים איתה את היום לפני הנפילה הבלתי נמנעת למיטה.

ואז זה מגיע. ההודעה הארורה. "הפלייסטיישן צריך להוריד עדכון תוכנה." עצבים. למה? למה הוא צריך להוריד? למה הוא לא יכול לתת לי לשחק בשקט?

נכון, אני יודע, עדכוני תוכנה זה משהו סטנדרטי בעולם של היום. גם האקסבוקס מתעדכן, וגם האייפון שלי מדי פעם דורש שאוריד עדכון – אבל הפלייסטיישן הזה עובר כל גבול. אני אומנם לא משתמש בו על בסיס קבוע, אבל פעם בשבוע, מקסימום שבועיים, אני מדליק אותו – וכל פעם, *כל פעם*, הוא רוצה שאוריד איזה עדכון. לא קרה לי במשך החודשיים האחרונים שפשוט הדלקתי את הקונסולה והתחלתי לשחק בה. באקסבוקס העדכונים הרבה פחות תכופים, שלא לדבר על האייפון הסורר.

עוד בעיה היא האיטיות המרגיזה לפעמים של השרתים של סוני. נכון, אולי זו אשמתי שנרשמתי כאמריקני, ואולי השרתים האירופאים מהירים יותר – אבל אין שום סיבה, שום סיבה, שעדכון תוכנה כזה, שהכרחי כדי שאוכל להתחבר לרשת ה-PSN ולהתחיל לשחק, יקח את החצי שעה פלוס שהוא לוקח – אפילו אם מדובר בכמה מגות בודדות של מידע. שוב, אם להשוות לאקסבוקס, גם שם אני רשום כאמריקני, אין מה להשוות בכלל: עדכונים של מיקרוסופט יורדים תוך מקסימום שלוש דקות. סוני לוקח את הזמן, מוריד ומוריד ומוריד, ואז אחר כך גם צריך להתקין, וריסט, ו… אוף כבר.

אם נוסיף לעניין גם את הקטע הזה של התקנת משחקים על הדיסק הקשיח, משהו שהקונסולה של סוני עושה על בסיס די קבוע, מגיעים לסוג של עולם בלתי נסבל. אם הייתי רוצה מכונה שאפשר להתחיל לשחק בה רק שעה וחצי אחרי שמדליקים אותה הייתי קונה מחשב אישי ומתקין עליו ויסטה. לא עשיתי את זה. קונסולה צריכה לספק מענה מיידי לצרכי הגיימינג. משחק כמו ליטלביגפלנט, שחלק מהאפיל שלו הוא שאפשר לשחק בו במנות קטנות כל פעם, הופך ללא רלוונטי כשצריך לתכנן את המשחק בו חצי ערב קדימה, כדי לתת לקונסולה להתכונן בשבילו.

שמונה וחצי בערב. העדכון בערך ב-50%. זה השלב בו צריך להחליט – האם להמשיך להמתין בסבלנות, להסתכל על בר ההתקדמות מתקדם לאט לאט, או שפשוט להעביר לכניסה אחרת בטלוויזיה, ולהמשיך קצת את Fallout 3, או את World of Goo. אולי אפילו לחבר את המחשב ולראות את הפרק החדש של הישרדות. מה שלא אבחר לעשות – דבר אחד בטוח: בקרב על הטלוויזיה שלי, הערב, כמו כל ערב, סוני הפסידה.

שיחקתי היום בדמו של Mirror's Edge שהורדתי דרך ה-Xbox Live, ואני חייב לומר – וואו. בתור אחד ששונא משחקי פלטפורמה, אני נאלץ להודות שהריצות, הזינוקים ושאר הפעלולים של הגיבורה פיית' פשוט משתלבים נהדר עם הלחימה ונקודת המבט מגוף ראשון.

הדמו כולל רק את שלב ההדרכה ושלב אחד נוסף, אבל כבר בא לי לשחק בו בפעם השלישית. בהיעדר מילה טובה יותר, Mirror's Edge פשוט "זורם". אחרי שלומדים כמה דברים בסיסיים, אתם מוצאים את עצמכם קופצים מקיר לקיר, מעיפים לשוטרים את הנשק מהיד ומזנקים מגג בניין על מנת להיתלות במסוק. כן, מסוק. ומה שיפה בכל זה, הוא שזה לא קשה להצליח. המשחק עושה עבודה מצויינת בללמד אתכם את החוקים שלו, ועוזר לכם על ידי סימון באדום של האלמנט הבא במסך שיכול שלעזור לכם להתקדם.

הכל מוגש באריזה של גרפיקה צבעונית ואנימציות יפהפיות שגורמות לפעולות שלכם להרגיש כאילו הן באמת שלכם – הכרחי בגלל השימוש בגוף ראשון. המשחק הזה פשוט לא היה עובד אם כמו במשחקי FPS אחרים, לא היו לכם רגליים.

כעת אני בדילמה. עד עתה חשבתי לקנות את גרסת ה-PC של משחקים שיוצאים גם לבוקס וגם למחשב, אבל Mirror's Edge עובד נהדר עם הגיימפאד של הקונסולה, והגרסה הזאת גם יוצאת מוקדם יותר (כבר ב-13.11). אז אני נוטה לקנות את גרסת ה-X360, אבל נראה. יש לי עוד את Far Cry 2, שבקושי נגעתי בו, Left 4 Dead, שיוצא ממש עוד מעט, ו-GTA 4, שבאמת הגיע הזמן. תקופה קשה עוברת על כוחותינו.

הרבה זמן לא היה לנו איזשהו משחק פלאש מוצלח. המשחק "99 Bricks" מכניס טוויסט מגניב על משחק הטטריס הקלאסי. המטרה במשחק היא לבנות מגדל גבוה ככל האפשר, כשמנוע פיסיקלי שולט בתנועתם של כל החלקים שאתם מכינים. אני מאוד לא מוצלח במשחק הזה, אבל יש לו קסם ממכר לא-מוסבר. תנסו.

תודה ל- Indiegames.

לפני קצת יותר מעשור התחילה לה סדרת משחקי Fallout, אותם RPGים פוסט-אפוקליפטים שכבר יצא לי להזכיר פה ושם בפוסטים. אני תמיד הייתי מעריץ גדול של הסדרה, ולכן זה כנראה לא מפתיע אף אחד כשאני אגיד שהייתי "נלהב" לקראת Fallout 3. אני מודה שקצת חששתי כשראיתי ש-Bethesda היא החברה מאחורי המשחק, לאור העובדה שהיו לא מעט דברים ב-Oblivion שהיו בעייתיים ופגמו משמעותית בעולם שנוצר שם.

אז סוף סוף, אני שמח לבשר, קיבלתי את העותק של המשחק ל-XBOX. בינתיים יצא לי רק להשקיע שעות ספורות במשחק, אבל רשמים ראשונים כבר הספקתי לייצר. בתור שלב ראשון, העיצוב מרשים. ברור על ההתחלה שהושקעה המון מחשבה בסביבה ובהרגשה – כל החפצים, הבניינים והאנשים בהחלט בעלי מראה רטרו משעשע וקטעי הפתיחה בה מעצבים את הדמות היו מהמקוריים שראיתי.

ברגע שאתה יוצא אל העולם האפוקליפטי, נגמרת הליניאריות הישירה. יש כמובן את המשימה הראשית, אבל מעבר לכך המשחק מאחל לך בהצלחה, נותן לך תחנת רדיו שתנעים את זמנך ושולך אותך לדרכך. אפשר ללכת לכל מקום, בכל שעה, ופשוט לגלות. הייתרון הגדול הוא כמובן שהחופש שואב את השחקן עמוק מאוד לתוך המשחק. החסרון הוא שקל בהתחלה לטבוע בתוך כל העושר שיש למשחק להציע.

כבר בטיולי הראשונים בגבעות ה"מוריקות" של Washington DC, הגעתי לי לבית-ספר יסודי נטוש, שאוכלס ברובו על ידי אנשים לא נחמדים במיוחד עם רובים. בלי לשים לב נשאבתי לתוך קרב יריות שלקח אותי בין ארוניות שבורות ולוחות מחיקים עד שלבסוף הבנתי שבשלב זה לא אצליח לגבור על כולם וברחתי מהר. בסופו של דבר הגעתי לעיר אליה יועדתי במשימה הראשית, ושם המשכתי.

לקרבות צריך להתרגל, מאחר והזרימה שלהם שונה מה-FPS הממוצע לאור אלמנטים RPGיים המשולבים עמוק לתוכם. התוספת של מערכת ה-VATS (מעין זום-אין מטורף שמאפשר לשחקן לכוון לאזורים ספציפיים בגוף האויב) היא מבורכת, ומייצרת אנימציות מוות מוצלחות במיוחד. מצד שני, לא פעם מצאתי את עצמי בצד הלא נכון של מחבט בייסבול בגלל שלא הגבתי בזמן לאויב רנדומאלי שהתגנב מאחורי.

סך הכול – נראה מבטיח מאוד. כמובן שיהיה עדכון מלא כשאתקדם ואגע יותר לעומק בעלילה, בסביבה ולמעשה בכל שאר הדברים החבויים בעולם המשחק.