נכון, עדיין יש סיכוי ש- Valve ידחו שוב את Portal 2, אבל הם הכריזו בכנס ה- gamescom המרגש שמתרחש ברגעים אלה בגרמניה שתאריך היציאה הנוכחי שלו הוא ה- 9/2 (ב- 2011, כמובן).

אוקיי, אולי זה קצת מעפן להעלות פוסט שאני רושם בו רק את זה, אבל היי, כבר אמרנו שאני פאנבוי זב-חוטם.

רוב הפוסטים שהם ביקורת מכל סוג מתחילים בהסבר קצר על מהות המשחק המבוקר. במקרה של Starcraft 2, אלא אם כן הקורא המזדמן נחטף על ידי חייזרים בילדותו (טרום 1998 כמובן) והוחזר רק עכשיו, אין באמת צורך בהקדמה למשחק. אז אני אדלג על כך באלגנטיות, ואתייחס ישר למשחק עצמו.

לכל אלו שדואגים או כועסים מכך ש-Blizzard חילקו את המשחק לשלושה חלקים כאשר כל אחד מהם מורכב מקמפיין אחד ויחיד, הסירו דאגה מלבכם. אין ספק שאחרי שסיימתי את עיצוב-כוכבים שתיים: כנפיים של חירות, אפשר בכנות להגיד שמדובר במשחק באורך סביר. הקמפיין, אשר סובב סביב עיסוקיו של ג'ים ריינור, אחת מהדמויות הראשיות מהמשחק הראשון, מקיף סדר גודל של 10 שעות משחק. לכך, כמובן, נוסף ה-Multiplayer.

דרום-קוריאה יכולה גם כן לנשום לרווחה; המשחק שומר באופן מובהק ומכוון על אופי הסדרה. הגרפיקה אמנם שופרה משמעותית, אך שומרת בדיוק על אותו המראה וההרגשה. הגיימפליי גם כן נותר מאוזן עד למילימטר האחרון בין שלושת הגזעים במשחק, למרות הכנסה של יחידות חדשות והוצאה של חלק מהישנות. אני מודה שלא יצא לי לשחק יותר מדי סיבובים מרובי-משתתפים, אבל ממה שבכל זאת יצא לי הרגשתי שהמשחק צוות אותי עם אנשים ברמה שלי (להלן: לא משהו).

למרות שאני לא מתקרב אפילו לרמות העליונות של התחתית בסולם של סטארקרפט, הקמפיין ברמת הקושי הנורמלית היה קל מדי, וריחם עלי בנקודות בהם הגיע לי להפסיד.  בכל זאת, היתרון הכי גדול של הקמפיין הוא הגיוון האדיר שבו, סטייה משמעותית מרוב משחקי ה-RTS המוכרים, בהם לרוב יש נוסחה אחת או שתיים בה נדרש השחקן לשלוט על מנת להצליח בכל המשימות. ב-SC2:WoL, חלק גדול מהמשימות דורשות טקטיקות ייחודיות, לאור אילוצים שונים שמכניס המשחק – החל מנהרות לבה הגועשים כל מספר דקות וכלה במחזורי יום-ולילה המשפיעים על היכולת לפעול בשטח.

אלמנט חדש נוסף שהוכנס הוא ההתנהלות בין המשימות, המתרחשת כולה על ספינה בה ניתן לדבר עם חלק מהסובבים, לחקור טכנולוגיות חדשות ולרכוש שדרוגים ליחידות הזמינות. השיחות עם אנשי הצוות על הסיפון הן חביבות אבל קלישאתיות, לא פוגעות באווירת המשחק אבל גם לא תורמות יותר מדי. למרות הטקסטים הדרמטיים מדי, הדיבוב לדמויות עשוי כהלכה ולא צורם, כפי שכבר התרגלנו לצפות מ-Blizzard.

לסיכום, אצטרף למבקרים אחרים ואומר ש-Starcraft II: Wings of Liberty הוא בדיוק מה שציפו ממנו להיות – הפרק ההגיוני הבא בסדרה המוצלחת. אך בתור תשובה לשאלה: האם הוא שווה 60 דולר? לטעמי, רק אם אתם מעוניינים לשחק גם ברשת.

קצת הסטוריה: פעם היה Unreal Tournament 2004. קבוצה של מפתחים עצמאיים הוציאו מוד שנקרא Alien Swarm, שבו עד 8 חיילים נשלחים למשימות במושבות/ספינות שורצות בחייזרים. לא שיחקתי במוד המקורי, אבל כנראה שהוא היה מוצלח, כי Valve העסיקה את כל צוות הפיתוח שלו, ולפני חודש הם הוציאו משחק מלא של Alien Swarm, הפעם מבוסס על מנוע Source של Valve. המשחק מופץ חינם דרך Steam, כולל SDK מלא שגם הוא חינם.

ב- Alien Swarm אתם משחקים אחד מ-8 חיילים, בעלי 4 סוגי התמחות שונים (מפקד, טכנאי, חובש, או מומחה נשק), ויחד עם עד 7 אנשים נוספים יוצאים לחלל להרוג חייזרים. אנחנו (כותבי הבלוג וחברים) ניסינו  בחודש האחרון כמה וכמה פעמים לארגן משחק ניסיון, ואיכשהו כל פעם שהיו לנו מספיק אנשים יצא ששיחקנו Left 4 Dead 2 במקום. אתמול, אחרי שסיימנו קמפיין של L4D2 במהירות מפתיעה, מצאנו את עצמנו דני, אני ועוד שני חברים משחקים סוף סוף ב- Alien Swarm.

המשחק מגיע עם סוג של tutorial לשחקן יחיד, ועשיתי אותו לפני חודש כשהמשחק יצא; זה לא שינה את העובדה שלא היה לי מושג קלוש מה הולך שם. לאלה מבינינו שלא עשו את ה-tutorial בכלל לא היה סיכוי. המשחק לא טורח להסביר מה אמורים לעשות, חוץ מכמה טיפים מאוד נקודתיים (למשל “Don’t shoot your squad mates”, שהופיע הרבה מאוד). במשחק פשוט כמו L4D2 (“תהרגו את הזומבים, אל תמותו”) זה עובד מצוין, אבל זה משחק משמעותית יותר מורכב. יש בו בחירה של דמויות, צבירת ניסיון, כל מיני חפצים מיוחדים ועוד. כשאתם מוקפים בעשרות חייזרים ואף אחד לא יודע איך להתרפא, זה בעייתי.

כל זה, וכמובן עשרות החייזרים שצצים משום מקום, עושים את המשחק מאוד כאוטי. אבל זה לא נגמר כאן. המשחק פשוט מלא באלמנטים הזויים שהופכים אותו למין טריפ מוזר, שאני חושב שכולנו היינו שמחים לסיים איתו:

• לפעמים המשחק נכנס, בלי סיבה נראית לעין, למצב של slow motion. זה נמשך בערך דקה, ואז המצב הרגיל חוזר.
• מדי פעם אחד החיילים (בדרך כלל המפקד) מתחיל לברבר ברקע, ואף אחד מאיתנו לא מצליח להבין מילה ממה שהוא אומר.
• מסתבר שהחיילים יודעים לעשות גלגולים. לא ברור למה. לקפוץ הם לא יודעים, אבל להתגלגל כן.
• באחד השלבים מצאנו מין “מגפי סילון”, שכל מה שהם עושים זה להקפיץ את מי שלובש אותם ממש גבוה. לאן? לשום מקום, כי בכל מקרה אי אפשר לכוון את הקפיצה הזו.

בקיצור, היה מאוד משעשע, אבל אנחנו בהחלט מעדיפים להרוג זומבים מאשר חייזרים. וגם, מעדיפים להבין מה אנחנו עושים בכל רגע.

היום יצא סוף סוף הטריילר המובטח, והוא גרוע:

(לאנשי ה-RSS: הנה לינק ישיר)

מצד שני, דבר כן מעניין שגיליתי היום הוא ריאיון עם היוצרים שעשו GameInformer, ושם נותנים הרבה מאוד פרטים על המשחק. למשל:

• המשחק יתחיל ב- Ferelden, הממלכה שבה התרחש המשחק הראשון, אבל מהר מאוד אחרי ההתחלה ינדוד צפונה למקום שנקרא Free Marches, איזור של ערי-מדינה.
• הגיבור, Hawke, יכול להיות מכל class שתבחרו, ולמעשה יכול להיות גם בחורה.
• הסיפור המרכזי במשחק למעשה יסופר ע"י אחת הדמויות תוך כדי המשחק, מין סיפור-בתוך-סיפור (היוצרים נתנו כדוגמה את "החשוד המיידי"), מה שיאפשר למשחק לדלג על קטעים לא מעניינים בסיפור ולהתמקד בקטעי המפתח, וכך למעשה לגלול סיפור שנמשך על פני עשור שלם.
• המשחק ישים הרבה יותר דגש על בחירות של השחקן, והתוצאות של הבחירות שלכם יהיו הרבה יותר מהירות ומשמעותיות.
• ממשק השליטה יהיה שונה לחלוטין בין הפלטפורמות. הממשק ב-PC יתמקד יותר בטקטיקה ושליטה על שדה הקרב, בעוד שהממשק בקונסולות יתמקד בעיקר בתגובות מהירות ובחירה מהירה של פעולות.
• מערכת הקרבות ב-PC תהיה דומה לזו של Origins, אבל מאוד משופרת. בפרט, היוצרים מבטיחים הבדל הרבה יותר משמעותי בין הלוחמים לגנבים (מה שבקושי קיים ב-Origins), כשהלוחמים יהיו יותר בכיוון של טנקים ומכונות נזק, והגנבים יותר בקטע של נינג'ות והתגנבות.

בכל מקרה, נשמע שהולך להיות מעניין, וגם נשמע שהם מתכוונים להוציא עוד הרבה משחקים בסדרה הזו.

(הריאיון המלא ב-GameInformer)

לפני כמה חודשים, בריאיון ל-Strategy Informer, אמר דניאל אריקסון, מנהל הכתיבה של BioWare, שלדעתו Final Fantasy XIII אינו RPG. אני אישית מסכים איתו, אבל אני רוצה ללכת יותר רחוק, ולטעון ש- Final Fantasy XIII אינו Final Fantasy.

קודם כל, חשוב להבהיר: כפי שכתבתי בביקורת הראשונית שלי, זה משחק מצוין. הקרבות בו ממש כיפיים, מעניינים ומאתגרים. בנוסף, המשחק נותן לכם 64 “משימות”, כשכל משימה היא בעצם קרב שצריך לנצח בו, ועל כל קרב אתם מקבלים דירוג לפי הזמן שלקח לכם לעבור אותו. בעת כתיבת שורות אלה, סיימתי 53 מתוך 64 משימות בדירוג של 5 כוכבים. זה לא היה קל, ועוד נשארו לי המשימות הקשות באמת. אפילו קרבות שהם אובייקטיבית קלים, נהיים לפעמים מאוד קשים מעצם העובדה שצריך לסיים אותם בזמן מאוד קצר, מה שדורש הרבה הכנה מראש, אסטרטגיה וזריזות. והעובדה שאם אתם מתים אתם חוזרים לנקודה שמיד לפני הקרב, ולא ל-save point האחרון, עוזרת מאוד. בקיצור, הקרבות מעולים, ומספקים שעות ארוכות של הנאה.

אבל זהו, פה זה נגמר. בניגוד למשחקים הקודמים בסדרה, ל- Final Fantasy XIII אין שום דבר להציע מעבר לקרבות. המשחק הזה לוקח סדרה מאוד מוצלחת, עם הרבה אלמנטים טובים וכיפיים, ופשוט זונח את כל זה לטובת קרבות. יש שיטענו שזה מספיק טוב, אבל כפי שבטח הבנתם, אני לא אחד מהם. ואני אפרט, אסביר ואנמק:

הסיפור – בשתי מילים, הוא גרוע. Final Fantasy היא סדרה שידועה בעיקר בזכות הסיפורים האפיים שלה, שהרבה פעמים מקפיצים אתכם בין עולמות, מגלים דברים מסתוריים ומפתיעים על העולם ועל הדמויות, ומכילים רומנטיקה, פעולה, וקצת שטויות. כאן השאירו בעיקר את הפעולה והשטויות, ובערך ויתרו על כל השאר. הסיפור לא מרשים במיוחד, הדמויות לא מתפתחות בכלל חוץ מכמה דברים מאוד שטחיים, והכל מוצג בצורה מאוד מבולבלת, מעורפלת ולא ברורה. במשחק שהסיפור הוא אחד משני הדברים המרכזיים בו (יחד עם הקרבות), זה מאוד רע.

Minigames – זה אחד הדברים שהכי אהבתי במשחקים הקודמים בסדרה. משחקי קלפים מוזרים, מירוצי צ’וקובו, חיפושי חם/קר, משחקי כדור ועוד מגוון רחב של משחקונים הזויים שביליתי בהם שעות ארוכות, כולם נעלמו כלא-היו. באותה קטגוריה אפשר להחשיב את כל ה-side quests – לאסוף חפצים מכל פינות העולם, ליצור זנים מושבחים של צ’וקובו, כל מיני משימות מוזרות כדי להשיג חפצים חשובים ו/או נשקים טובים – לא עוד.

לינאריות – נכון, המשחקים האחרים בסדרה הם לא בדיוק sandbox, אבל מספר 13 לוקח את זה לקיצוניות. בכל נקודה במשחק יש בדיוק כיוון אחד ללכת אליו, בדיוק דבר אחד לעשות. אף פעם אין סיבה לחזור אחורה או להסתובב בעולם, ולמעשה בכלל אין מפה של העולם. אפילו הבנייה של הדמויות היא כמעט לינארית.

תוסיפו לכל אלה עוד כמה דברים מציקים, כמו למשל שה- paradigm shift בקרבות מבזבז כמה שניות יקרות רק בשביל אנימציה מטופשת, או המפה שמסתובבת כך שהכיוון שאתם מסתכלים אליו הוא תמיד למעלה, מה שהופך את הניווט לבלתי-אפשרי, ותקבלו משחק שלמרות שממש נהניתי ממנו, והוא מגיע מסדרה שאני ממש אוהב, אני יוצא ממנו עם תחושת אכזבה עמוקה. אני מאוד מקווה ש- Square Enix יחזרו לדרך הישר בקרוב.

אלון שוורץ, הידוע גם כאח-של-עופר-שוורץ (או כפי שאני קורא לו בחיי היום-יום, “שוורץ”, מה שמבלבל במיוחד ברגע שגם הוא וגם אחיו משחקים איתי ב- Left 4 Dead 2), קנה את Just Cause 2 במסגרת מבצעי הקיץ של Steam. ואז הוא רצה לכתוב על זה ביקורת. ובאמת, עבר הרבה זמן מאז שהיה לנו פוסט אורח. אז קבלו אותו:

אני נוסע לי על אופנוע ברחבי אחת הערים באי, בדרך לאיזו משימה, ופתאום שם לב שמשמאלי, במרחק 10-20 מטרים, יש קולונל. להרוג קולונלים זה טוב – זה יוצר כאוס ונותן נקודות – ולכן אני מיד פונה שמאלה. להפתעתי, יש שם איזה קרש שלא ראיתי, שמקפיץ אותי עם האופנוע באוויר, היישר מעל הקולונל והחיילים שסביבו. בלי להסס אני קופץ מהאופנוע.האופנוע מתרסק על אחד מהם והורג אותו. אני בינתיים פתחתי מצנח, ובעודי באוויר אני זורק עליהם רימון (שהורג עוד 3 חיילים ופוצע קשה את הקולונל), מרסס את הניצולים עם נשק אוטומטי, ונוחת כשכולם, כולל הקולונל, מתים. אני יורה את ה- Grappling Hook שלי על האוטו הראשון שעובר, זורק ממנו את הנהג, וממשיך לכיוון המשימה המקורית.

סצינות כאלה מאוד נפוצות ב- Just Cause 2. המשחק הוא משחק פעולה Sandbox-י בגוף שלישי, שבו אתם משחקים את ריקו רודריגז, סוכן אמריקאי שנשלח לאי Panau לאחר שהדיקטטור הקודם ששלט בו נרצח על ידי בנו. הדיקטטור הקטן שולט באי וביושביו ביחד חזקה ובצבא מאובזר, ויש גם שלוש כנופיות שונות וחזקות בעסק. תפקידכם בכל העניין הוא להבין מה קורה באי אחרי חילופי השלטון (מה שאולי יהיה קשה, בהתחשב בזה שנדמה שלכל תושב באי יש מבטא שונה לחלוטין), ולשנות את העניינים לטובת מדינתכם.

לצורך כך, מלבד מגוון נשקים וכלי רכב, עומדים לרשותכם ה- Grappling Hook מפר-חוקי-הפיזיקה שלכם – שמסוגל להיצמד לכל דבר בטווח של כ- 80 מטר ולהעיף אתכם כלפיו, גם אם טסתם במהירות הקול בכיוון השני – וכמות אינסופית של מצנחים, שתוכלו לפתוח בצורה ספונטנית כאוות נפשכם – כן, גם כמה פעמים באותה נפילה.

העלילה, אם לנסח את זה בעדינות, אינה המרכז ב- Just Cause 2. המרכז הוא כאוס. ואני מתכוון לכך במובן המילולי – הדרך להתקדם במשחק, לפתוח משימות חדשות (יש משימות שהכנופיות נותנות לכם, ויש "משימות סוכנות" שמקדמות את ה"עלילה"), נשקים חדשים ואיזורים חדשים, היא על ידי יצירת כמה שיותר כאוס באי. סיימתם משימה? קיבלתם נקודות כאוס. השמדתם ציוד ומבנים ממשלתיים? כאוס. אספתם גולגולת של אבותיהם של הכנופיה הממש-דפוקה? רצחתם קולונל? סתם מצאתם שדרוג לנשק? על כל אחד מהם תקבלו נקודות כאוס. היופי הוא שליצור כאוס, כידוע, זה ממש כיף.

המשחק הוא Sandbox, אבל למעשה בעיקר Sand ופחות Box. מפת האי עצומה בגודלה – אפילו בחילוץ מוסק צריך לעשות שתי קפיצות בשביל להגיע מקצה לקצה – וכמות המקומות שאפשר להיות בהם, הפריטים שאפשר לאסוף, המבנים והתשתיות שאפשר לפוצץ היא כמעט בלתי-נתפסת. עכשיו קחו בחשבון שבכל פעם שתהרסו משהו או תהיו במקום שאתם לא אמורים להיות בו (נניח, במרכז בסיס צבאי) תייצרו Heat – כלומר, יבואו חיילים להרוג אתכם ותצטרכו להרוג אותם. ב- Just Cause 2 יש כמויות אדירות של זמן משחק אם תעשו את כל מה שאפשר לעשות בו. או במילים אחרות, אם אתם לא שפויים.

וזה בדיוק התסביך העיקרי של Just Cause 2. מצד אחד הוא בעייתי לאנשים שרוצים לסיים הכל ולעשות הכל, כי יש אינסוף דברים כאלה לסיים ולעשות – סתם כדוגמה, יש כמעט 400 Locations, כשבכל אחד מהם יש דברים לאסוף ודברים להרוס, ועוד בחלקם הלא-קטן יתחילו לירות עליכם בשניה שתיכנסו אליהם. מצד שני, לאנשים שלא אכפת להם כמה פריטים עוד נשארו להם לאסוף או מתי הם מקבלים את האצ'יוומנט הבא, אין כמעט מוטיבציה לשחק. המשחק לא נותן שום תגמול ממשי על כמעט שום פעולה, חוץ מדברים בסגנון "יש, מצאתי 10 חבילות סמים של הכנופיה! עכשיו נשארו רק עוד 90."

עם זאת, ה"שגרה" של המשחק עשויה בצורה מאוד טובה, מה שהופך אותה לקלילה וכיפית. את המרחקים של המשחק אפשר לגמוע בכלי רכב (שמהם יש מגוון רחב מאוד עם שליטה מאוד נוחה), בחילוץ מוסק שלוקח אתכם לכל מיקום שהייתם בו בעבר, או בעזרת Slingshots (מנגנון מאוד אלגנטי לתנועה ברגל – יורים Grappling Hook לאנשהו, לפני שמגיעים אליו פותחים מצנח, לפני שנוחתים יורים Grappling Hook לנקודה הבאה, וכן הלאה). בנוסף, יש גם מעין GPS בשביל ניווט, סימונים שונים ומשונים על המפה, ושלל אמצעים שיגרמו למרחקים להתקצר. לאלה נוספים גרפיקה מעולה (שמציירת נופים מדהימים), מגוון כיפי של משימות, וממשק שליטה כללי מהפשוטים שניסיתי.

אפילו התהליך האינסופי של איסוף בונוסים הופך לממכר, בזכות אינדיקטור "חם-קר" שכזה בפינה של המסך שנדלק כשנמצאים בקרבת משהו, ומתחזק ככל שמתקרבים. כך נוצרו מצבים שכבר החלטתי לוותר על לאסוף הכל במיקום מסוים, ואז האינדיקטור נדלק וביליתי דקה וחצי בלחפש את מה שיש לאסוף. ואז הוא נדלק שוב. וכן הלאה.

נושא הקרבות הוא מעט בעייתי, ומעלה חיסרון מרכזי נוסף של המשחק – הוא קל. מאוד. כשאני משחק ברמה השלישית מתוך ארבע, ומהרגע שאני מתחיל לרסס עם הנשק בתוך בסיס צבאי עד הפעם הראשונה שמצליחים לעשות לי נזק אני הורג בערך 25 חיילים, יש כאן בעיה. ריקו רודריגז הוא מעין לוחם כל-יכול, ושלל החיילים, הנינג'ות (נינג'ות!) והבוסים שניצבים מולו נופלים כמו זבובים. בא מסוק ומתחיל לרסס אתכם עם מכונת יריה? Grappling Hook אליו, לזרוק החוצה את הטייס, ועכשיו יש לכם מסוק עם מכונת ירייה. לא מאתגר במיוחד.

חלק מהפספוסים הקטנים ב- Just Cause 2 לא כל כך מתסכלים כמו שהם משעשעים. למשל העובדה שמסוק קרב צבאי עולה בערך כמו M-16, או שהדבר ההגיוני לעשות מיד אחרי שעזרתם לכנופיה להשתלט על מתקן צבאי הוא להשמיד את כל המתקן (כדי ליצור כאוס, כמובן). זה משחק שאולי כן לוקח את עצמו טיפה ברצינות – אין הרבה הומור, נניח – אבל בוודאות לא מנסה ליצור איזושהי אשליה של קשר למציאות.

בסופו של דבר, אני מאוד נהנתי מ- Just Cause 2. קניתי אותו במבצע ב- Steam ב- 20$, אבל אחרי כ- 30 שעות (ו- 38% Completion), בדיעבד הייתי משלם גם את המחיר המלא של 50$. יש בו עוד לא מעט דברים מעצבנים, אין בו שום תחכום או עלילה, ה- Voice Acting מעורר חלחלה, ויש בו הרבה יותר מדי תוכן – אבל בסופו של דבר, כשבמשך כ- 30 שעות יצא לי כמה עשרות פעמים לחשוב "פאק, הרגע עשיתי סתם ככה את הסצינה הכי מגניבה מסרט אקשן ממש מגניב", מבחינתי המשחק עשה את שלו.

מכירים את ה- office pranks האלה שמישהו נוסע לחו"ל והאנשים במשרד מצפים את השולחן שלו בניילון או משהו כזה? אז כשאתם עובדים ב-SEGA, זה יוצא הרבה יותר מוצלח:

(תודה ל-Escapist)