אחת החידות הכי מאתגרות ב-The Witness הייתה להבין למה בדיוק לא אהבתי אותו. היו כמה תשובות מאוד מתבקשות – הוא עיצבן אותי מספיק בשעות הראשונות כדי לגרום לי לנטוש אותו לשבוע-שבועיים. חזרתי לשחק רק אחרי ששמעתי עוד דעות חיוביות והיה לי יום פנוי בלי יותר מדי כוח לעשות משהו מעבר ללשרוץ על הספה – אבל כן חזרתי, וכן סיימתי אותו. היו קטעים כיפיים. מאוד אהבתי הרבה מהרעיונות שלו. ויצאתי מאוכזב. המשך »
לא תאמינו מה קרה! שערוריה! זוועה! חברת פיתוח משחקי מחשב גדולה התייחסה לחלק מהפידבק שהיא קיבלה!
התקרית המזעזעת התרחשה בסוף חודש מרץ, כשאחד המשתמשים בפורומי הפידבק לבטא של Overwatch (ה- FPS מרובה-המשתתפים של בליזארד), התלונן על אחת מפוזות הניצחון של אחת הדמויות במשחק. הדמות היא הלוחמת בעלת יכולות השליטה-בזמן, טרייסר. פוזת הניצחון היא, ובכן, תחת.
המשתמש המתלונן, המכונה Fipps, מציין מפורשות שאין לו באמת בעיה עם תחת, אבל הוא מסביר שזה לא מתאים לדמות. טרייסר, הוא טוען, היא דמות חצופה וקצת ילדותית ומשעשעת, ופוזת הניצחון הזאת לא מכילה אף אחד מהאלמנטים האלה. פוזת הניצחון הזאת היא פשוט, ובכן, תחת. והמעצב הרשאי של בליזארד הסכים איתו, ואמר שכן, סבבה, אנחנו מורידים את הפוזה הזאת. זה גרם לבלגן בפורומים, דיבורים על כך שבליזארד "נכנעת" לאבירי הפוליטיקלי-קורקט ומקריבה את החזון האומנותי שלה בשביל לספק מיעוט קולני (כמה אירוני, אבל נגיע לזה אחר כך). אז הוא השאיר תגובה ארוכה יותר, שבה הוא מסביר, בפירוט, שהם גם לא ממש אהבו את פוזת התחת, והפידבק ש- Fipps השאיר להם בפורומים עזר להם להגיע להחלטה להסיר אותה, ושבדיוק בשביל פידבק מהסוג הזה הם עושים בטא בכלל, והם לא הקריבו את החזון האומנותי שלהם בשביל לספק משתמש אחד, ואולי תרגעו כבר עם כל ההאשמות האלה.
מי שחשב שפה הסיפור הזה נגמר כנראה חדש בכל הקטע הזה של האינטרנט.
אם שיחקתם Vampire: The Masquerade – Bloodlines אתם בוודאי זוכרים את הסצינה המצמררת בבית הרדוף, הרגע הזה שבו ראיתם רוח של נערה רצה בתוך הבית לחלקיק שניה ואתם לא באמת בטוחים אם ראיתם את זה או שזה הפחד שמתעתע בכם. Layers of Fear הוא בדיוק הסצינה הזו, רק שמן הסתם הוא קצת יותר מסתם קטעון. זה אומנם לא משחק ארוך, רוב הסיכויים הם שתסיימו אותו באותו יום שתתחילו ולא רק בגלל שלא תוכלו לעזוב אותו. זה משחק שמספר סיפור שיקפיא את הדם שלכם, ואני אומנם פחות מתחברת לז'אנר משחקי אימה שבו אני לא יכולה לירות בדברים, אבל לא יכלתי להתנתק ממנו.
Firewatch הוא משחק של 3-4 שעות שעולה 20 דולר. אני אומר את זה כבר מהרגע הראשון מכמה סיבות.
הסיבה הראשונה היא שקשה להעביר את התחושה של ״מה זה Firewatch״. האינטרנט אוהב להתשתמש במונח ״Walking Simulator״, אבל זה מונח שנועד בשביל להשפיל את הז׳אנר. בתגובה אליו, מבקרי משחקים פלצניים משתמשים במונחים כמו ״ספרות אינטראקטיבית״, אבל אז הם סתם מעוררים תחושת אי-נוחות.
הסיבה השנייה היא שיש הרבה מאוד אנשים שזה סיפור מאוד גדול עבורם.
כבר כתבתי את זה בעבר בביקורת על The Stanley Parable: או שאתם שייכים לקבוצת האנשים שמוכנה לשלם 20$ עבור משחק של 3 שעות, או שאתם יכולים לחכות לכך שהוא יזכה להנחה משמעותית ב- Steam, אבל כך או כך, אני ממליץ לכם בחום לשחק ב- Firewatch.
לפעמים קל לשכוח שמשחקי וידאו הם דבר יחסית חדש. עם גרפיקה מדהימה ועולמות גדולים ומרשימים ו-voice acting ועיצוב מוקפד, לא חסרים דברים שיסיחו את דעתנו מהעובדה שעדיין יש לא מעט ללמוד ולשפר. Case in point: עד יחסית לא מזמן נראה ש-quick time events הם פשוט משהו שנצטרך לסבול לנצח. למרות שדי היה קונצנזוס שהם כמעט תמיד גרועים או לפחות לא מוסיפים כלום, הם המשיכו לצוץ בכל מקום, בכל ז’אנר, בלי שום שיפור נראה לעין. דייויד קייג’ אפילו הצליח ליצור ז’אנר שלם שכולו QTEs. ואז, יום אחד, התעוררנו ופתאום שמנו לב שמחוץ למשחקים של Telltale, הם די נעלמו. And there was much rejoicing.
או שמא?
רצה הגורל, ומעולם לא היתה בגיימפאד ביקורת XCOM: Enemy Unknown. הקלטנו עליו פרק מיוחד של ״גיימפוד״, שיבחנו אותו בתור אחד ממשחקי השנה של 2012, הזכרנו אותו שוב ושוב בבלוג ובפודקאסט לאורך השנים, אבל ביקורת? מעולם לא. אז, באיחור קליל, קבלו את הביקורת ל- XCOM.
זה סיפור ישן וידוע. הקלישאה הכי גדולה בספר הקלישאות הגדולות של המדע הבדיוני. חייזרים פולשים לכדור הארץ. יש להם כלי נשק מתקדמים וחלליות מפחידות וכל מה שיש לנו זה קצת נשק קונבנציונלי וכמה אנשים עם הרבה מוטיבציה. אבל יש שתי סיבות עיקריות שבגללן UFO: Enemy Unknown (או XCOM: UFO Defense, תלוי איפה גרתם ב- 1994) כל כך התעלה מעל הקלישאה הזאת. הראשונה היא שהוא ניגש לסיפור הזה בגישה של סימולטור – מנסה לתת אווירה ריאליסטית ומפורטת ככל האפשר לסיפור ההגנה הנואש על המין האנושי. השנייה היא האכזריות שלו – הוא לא נתן לכם לשכוח לרגע שאתם נלחמים בקרב אבוד נגד אויב חזק בהרבה, והיה נותן לכם לבנות לאורך שעות משחק רבות את החיילים האהובים עליכם ביותר לפני שהוא היה הורג אותם בתור אחד בלי שתהיה לכם הזדמנות להגן עליהם. המשך »
פייר, נעלבתי.
בטריילרים ובתערוכות, Beyond Eyes מיצב את עצמו כמשחק אינדי יפהפה שנותן לשחקנים לחוות נושא שדנים בו רק לעתים רחוקות במשחקים. משחקי מחשב באופן כללי לא נוטים להציג כל כך מגבלות פיזיות – אז מגבלה פיזית כמו עיוורון? במדיום שמסתמך מאוד על דימויים חזותיים? זה קורה, אבל זה מאוד, מאוד נדיר.
זה מה שקורה ב- Beyond Eyes. אתם משחקים ילדה בשם ריי, שאיבדה את הראייה שלה בתאונה. בעולם המסוגר שהיא חיה בו, אחד ממקורות ההנאה היחידים שלה הוא ביקור של חתול בשם נאני. אבל יום אחד נאני מפסיק לבקר, וריי המודאגת יוצאת לחפש אותו.
Beyond Eyes מתיימר לא רק להציג את נושא העיוורון, אלא גם לעשות את זה בצורה שונה ממה שראינו עד כה. עיוורון במשחקים מוצג בדרך כמשהו שהופך את העולם לשחור וחשוך. ב- Beyond Eyes, העולם שהדמות הראשית שלו לא רואה הוא לבן בוהק ומלא אפשרויות. כשהיא הולכת בתוכו, הוא נצבע בהדרגה. קולות מרוחקים צובעים חלקים נוספים ממנו – וכך היא יכולה "לראות" דברים שלא נמצאים לידה – פרה גועה באחו, פכפוף הנחל הסמוך, מגדל שעון שמצלצל במורד הכביש. זה שאפתני ומעניין, אבל זה לא כל כך עובד. המשך »
