Firewatch הוא משחק של 3-4 שעות שעולה 20 דולר. אני אומר את זה כבר מהרגע הראשון מכמה סיבות.

הסיבה הראשונה היא שקשה להעביר את התחושה של ״מה זה Firewatch״. האינטרנט אוהב להתשתמש במונח ״Walking Simulator״, אבל זה מונח שנועד בשביל להשפיל את הז׳אנר. בתגובה אליו, מבקרי משחקים פלצניים משתמשים במונחים כמו ״ספרות אינטראקטיבית״, אבל אז הם סתם מעוררים תחושת אי-נוחות.

הסיבה השנייה היא שיש הרבה מאוד אנשים שזה סיפור מאוד גדול עבורם.

כבר כתבתי את זה בעבר בביקורת על The Stanley Parable: או שאתם שייכים לקבוצת האנשים שמוכנה לשלם 20$ עבור משחק של 3 שעות, או שאתם יכולים לחכות לכך שהוא יזכה להנחה משמעותית ב- Steam, אבל כך או כך, אני ממליץ לכם בחום לשחק ב- Firewatch.

המשך »

רצה הגורל, ומעולם לא היתה בגיימפאד ביקורת XCOM: Enemy Unknown. הקלטנו עליו פרק מיוחד של ״גיימפוד״, שיבחנו אותו בתור אחד ממשחקי השנה של 2012, הזכרנו אותו שוב ושוב בבלוג ובפודקאסט לאורך השנים, אבל ביקורת? מעולם לא. אז, באיחור קליל, קבלו את הביקורת ל- XCOM.

זה סיפור ישן וידוע. הקלישאה הכי גדולה בספר הקלישאות הגדולות של המדע הבדיוני. חייזרים פולשים לכדור הארץ. יש להם כלי נשק מתקדמים וחלליות מפחידות וכל מה שיש לנו זה קצת נשק קונבנציונלי וכמה אנשים עם הרבה מוטיבציה. אבל יש שתי סיבות עיקריות שבגללן UFO: Enemy Unknown (או XCOM: UFO Defense, תלוי איפה גרתם ב- 1994) כל כך התעלה מעל הקלישאה הזאת. הראשונה היא שהוא ניגש לסיפור הזה בגישה של סימולטור – מנסה לתת אווירה ריאליסטית ומפורטת ככל האפשר לסיפור ההגנה הנואש על המין האנושי. השנייה היא האכזריות שלו – הוא לא נתן לכם לשכוח לרגע שאתם נלחמים בקרב אבוד נגד אויב חזק בהרבה, והיה נותן לכם לבנות לאורך שעות משחק רבות את החיילים האהובים עליכם ביותר לפני שהוא היה הורג אותם בתור אחד בלי שתהיה לכם הזדמנות להגן עליהם. המשך »

פייר, נעלבתי.

בטריילרים ובתערוכות, Beyond Eyes מיצב את עצמו כמשחק אינדי יפהפה שנותן לשחקנים לחוות נושא שדנים בו רק לעתים רחוקות במשחקים. משחקי מחשב באופן כללי לא נוטים להציג כל כך מגבלות פיזיות – אז מגבלה פיזית כמו עיוורון? במדיום שמסתמך מאוד על דימויים חזותיים? זה קורה, אבל זה מאוד, מאוד נדיר.

זה מה שקורה ב- Beyond Eyes. אתם משחקים ילדה בשם ריי, שאיבדה את הראייה שלה בתאונה. בעולם המסוגר שהיא חיה בו, אחד ממקורות ההנאה היחידים שלה הוא ביקור של חתול בשם נאני. אבל יום אחד נאני מפסיק לבקר, וריי המודאגת יוצאת לחפש אותו.

Beyond Eyes מתיימר לא רק להציג את נושא העיוורון, אלא גם לעשות את זה בצורה שונה ממה שראינו עד כה. עיוורון במשחקים מוצג בדרך כמשהו שהופך את העולם לשחור וחשוך. ב- Beyond Eyes, העולם שהדמות הראשית שלו לא רואה הוא לבן בוהק ומלא אפשרויות. כשהיא הולכת בתוכו, הוא נצבע בהדרגה. קולות מרוחקים צובעים חלקים נוספים ממנו – וכך היא יכולה "לראות" דברים שלא נמצאים לידה – פרה גועה באחו, פכפוף הנחל הסמוך, מגדל שעון שמצלצל במורד הכביש. זה שאפתני ומעניין, אבל זה לא כל כך עובד. המשך »

קשה להפריז בחשיבותו של Gears of War להתפתחות תעשיית המשחקים בדור הקודם של הקונסולות. כשיצא במקור ב-2006 לקונסולת ה-Xbox 360 הוא היה משחק מהפכני ממש. לא רק שהוא נראה טוב יותר מכל משחק שיצא לפניו (והזניק רשמית את מה שנחשב אז "הדור החדש" של הקונסולות), הוא גם יישם בצורה מאוד מהודקת מכאניקות של ירי מגוף שלישי ושל תפיסת מחסות. היישום הזה היה כל כך מוצלח, עד שבמהרה הוא הפך למעין שטאנץ כללי שקבע איך נראו כמעט כל משחקי הפעולה בגוף שלישי שייצאו מאז ועד היום. המווווון משחקים מרגישים ממש כמו Gears of War. חלק מסדרות המשחקים האהובות ביותר של הדור הקודם, כולל Uncharted ו-Mass Effect, לקחו מהמשחק הזה המון השראה. קשה לדמיין איך היו נראים היום המשחקים הפופולריים בשוק בלעדיו. מלבד Call of Duty 4: Modern Warefare, זה כנראה המשחק הכי משפיע בהסטוריה המודרנית של משחקי הוידאו.

והנה הוא שוב איתנו. כמעט עשור לאחר שיצא במקור, מיקרוסופט החליטה להחיות את המשחק הזה מהמתים עם Gears of War: Ultimate Edition. זו גירסה מחודשת של המשחק לקונסולת ה-Xbox One, עם שיפורים גרפיים ומצב מולטיפלייר מורחב. אהבתי מאוד את Gears of War ואת המשכיו בזמן אמת, ולכן שמחתי להתנפל עליו פעם נוספת. החדשות הטובות בנוגע לחידוש: מסתבר שהמכאניקות הבסיסיות של Gears of War עדיין עובדות ותענוג לשחק בו. החדשות הרעות: בכל הקשור לעיצוב שלבים ועיצוב עולם המשחק הזה הזדקן לא טוב, ועד כמה שכיף לחסל חייזרים עם רובה-סער אליו מחובר מסור חשמלי, בשנת 2015 המשחק הזה הופך ממרגש למעייף ממש ממש מהר. אלא אם כן אתם ממש ממש בקטע של המולטיפלייר שלו.

המשך »

אוקיי, זה קצת מביך.

כשהקלטנו ״בואו נשחק The Magic Circle” זה היה אחרי בערך שעה של משחק, והמלצתי עליו בחום. כשהקלטנו את פרק 123 של הפודקאסט שלנו ודיברתי על The Magic Circle, זה היה בערך אחרי שעתיים של משחק והמלצתי עליו בחום. אבל קצת אחר כך, אחרי בערך 5 שעות משחק, סיימתי אותו.

אני כבר לא ממליץ עליו בחום.

לא כי הוא קצר. ממש לא. ידעתי שהוא קצר עוד לפני שנכנסתי אליו, וכמו שכבר כתבתי בביקורות בעבר, אני חושב שכל אחד יכול לעשות את השיקול שלו. לחלק מהאנשים אין בעיה לשלם 20$ על משחק של 5 שעות, ולחלק יש, והם יחכו למבצעים. זו לא הבעיה שלי עם The Magic Circle. הבעיה שלי היא שבשעתיים הראשונות שלו The Magic Circle מציג פוטנציאל מרגש של אינסוף אפשרויות, ואז לא רק שהוא לא עושה איתן שום דבר אחר כך, הוא גם הורס.

המשך »

כשייכתב יום אחד ספר דברי הימים של תעשיית משחקי הוידאו, סביר להניח שאולפן המשחקים הבריטי Rare לא ייכנס לשורט-ליסט של "אולפני המשחקים הטובים ביותר בהסטוריה". זה לא שלא היו ל-Rare משחקים טובים. היו גם היו. היו להם אפילו כמה משחקים שאפשר להחשיב כ"חשובים", שזה יותר ממה שאפשר להגיד על 99% מהאולפנים הפעילים בתעשייה הזאת. ועדיין, בחשבון הסופי, נראה ש-Rare לא מצליחים להתעלות מעבר לתואר "אולפן נחמד כזה".

ובכל זאת, גם "אולפן נחמד כזה" זו מחמאה. מיקרוסופט, הבעלים של Rare בשנים האחרונות, החליטו לאחרונה לחלוק כבוד לאולפן הוותיק והמכובד הזה והוציאו את Rare Replay – אוסף של 30 משחקים מההסטוריה המפוארת של האולפן, שחוגג בימים אלה 30 שנה להיווסדו. באוסף הזה, שנמכר ב-30 דולר בלבד (בישראל – 130 שקל) לקונסולת ה-Xbox One, יש מגוון די מרשים של משחקים: החל ממשחקים נוסטלגיים מהימים בהם למסכי המחשב היו רק שני צבעים (שחור וירוק), ועד למשחקים מודרניים לגמרי.

למרות הקשת הרחבה הזו של משחקים, האוסף הזה עדיין מצליח לשמור על עמוד שדרה מרשים. בכל משחק שלא תבחרו אפשר לזהות את הקווים היחודיים של Rare – לא משנה אם זה משחק מ-1983 שיצא במקור ל-ZX Spectrum או משחק מ-2007 שיצר ל-Xbox 360. וזה אולי מה שהופך את האוסף הזה ליותר מסתם "הלהיטים הגדולים" לגיימרים בעלי חוש נוסטלגיה מפותח, אלא לאחד מאנתולוגיות המשחקים המעניינות והחשובות (!) שיצאו מאז ומעולם. כאן אפשר לראות אותנו משחקים בחלק מהמשחקים שיש שם.

המשך »

אני זוכר את היום בו המוזיקה מתה. טוב, היום בו ז’אנר משחקי המוזיקה מת, אבל זה לא נשמע מרשים באותה מידה. בתעשיית משחקי הוידאו, כידוע, שום דבר לא מת לנצח; חוץ מחומרה כמובן – גם ה-Xbox ששיחקתי עליו Rock Band וגם כלי הפלסטיק שהיו לי כבר מזמן לא רלוונטיים. ועדיין, אחרי ההתעללות השיטתית של Activision העולם לקח הפסקה של כמה שנים מגיטר הירו ורוק באנד, ולהרבה מאיתנו זה היה מאוד עצוב.

כמו שתמיד קורה במצבים כאלה, כמה מפתחי אינדי ניצלו את החור שנפער בליבנו וניסו למלא את הנישה. וכמה מהם הצליחו לעשות את זה בסטייל, עם חידושים מעניינים ורעיונות מצוינים, שגם לא דורשים השקעה של מאות דולרים בכלי נגינה מבוססי-פלסטיק למיניהם. אז הנה 3 משחקים כאלה, שמשלבים את הקצב והמוזיקה עם סגנונות משחק אחרים ופסקולים מאוד כיפיים, והם מומלצים לכל מי שמחפש משהו to scratch this itch עד ש-Rock Band 4 ייצא כבר, וגם למי שסתם אוהב קצב ומוזיקה. המשך »

מה ששבר אותי סופית ב-Batman: Arkham Knight היה קטע התגנבות בבאטמוביל שבו הייתי צריך להרוג טנק ענק.

אם לפני כמה שבועות הייתי שומע את המשפט הזה, התגובה המיידית שלי הייתה “מה?!”, ומיד לאחר מכן, “רגע, מה?!?!!”, ואז בטח איזה 20-30 שניות של מלמולים לא ברורים ופרצופים תמוהים. שום דבר בו לא הגיוני, במיוחד אם לוקחים בחשבון ש-Arkham City הוא אחד המשחקים האהובים עלי. אז מה השתבש? ובכן, הרבה.

המשך »