פוליטיקה, ריקודים והתנקשויות: אחת המשימות המעניינות שראיתי בשנים האחרונות

עופר שוורץ|ביקורת, חפירות 3 תגובות »

וכך, כמו הרבה דברים טובים (וגם כמו תיכונים אמריקאיים), סדרת הפוסטים שלי על Dragon Age: Inquisition מסתיימת בנשף גדול.

המשך »

Dragon Age: Inquisition – פנטזיה גנרית להפליא שפשוט עובדת

עופר שוורץ|ביקורת, חפירות תגובה אחת »

מאז ומתמיד העדפתי מדע בדיוני על פנטזיה. יש לזה כמה סיבות, אבל אחת המרכזיות שבהן היא הגיוון. פנטזיה היא ז’אנר שבנוי באופן כמעט מוחלט על tropes ועל דברים שראינו כבר מיליון פעמים. נופים ניו-זילנדיים לרוב, נשקים של ימי הביניים, אלפים, גמדים, דת אחת מרכזית שאיכשהו היא היחידה בעולם, קוסמים, מצודות, חורבות עתיקות שמכילות טכנולוגיה מתקדמת משום מה, אל-מתים, דרקונים, הקרב האולטימטיבי בין כוחות הטוב לכוחות האופל. זה כמו – דוגמה היפוטית לחלוטין – לנסות ליצור עולם מעניין ונופים יפים תוך שימוש בפלטת צבעים שכולה אפור וחום.

במד”ב, לעומת זאת, לרוב ברור לכולם שנקודת המוצא היא חברה אנושית בעתיד הקרוב/רחוק על כדור הארץ או איפשהו בגלקסיה שלנו, ולכן אפשר לא להקדיש זמן לאספקט הזה בכלל ולספר סיפורים מגוונים תוך התמקדות בדבר-שניים-שלושה שהם כן מקוריים ומעניינים. מבנה חברתי מוזר, טכנולוגיה מעניינת, כוכב לכת עם מאפיינים ייחודיים וכו’. משחקי מחשב, לצערי הרב, לא מאוד חזקים במד”ב. בעשור האחרון Mass Effect הוא כנראה המתמודד הרציני היחיד בזירה, אבל גם הוא – חוץ מכמה איזורים ספציפיים, בעיקר ה-Geth וכל סיפור ה-Genophage – הרבה יותר קרוב סגנונית לפנטזיה. ולשאר המשחקים אין אפילו את זה, רק הרבה חלליות וחייזרים ורובי לייזר גנריים.

אז נשארנו עם הרבה פנטזיה. ובתחום הזה ה-משחק הכי גדול ו-AAA ומדובר הוא, ובכן, Skyrim למעשה; אבל במקום השני בלי ספק יושב Dragon Age. ואם תסתכלו שוב לרגע על רשימת ה-tropes בפסקה הקודמת, תוכלו לראות ש-Dragon Age: Inquisition דואג לסמן וי גדול ושמן על כל אחד ואחד מהם. הנבל הראשי במשחק הוא אפילו הכלאה חסרת-בושה של וולדמורט וסאורון. ובכל זאת, הוא היה משחק השנה שלי. אז מה הסוד? ובכן, נחתוך ישר לעיקר: הסוד הוא להתמקד בצורה מאוד חזקה במה שכן שונה. המשך »

למה ארגז החול של Dragon Age: Inquisition מכיל בעיקר קקי

עופר שוורץ|ביקורת, חפירות 8 תגובות »

בשנים האחרונות נדמה שמשחקי ה-AAA הגדולים מתחלקים לשני סוגים: כאלה שיש בהם סוג מסוים של sandbox, ו-FPS-ים עם אלמנט מולטיפלייר מרכזי. בין GTA, Assassin’s Creed, Burnout Paradise, Arkham City, Skyrim, DayZ, Far Cry וכמובן Minecraft, נראה שאין כמעט אף ז’אנר שחסין לתופעה הזו. ולמה שיהיה? זה כיף, זה הרבה מאוד תוכן שלא דורש כתיבה או cutscenes או מכניקה נוספת, וזה פותח אופציה להרבה השתטויות מבדרות, סרטונים ביוטיוב ו-memes, או בלשון מפיצות: פרסום חינם! אבל משחק sandbox של BioWare? מה הלאה, Mirror’s Edge עם עולם פתוח? אה, כן.

אני מנחש ש-BioWare החליטו ללכת בכיוון הזה משתי סיבות: אחת היא התלונות הרבות על ההיקף הקטן-עד-כדי-גיחוך של Dragon Age 2 ועל זה שהוא ממחזר סביבות כאילו יש מחסור עולמי במעצבי שלבים, והשנייה היא ההצלחה של Skyrim (שיצא באותה שנה). אבל כמו שקורה הרבה יותר מדי בתעשיית המשחקים, הם לא עצרו לרגע לחשוב למה העולם הפתוח של Skyrim הצליח כל כך, ופשוט הניחו שאם הם יזרקו פנימה כמה איזורים ממש גדולים, יקרה איזה קסם ופתאום המשחק יהיה הרבה יותר טוב.

אז בואו נעשה את העבודה ש-BioWare היו צריכים לעשות לפני כמה שנים, ונעצור לרגע לחשוב. המשך »

מה אני חושב על הזמנות מוקדמות

עידן זיירמן|חפירות אין תגובות »

למקרה שהצלחתם לפספס את זה, הנושא החם בעולם המשחקים הוא נושא ההזמנות המוקדמות של משחקים. בקבוצת הגיימרים בפייסבוק שאני מנהל נפתחים דיונים על הנושא בערך כל 14 שניות, בהם המון אנשים מתכנסים בשביל להביע בצורה קולנית במיוחד את הדעות החזקות שיש להם בנושא. אז במקום להגיב בכל אחד ואחד מהדיונים האלה, ולחזור שוב ושוב על אותן הנקודות, החלטתי לרכז את הדעה שלי בפוסט. הדעה השקולה היטב והבלתי מתפשרת שלי. הזמן שבו אני רוקע ברגליים ומכריז בקול גדול, למען ישמעו כולם…

תזמינו משחקים בהזמנות מוקדמות אם בא לכם.

"אבל אתה הורס את התעשיה!", "אנשים כמוך אחראים לשפל של תעשיית המשחקים!", "כואבת לי הרגל!", אני שומע אתכם צועקים. ובכן, לא. כלומר, כן, אולי זה לא הדבר הכי חכם להזמין משחקים בהזמנה מוקדמת. כן, לחברות המשחקים יש אינטרס ברור שיזמינו את המשחקים שלהם בהזמנות מוקדמות כמה שיותר. אבל בשם הגנה על היישות האמורפית שנקראת "עולם המשחקים", אנשים נוטים להפוך את זה ליותר מהחלטה צרכנית פשוטה, אלא אמירה שיש לה השלכות חוצות גבולות. כלומר, זה שאתם קונים משחקים בהזמנה מוקדמת לא רק הורס לכם – הוא הורס לכולם.

המשך »

Velocity 2X ואתגרים מלאכותיים

עופר שוורץ|ביקורת, חפירות 2 תגובות »

“אני לא אמור ליהנות מזה כל כך”. זה מה שעבר לי בראש פה ושם תוך כדי משחק ב-Velocity 2X. החלק הביקורתי במוח שלי* ניסה לצעוק שזה הכל מלאכותי ושרירותי ומזויף, אבל הייתי מרוכז מדי בשלב הנוכחי ובחללית שלי ובמוזיקה ובליהנות הרבה הרבה יותר ממה שאני אמור.

כל האתגר במשחק הזה נובע ממגבלת זמן, אתם מבינים. לא כי משהו רודף אחריכם, או כי העולם עומד להתפוצץ, או כי שכחתם את הכלב על האש או משהו – פשוט כי אם תסיימו את השלב מספיק מהר תקבלו מדליה. יש עוד דברים שצריך לעשות כמובן, אבל תכלס, אם מתעלמים מהשעון, הרוב המכריע של המשחק לא דורש אפילו טיפה של מיומנות מעבר לשליטה הבסיסית. אי אפשר אפילו להיפסל – אם מתים, כל מה שמאבדים זה, ובכן, זמן. אבל אם אתם מתכננים להתעלם מהשעון, חבל לשחק מלכתחילה. כי לנסות (ובעיקר להצליח) לעבור את השלב ולקחת את כל הדברים בדרך וגם לעשות את זה מהר ובסטייל – זה הכיף האמיתי. המשך »

תגיות: ,

האידיאולוגיה של Call of Duty מתה. לחצו על F כדי לחלוק לה כבוד אחרון

ארז רונן|חפירות 19 תגובות »

שנה חלפה, שנה עברה והנה Call of Duty הגיע. המשחק החדש במה שהפכה להיות סדרת המשחקים המצליחה בעולם, Advanced Warfare, הגיע לחנויות בנסיון אחד נוסף להזניק את הסדרה לדור הבא ולהמציא אותה מחדש. השם אינו מקרי: Advanced Warfare כהמשך ישיר ל-Modern Warfare, המשחק שהגדיר את הסדרה בדור הקונסולות הקודם והפך אותה מסדרת משחקי מלחמת העולם השנייה לסדרת לחימה מודרנית, שמזכירה סרטי אקשן מודרניים הרבה יותר מאשר שיעורי היסטוריה.

המשחק עצמו, מהקצת שהספקתי לשחק בו, לא רע. לא רע בכלל, אפילו. אבל אני לא כאן לכתוב ביקורת (זו תכתב ותפורסם, ככל הנראה, בוואלה! בתחילת שבוע הבא). אני כאן כדי להצביע על מגמה שעוברת על Call of Duty בשנים האחרונות, ומגיעה לשיא חדש ב-Advanced Warfare. והמגמה הזו היא וויתור מוחלט על כל סוג של אידיאולוגיה או הבעת דיעה. מסדרה של משחקים אנטי-מלחמתיים, אפילו חתרניים, היא הפכה לפרווה של הפרווה, סדרה של משחקי אקשן חסרי כל אמירה מעבר ל"וואו איזה מגניב זה אקשן".

לפני שנתחיל בניתוח, הנה סוג של אזהרה: יש לי תואר ראשון בקולנוע, ואני לומד היום על תרבות דיגיטלית. הפוסט הזה מגיע מאותה גישה ביקורתית שלמדתי בפקולטה לאמנויות ואני לומד היום בפקולטה למדעי הרוח. בקיצור – יש מצב שהיא תראה לחלקכם פלצנית או חופרת או אני לא יודע מה. בפני אלה אתנצל מראש.  מה שכן, אני כן מרשה לעצמי לבקש ממגיבים פוטנציאליים לוותר על תגובות סטייל "יווו איזה פלצן!" וכדומה. זה סתם לא נעים, ואם אתם לא מסכימים עם פרקטיקות של ניתוח תרבות בהקשר של משחקים אז אפשר פשוט לוותר על הקריאה ולעבור לפוסט שידבר אליכם יותר. אם בכל זאת בא לכם להמשיך – יאללה בואו נמשיך.  המשך »

המשחק הקומי המושלם

עופר שוורץ|חפירות 4 תגובות »

זהו, זה קרה. נשברתי וקניתי את Borderlands 2. במשך הרבה זמן התנגדתי, אבל לאחרונה הוא קיבל הרבה שבחים פה בגיימפוד, והיה מבצע לקראת היציאה של ה-Pre-Sequel, אז אמרתי יאללה, למה לא. אח שלי (שרובכם(?) כבר מכירים מהפודקאסט) היה בשבועות האחרונים בקליפורניה, אז שכנעתי אותו לקנות גם עותק, שנוכל לשחק ביחד. תהליך השכנוע נראה בערך ככה:

– “היי, קניתי את בורדרלנדס 2 במבצע ב-10 דולר, רוצה לקנות גם ונשחק ביחד?”
– “יאללה, למה לא.”

בכל מקרה, אחרי בערך 20 שעות של משחק, פתאום זה הכה בי: Borderlands 2 הוא לא משחק קומי.

המשך »

Two Tales of a City

עופר שוורץ|חפירות 21 תגובות »

אף פעם לא הייתי חובב טבע. גם בשגרה וגם כשאני מטייל, אני מעדיף ערים – גדולות, צפופות, רועשות, הומות אדם (מה שמסביר למה עברתי לניו יורק). ויש כמה ערים ספציפיות שביקרתי בהן והתחברתי אליהן במיוחד, ערים מיוחדות ומעניינות שאני אשמח לבקר בהן שוב. ובכן, לאחרונה יצא לי לחזור לאחת הערים האלה אחרי כמה שנים שלא ראיתי אותה, וזו הזדמנות מצוינת לרטרוספקטיבה. על Rapture, על כל סדרת BioShock, וקצת על עיצוב משחקים באופן כללי.

כן, ה-DLC של BioShock Infinite מחזיר אותנו לשנות ה-60 ולעולם התת-ימי של Rapture, וכל רגע שם העלה בי זכרונות נוסטלגיים מ-BioShock – כנראה אחד ממשחקי ה-AAA האהובים עלי מהעשור האחרון. מתברר שאני זוכר את BioShock הרבה יותר טוב ממה שחשבתי, וכששוטטתי לי ב-Rapture עם אליזבת ועם כל השינויים בגיימפליי ובאווירה, שמתי לב שההבדלים בין המשחקים נהיים יותר ויותר בולטים, והתחלתי להרכיב תמונה הרבה יותר ברורה של מה שהפריע לי ב-Infinite ולמה אני חושב שביושוק הראשון היה משחק הרבה יותר טוב.

המשך »


התחבר RSS תגובות RSS פוסטים
WP Theme & Icons by N.Design Studio
התאמה לעברית: We CMS