קן לוין, האיש שאחראי ל-BioShock (המשחק שהרעפתי עליו שבחים, באיחור מאוד אופנתי, לפני שנה), אמר לפני כמה ימים ש-2011 הייתה “השנה הכי מוצלחת למשחקים מאז 2007”. חשבתי על זה ובאמת, בניגוד ל-2010 שבה רוב המשחקים הטובים ששיחקתי היו בין “קצת ישנים” ל”יותר זקנים מחלק מהקוראים פה בבלוג”, 2011 באמת הייתה שנה מעולה, וזה עוד בלי שהיה לי זמן לחצי מהמשחקים. אז רגע לפני שאני מתחיל את השנה האחרונה של התואר, עם פרוייקט וסמינר ויומיים עבודה בשבוע, אלה הדברים שעזרו לי לעבור את השנה האחרונה.
הדרך העיקרית שלי למדוד עד כמה שנה מסויימת היא שנה מצויינת לגיימינג, היא ע”י למדוד עד כמה אני לא מספיק לשחק בכל הדברים שאני רוצה לשחק בהם. וב- 2011 כל הזמן הרגשתי כאילו לא היה לי זמן לכלום. נכון, חלק מזה באשמתי, ובגלל ההתעקשות שלי לשחק כל הזמן במשחקים שיצאו לפני מילניום וחצי, אבל חלק מזה הוא פשוט כי היו כל כך הרבה משחקים טובים השנה, שלקחו לי כל כך הרבה זמן מהחיים. אז הנה שלושת הדברים שעשו לי את שנת 2011:
עוד רגע מסתיימת לה שנת 2011, וכמו בכל שנה, ובכל אתר ברחבי העולם, אנחנו הולכים לסכם אותה.
הרבה דברים קרו השנה. פתחנו את ספריית החלפת משחקי ה- Xbox שלנו, פתחנו דף בפייסבוק, יצרנו חשבון בטוויטר, ולפי השמועות – קרו גם כל מיני דברים שהיו קשורים למשחקים בכל מיני צורות. כמו המשחק הזה עם הפורטלים. זה היה מגניב.
הפורמט יהיה הפורמט שאתם מכירים, ואולי אפילו אוהבים: כל אחד מכותבי הבלוג הולך לכתוב, במהלך הימים הקרובים, על שלושה דברים ששימחו אותו במהלך שנת 2011, ודבר אחד שהעציב אותו. בנוסף, פרק 34 של גיימפוד, שהיה אמור להיות משוחרר השבוע, יידחה לשבוע הבא, וגם הוא יכיל את הסיכום שלנו לשנת 2011. יהיה כיף.
מייק מורהיים, האדם שהקים את חברת Blizzard תחת השם Silicon & Synapse בתחילת שנות התשעים, קפץ ביחד עם אשתו לחופשה בישראל. לא מדובר בדיוק מסוג המאורעות שתמצאו בכותרות עיתוני הרכילות בסופ”ש, אבל הגראז’ גיקס ראו בזה הזדמנות, והזמינו את מייק להתארח אצלהם במחסן בחולון, ולדבר בפני כל מי שרק ירצה לשמוע אותו.
למי שלא מכיר את הגראז’ גיקס, כל האירוע היה עלול להראות קצת מוזר – מייק מורהיים נאם בפני קבוצה מכובדת של כמה מאות אנשים (אולי 200 – אין לי באמת דרך לדעת) בחצר באזור התעשיה בחולון, כשהמפעלים שמאכלסים את האזור קוטעים אותו לפעמים. אבל כאלה הם הגראז’ גיקס – האירוע הוא בחינם (אם כי האורחים מתבקשים להביא איתם כיבוד), לא פורמלי, ובסופו ניתנת לאורחים הזדמנות להחליף כמה מילים באופן אישי עם אורח הכבוד.
למרות שהיא היתה חפוזה למדי, ההצגה של מייק מורהיים היתה מעולה. הוא סקר בקצרה את ההיסטוריה של בליזארד, משורשיה בתחילת שנות התשעים, דרך הפרויקטים הראשונים שלה (הויקינגים האבודים או Warcraft) ועד לטירוף המוחלט שהוא World of Warcraft. הוא זרק עקיצות לכיוונה של אורקל, ועל איך הם חשבו שמסדי הנתונים שלהם יתמודדו בצורה הרבה יותר טובה עם העליה המטורפת בכמות האנשים שספג World of Warcraft, וחשף מגוון סיפורים מעניינים מעברה של בליזארד – כמו הפעם שבה איציק בן בסט שכנע אותו שיש שוק למשחקי תפקידים המוניים באירופה, או הצורה שבה המוני סינים זועמים תקפו את בליזארד באנגלית שבורה מזועזעים מכך שפנדה, החיה הלאומית של סין, מולבשת בבגדים יפניים.
בסוף הערב, כשהיתה לאורחים הזדמנות להחליף כמה מילים עם מייק מורהיים, רבים מהאורחים נתנו לו את כרטיסי הביקור שלהם, הציגו בפניו קונספט למשחק כלשהו שהם פיתחו, או ביקשו ממנו לחתום על משחק שבבעלותם. אני בחרתי להתבכיין קצת על אחד מהסיפורים שאנחנו הכי נהנים להתלונן עליהם לאחרונה – הדרישה לחיבור מתמיד לאינטרנט של Diablo III. מייק ניסה להסביר לנו ש”יש הרבה בעיות במשחק מנותק מהרשת – אתם לעולם לא תוכלו לשחק עם הדמות הזאת ביחד עם חברים, או למכור חפצים שהיא תאסוף”. כשמספר אנשים אמרו לו שהם יודעים את זה, הוא שאל בפליאה “רגע, ואתם באמת רוצים לשחק ככה?”, וכשהם הנהנו בתגובה, הוא חייך חיוך מתנצל ואמר ש”טוב, אני אבדוק מה אפשר לעשות בעניין”.
כנראה שהוא לא הולך לבדוק מה אפשר לעשות בעניין. קשה לי להאמין שמדיניות שבליזארד דוחפת בכוח כבר כמה חודשים תשתנה בעקבות שאלה של כמה ישראלים חצופים. אבל אם כן יקרה שינוי כלשהו במדיניות הזו בעתיד, תדעו שזה כי יש לי פנים יפות.
לא עשיתי מחקר מעמיק יותר מדי בנושא, אבל קיבלתי את הרושם ש- Zenonia הוא אחד ממשחקי התפקידים המוכרים-יותר לאנדרואיד ול- iOS. כמעט כל חיפוש של משחקי תפקידים לסלולר הוביל אותי ל- Zenonia. אנשים שביקשו המלצות למשחקים נוספים בז'אנר אמרו שהם רוצים משהו "כמו Zenonia". אז נו, מה אני יכול לעשות – קניתי את Zenonia.
Zenonia הוא משחק תפקידים-פעולה, שיותר מזכיר בסגנון את Diablo ודומיו מאשר את Symphony of Eternity שסיפרתי עליו לפני שבוע. במקום קרבות מבוססי-תורות, אתם נלחמים נגד המפלצות שמאכלסות את השלבים שלו בזמן-אמת, תוך שימוש במגוון כשרונות שהדמות שלכם צוברת במהלך המשחק בנוסף לשימוש נרחב בנשק לטווח קצר.
במהלך המשחק אתם משחקים את Regret – בחור צעיר שאומץ בהיותו תינוק ע"י הקפטן של "האבירים הקדושים". כשאביו המאמץ נהרג ע"י שד, יוצא Regret לחפש את גורלו ומזלו בעולם הגדול. בדרך, הוא מנסה לענות על כמה שאלות מסתוריות שנותרו מסביב למותו של אביו, מתוודע למלחמת החורמה ארוכת השנים בין "האבירים הקדושים" ל"שבט הדרקון", לחמש ה- Seals שאחראים על הצלת העולם מגלישה לאבדון מוחלט, ולהיסטוריה המסתורית שלו ושל משפחתו. כמו ב- Symphony of Eternity, את העלילה הזאת הוא יחשוף דרך שורה של דיאלוגים מביכים ברובם. אבל שלא כמו Symphony of Eternity, הוא עושה את זה עם הרבה יותר מודעות עצמית – לעיתים קרובות, הדמויות שתדברו איתן יתייחסו לעבודה שהן דמויות במשחק, ויעירו הערות כמו "בטח בעולם האמיתי אתה לא עוזר לכל כך הרבה זרים ברחוב" או "הקווסט הזה בטח מבוסס על איזושהי חוויה הזויה של אחד המפתחים".
מצד שני, העלילה של Zenonia מצליחה למצוא דרך מקורית חדשה בשביל לעצבן אתכם: לאורך המשחק, באופן קבוע למדי, אתם נמצאים במצב שבו אתם יודעים הרבה יותר מהדמות שאתם משחקים. חלק מזה קורה כי המשחק נחוש להציג לכם אירועים שקורים ואתם לא אמורים לדעת עליהם, וחלק מזה קורה כי המשחק נחוש לספר לכם לא רק מה דמויות אומרות, אלא גם מה הן חושבות בלב כשהן אומרות את זה. ובפעם החמישית שבה הדמות שלכם מאוד מופתעת ממשהו שאתם ידעתם כבר חצי שעה קודם, זה די מעצבן.
אבל היי – מבחינת המכניקה שלו, Zenonia הוא משחק תפקידים מוצלח הרבה יותר מ- Symphony of Eternity. יש בו הרבה יותר חפצים, הרבה יותר אפשרויות שדרוג והתאמה אישית לדמות שלכם, וקווסטים צדדיים – שהיו חסרים לי במיוחד ב- Symphony of Eternity. נכון, רובם נופלים לתבנית הבנאלית של “הרוג 10 מפלצות מסוג X” או “לך לטריטוריה Y ופגוש שם את Z”, אבל הם מתבלים את העלילה הראשית, ונותנים לכם דברים נוספים לעשות כשאתם צריכים פשוט לשדרג את הדמות שלכם מספיק כדי שהיא תוכל להתמודד עם הבוס הבא בהצלחה.
גם הקרבות במשחק, למרות שהם נוטים לחזור על עצמם בצורה קצת מוגזמת, די כיפיים בסך הכל. יש מקומות שבהם להרוג את אותן המפלצות שוב ושוב כדי שתוכלו לעלות בדרגות לקראת האזור הבא, אבל כמעט בכל אזור תמצאו לפחות מפלצת אחת או שתיים שהיא בדרגה גבוהה יותר, ואתם יכולים להרוג מספיק בקלות, כדי שתוכלו לטפס בסולם הדרגות במהירות גבוהה יותר.
אחת מהקטגוריות שהמשחק כן מפשל בהן, לעומת זאת, היא אפשרות ה”בחירה”. לכאורה, כמו כל משחק תפקידים מודרני המכבד את עצמו, Zenonia מציע לכם אפשרויות בחירה, שיבחנו כהלכה את מוסריותכם ויאפשרו לעולם המשחק להגיב בהתאם… אבל ההצעה הזאת היא תאורטית בלבד. רוב הבחירות במשחק הן סתומות, בלי שתוכלו בכלל לנחש את ההשלכות של מעשיכם, ולא משנה אם תצטרפו לצד הטוב או לצד הרע – בסופו של דבר תעשו פחות או יותר את אותן המשימות בדיוק – רק כמה מהדיאלוגים שתתקלו בהם יהיו קצת שונים.
החסרון הזה, וגם החסרונות הנוספים שהזכרתי לגבי העלילה קודם לכן, לא מציק לי יותר מדי. מה שהציק לי באמת היא העובדה שכמו Symphony of Eternity, לא באמת יכולתי לסיים אותו. באחד מקרבות הבוס, שממוקם בערך ב- 70% מהדרך לסוף המשחק, עלול להיות במשחק באג קטלני שגורם לבוס לרפא את עצמו באופן תמידי, והדרך היחידה להפטר ממנו היא להתחיל את כל המשחק (שדורש בערך 10-12 שעות בשביל להגיע לנקודה הזו) מחדש. וגם זה לא בטוח יעזור. התופעה הזו, לפי הבירורים שערכתי, עלולה לקרות גם בגרסת האנדרואיד וגם בגרסת האייפון של המשחק.
כמו במקרה של Symphony of Eternity – מכיוון שמדובר במשחק שעולה רק דולר (גם ב- Android Market וגם ב- App Store), אם אתם יכולים להתמודד עם התחושה המבאסת של להפסיק אותו באמצע, אין סיבה שלא לקנות אותו. חווית המשחק בו היא עדיין נחמדה למדי, והוא קצת פחות מביך מ- Symphony of Eternity במגוון מובנים. ובכל זאת, חבל לי שאני לא יכול להמליץ עליו בלב יותר שלם. מצד שני, שמעתי שלמשחקי ההמשך שלו אין את הבעיות הטכניות שיש לו. אני אצטרך לבדוק את זה מתישהו.
אני חורג לרגע מהפורמט של ביקורות משחקי הסלולר שנקטתי בו עד עכשיו, כדי לדבר קצת יותר בהרחבה על שני משחקים – שניהם זמינים גם לאנדרואיד וגם לאייפון. מה שקרה הוא שבחודשים האחרונים התחלתי לצוד משחקי תפקידים לסלולר. את עשרות השעות שאין לי להשקיע במשחקי תפקידים ממוחשבים, חשבתי לעצמי, אין לי בעיה להשקיע בסלולר, וזכרתי עד כמה נהניתי לשחק במשך חודש ב- Star Control II על הטלפון. אז בטח יש מספיק משחקי תפקידים מוצלחים שם בחוץ שאני יכול לשחק בהם? נכון?
שני המשחקים שניסיתי בחודשים האחרונים היו מאוד דומים. שניהם היו משחקי תפקידים כאילו-יפנים. שניהם התהדרו במראה רטרו, בסגנון משחקי התפקידים העתיקים ל- NES או אפילו לגיימבוי. ושניהם אכזבו אותי מאוד. ועוד מסיבות דומות למדי…
היום אני אכתוב על Symphony of Eternity. ההתייחסות שלי למשחק השני שניסיתי, Zenonia, תגיע בהמשך השבוע.
Symphony of Eternity, או כפי שאני מעדיף לקרוא לו, המשחק בעל השם הכי חסר-משמעות ביקום, עוסק בבחור צעיר בשם Kreist וחברו הגולם, Dauturu. שניהם מחפשים אחרי חפץ מסתורי שלפי האגדה, מסוגל להגשים משאלות. במהלך החיפוש הזה הם נתקלים בנסיכה – היחידה ממשפחתה ששרדה את ההפיכה שהתרחשה בממלכת Eashtend (ההימור שלי הוא שהשם של הממלכה היה אמור להיות Eastend, עד שהוא נאלץ להתמודד עם מתרגם לא מבריק במיוחד), והיא מתלווה אליהם במטרה להשיג גישה לחפץ גם היא, לנקום את מות הוריה ו… אה… לעשות משהו. לא בדיוק ברור מה.
ל- Symphony of Eternity יש המון בעיות. העלילה של המשחק הזה היא אחד הדברים המבולבלים והמטופשים יותר שיצא לי להתקל בהם לאחרונה – היא כוללת המון דיאלוגים אידיוטיים, קווי עלילה שנפתחים ונסגרים בצורה מסורבלת, וכמה מהדמויות הנוראיות ביותר שיצא לי להתקל בהן. אין במשחק קווסטים צדדיים בכלל (רק התקלויות אקראיות וקרבות בוסים), אפשרויות השדרוג של הדמויות מבחינת חפצים הן מאוד לינאריות ולא מעניינות, והמשחק מאוד אוהב, מדי פעם, להפקיע מידכם את הדמויות שלכם ולתת לכם לשחק דמויות אחרות, שלא אתם פיתחתם ולא מעניינות אתכם בכלל.
חסרון מעצבן אפילו יותר הוא השליטה במשחק. לכאורה, היא מאוד פשוטה – אתם צריכים לגעת בנקודה מסויימת, והדמות שלכם תלך אליה בנתיב הכי קצר. הבעיה היא שאלגוריתם מציאת הנתיבים של הדמויות שלכם נופל בדברים הכי קטנים, ובדרך כלל מצריך התערבות הרבה יותר עדינה שלכם. כשאתם מנסים לעשות דברים כמו להתחמק ממפלצת שמשוטטת במבוך שאתם נמצאים בו, זה נעשה כמעט בלתי אפשרי. אבל אפילו זה לא מאוד הציק לי. מה שהציק לי הרבה יותר הוא שיש אזורים במשחק שבהם כפתורי התפריט והמפה מסתירים את היציאה מהאזור. כלומר, אתם חייבים להחליף את צורת השליטה שלכם במשחק (לצורת שליטה שכוללת ג’ויסטיק וירטואלי על המסך) אם אתם רוצים להתקדם הלאה. למרות שהוא לא קורה פעמים רבות במהלך המשחק, זה עדיין אחד מהדברים הכי מעצבנים שיצא לי להתקל בהם במשחק לאחרונה.
אבל לא הכל רע במשחק. מה שכן מעניין במשחק הזה, באיזושהי צורה, זו מערכת הקרב והעלייה בדרגות. הקרב עובד בשיטה מבוססת-תורות, ומאפשר לכם לא רק לקבוע באיזה נשק או קסם אתם משתמשים בכל סיבוב, אלא גם באיזו “עמידה” אתם משתמשים (למשל, הגנתית, מדוייקת, “זעם קרב”, ועוד שלל אפשרויות אחרות), ושילוב נכון שלהם עשוי להועיל לכם רבות. מערכת העלייה בדרגות מעניקה לכם מספר "טבליות”, כל טבלית מזוהה עם מקצוע מסוים (לוחם, קוסם, כהן, מתנקש, וכו’), ואם אתם נושאים על עצמכם טבלית מסויימת, יש לכם את כל היכולות שיש על הטבלית הזאת. אבל – כשאתם נושאים על עצמכם את הטבלית ומנצחים איתה בקרבות, חלק מהיכולות הללו “נפתחות” לתמיד, כך שאם תשחקו תקופה מסויימת בתור קוסם, ואחר כך תחליפו ללוחם, עדיין תוכלו להשתמש בחלק מהקסמים שעמדו לרשותכם בתור קוסם. זו מערכת מעניינת, שעובדת די טוב – במיוחד בשילוב עם מנגנון הקרב שדורש מכם להשתמש במגוון יכולות על מנת לנצח.
למרות התסריט הגרוע ברמות שלא-יאמנו, בזכות המערכת הזו המשכתי לשחק ב- Symphony of Eternity כמעט עד הסוף. ואז, Symphony of Eternity ירק לי בפרצוף. הקרב האחרון שלכם במשחק הוא סאגה מפרכת שנמשכת יותר מעשרים דקות, בלי אפשרות לשמור במהלכה, ובשלבי הסיום שלה אתם מתמודדים נגד מפלצת שמסוגלת, אם לא התכוננתם לכך במיוחד בסיבוב הקודם, להשמיד בבת אחת את כל החבורה שלכם ולהכריח אתכם להטעין משחק שמור מתחילת הקרב. שלוקח יותר מעשרים דקות, כן? בפעם הראשונה זה היה מעניין, כי הקרבות במשחק הזה מעניינים. בפעם השנייה זה היה מעצבן קצת. אחרי הפעם הרביעית מחקתי את המשחק והחלטתי שאני לא חוזר אליו יותר לעולם.
עדיין משתלם לכם לקנות את המשחק הזה, אם יש לכם אייפון (הוא עולה דולר ב- AppStore) או אם יש לכם אנדרואיד ואתם יכולים לקנות משחקים דרך ה- Amazon Appstore (גם שם הוא עולה דולר). ב- Android Market הוא עולה מחיר מופרך של 800 ין (כ- 40 ש”ח), ובמחיר הזה לא שווה להתקרב אליו אפילו עם מקל. אבל במחיר של דולר? הוא הסחת דעת משעשעת לכמה שעות (או אפילו 15 שעות, אם אתם רוצים להגיע עד לסופו).
התמונות מהמשחק שמצורפות כאן הן לא שלי. הטלפון שלי עוד לא ידע לתפוס תמונות כשהורדתי את המשחק. עמכם הסליחה.
עכשיו זה רשמי וסופי: EA זונות. לפני שאפרט, מילה לעצלנים שביניכם: בשום אופן אל תכתבו בפורומים של EA לפני שקראתם את הפוסט הזה (לפחות את החצי השני שלו).
אוקיי, עכשיו אפשר להתחיל. קצת רקע:
אי שם בתקופה הפרה-היסטורית של פברואר 2008: מנהל פורום של EA מאיים שכל מי שיתנהג לא יפה בפורומים ויקבל השעיה או ban, יגורש גם מכל המשחקים שלו שמחוברים לאותו חשבון.
עדיין בתקופת האבן, אוקטובר 2008: הבחור המדובר מבהיר שהוא דיבר שטויות, ומבטיח שהשעיה מהפורומים לא תשפיע על המשחקים.
קדימה לתקופת הרנסנס העליזה, מרץ 2011: שחקן דרגונאז’ 2 כתב תגובה בפורומים של BioWare. לא בדיוק פוסט תמים, אבל שום דבר נורא. “מכרתם את נשמתכם לשטן של EA?”, זה הכל. הבחור קיבל באן מהפורום, וגילה שהוא לא יכול לשחק במשחק יותר. או באף משחק של EA. אפילו דיברנו על זה בגיימפוד באותו זמן. התגובות מ-EA היו מעורפלות ומסתוריות, אבל דבר אחד היה ברור: הם מודעים למה שקרה, וזה לחלוטין היה בכוונה. ואכן, עוד באותו יום הגיעה תגובה רשמית: זו הייתה תקלה במערכת.
כמה ימים אחר כך הגיעה עוד הודעה רשמית מ-EA, שמבהירה שזו אכן הייתה בעיה, שהם מצפים שהעניין יתוקן עד סוף השבוע, ושזו לא המדיניות שלהם למנוע מאנשים לשחק במשחק סינגל-פלייר.
ועכשיו אנחנו מגיעים סוף סוף לדיסטופיה העתידנית של סוף 2011. לפני כמה שבועות התחילו להגיע ל- Rock, Paper, Shotgun הרבה סיפורים של אנשים שגורשו מ-Battlefield 3 (כולל סינגל-פלייר) בגלל תגובות בפורומים. תגובות שמכילות מילים “גסות” כמו “balls” או “e-peen”. רק להזכיר, מדובר בפורומים של Battlefield 3, שבו הדמויות עצמן צועקות “shit” ו-“fuck” בלי הפסקה.
חושבים שזה מגוחך? הבחור שאמר “e-peen” למעשה ציטט תגובה של מישהו. בחור שלישי קיבל באן על זה שמישהו אחר הזכיר אותו באותה תגובה יחד עם מילים גסות. עוד אחד הושעה כי הוא העלה “פרסומת” למדריך שהוא כתב להתחברות ל-BF3. מדריך שיש אליו קישור ב-FAQ הרשמי של EA. כל אלה סיפורים אמיתיים לחלוטין.
התגובות של EA הפעם נעות בין חוסר אינפורמציה מוחלט (“כל הרכוש, החפצים והדמויות שמקושרים לחשבון ימחקו. אני יכול לעזור לך בעוד משהו?”), התחמקות (“ייקח לנו זמן לסדר את זה, בינתיים תתקשרו למספר הזה”) ודברים יותר גרועים (“העונש היה הכרחי בגלל העבירה החוזרת [זה מהבחור עם ה-e-peen, שזו לחלוטין הייתה העבירה הראשונה שלו], כבר הסברנו לך את זה אז מעכשיו לא נענה לך יותר בעניין”).
עברו כבר 3 שבועות מאז שהסיפורים האלה התחילו לצוץ, ו-EA עדיין לא השמיעו שום תגובה שניתן לפרש כאילו אכפת להם באיזושהי מידה מהאנשים האלה. וזה אחרי שהם הבהירו כבר פעמיים בעבר שזה נגד המדיניות שלהם ולא אמור לקרות. תוסיפו לכל זה את הסעיפים המטרידים שיש בהסכם הרישיון של Origin (מחיקת חשבונות לא פעילים אחרי שנתיים, אישור ל-EA לרגל אחרי המחשב שלכם), ואת התגלית האחרונה של-Online Passes יש תוקף מוגבל, והכל מתחבר למסקנה אחת מתבקשת:
EA זונות. נכון, כבר ידענו את זה מזמן. נכון, לא חסרות מפיצות גדולות שהן זונות (דווקא יוביסופט מככבים לאחרונה). אבל באמת שלא זכור לי מתי ראיתי יחס כל כך מזעזע ולא מוסרי ללקוחות משלמים וחוקיים והתעלמות כזו מופגנת מהיגיון וממה שהם בעצמם הכריזו בעבר.
אני מקווה ש-EA מרוצים מהניצחון המוחץ שלהם במירוץ המפוקפק הזה, שעד לא מזמן היה די צמוד. הפרס למקום הראשון הוא שנאה עזה מכל הגיימרים בעולם, יחסי ציבור נוראיים, אובדן מוחלט של אמון, ואני מוכן להוסיף גם פיטורים של כל ההנהלה, אם הם בעניין. עליי. לכם, קוראים יקרים, אני ממליץ לא לקנות משחקים ב-Origin, לא משנה כמה זה זול, ומאוד מאוד להיזהר אם אתם אי פעם רוצים להגיב בפורומים של EA.
לא באמת האמנתי שאנחנו הולכים לקבל Deus Ex חדש.
ראיתי את הטריילרים, קראתי את הראיונות, וכל הזמן הזה לא ידעתי אם מה שיופץ ברחבי העולם יהיה באמת Deus Ex. הצורה שבה Human Revolution ספח אליו את כל עקרונות היסוד של משחקי הפעולה מהעשור האחרון (בריאות מתחדשת, קרב מבוסס-מחסות, “הריגות מיוחדות” בגוף שלישי), ביחד עם כל מיני דברים שקרו בעולם כמו החידוש של X-COM, גרמו לי לחשוב שמה שנקבל הולך להיות גרסה מרודדת במיוחד של המקור. זה לא הפריע לי יותר מדי (את Deus Ex אני אוהב בעיקר בגלל העלילה והעולם שהוא מציג, לא המכניקה), אבל זה כן יצר אצלי סט מסוים של ציפיות מ- Deus EX: Human Revolution. שהתבררו כשגויות לחלוטין.
Human Revolution, עד כמה שהפלצן שבי היה רוצה להגיד את זה, הוא לא Deus Ex שעבר “קונסוליזציה” והפך להיות כל כך פשוט עד שקוף שמשחק בגיימפאד עם כפתור אחד יכול לסיים אותו ברמה הקשה ביותר. הוא לא צל חיוור וחסר-השראה של Deus Ex, ניסיון ציני לסחוט מזומנים ממעריצי הקלאסיקה הזו. Human Revolution הוא משחק נהדר, שמצליח לעמוד בכבוד לצד Deus Ex המקורי, ואפילו לעשות לא-מעט דברים טוב הרבה יותר ממנו. חוץ מהסוף. אבל לזה אני אגיע אחר כך.
Human Revolution נפתח כ- 25 שנה לפני אירועי המשחק המקורי. Augmentations, אותם שדרוגים מכניים לגוף האדם, בדיוק מתחילים להיות נפוצים באוכלוסיה, ומעוררים שורה רחבה של שאלות כלכליות, טכנולוגיות ומוסריות. בני האדם שלא מסוגלים להרשות לעצמם את הסמים היקרים שנחוצים על מנת לאפשר לגוף לעשות שימוש ב- Augmentations מודאגים שהם יחשבו ל”אזרחים סוג ב’”. הממשלות מודאגות מפעילותן הלא-מפוקחת של החברות שמפתחות את ה- Augmentations הבאים. כולם לחוצים שבכל רגע הולך לקרות משהו קיצוני, כמו מאהל מחאה או חבורה של אנשים שמצטלמים עם שלטי “We are the 99%”. העולם הוא לא העולם הדיסטופי והגוסס של Deus Ex, אבל הוא נמצא רק במרחק של מעידה קטנה אחת ממנו.
אתם משחקים את אדם ג’נסן – בחור שמדבר בקול גרוני מוגזם (תחשבו כריסטיאן בייל בתפקיד באטמן), שגם מתפקד כראש מערך האבטחה של Sarif Industries (אחת מהחברות המובילות בתחום ה- Augmentations). יום בהיר אחד, Sarif Industries מותקפת ע”י בריונים שאף חלק מהגוף שלהם לא יכול לעבור בגלאי מתכות בלי לצפצץ, וכמות מכובדת של מדענים שעובדים בחברה סופגים כמות לא-סימפטית של קליעים. גם אדם ג’נסן מוצא את עצמו בסיטואציה הלא-נעימה הזאת, אבל בניגוד למרבית המדענים, נשארו בו מספיק חלקים נעים כדי שהוא לא יוכרז כטוטאל-לוס, והוא חוזר לעבודה חצי שנה מאוחר יותר, עמוס ב- Augmentations מכף רגלו הביונית ועד לראשו בעל משקפי השמש הנשלפות. כעת אתם, בתור אדם ג’נסן, תצטרכו לטוס ברחבי העולם, להרביץ לאנשים רעים, להרשים נשים בעזרת כוח העל שלכם, ולגלות מי עומד מאחורי המתקפה המסתורית על Sarif Industries ולמה הוא עשה את זה.
כמיטב המסורת של משחקי Deus Ex, את המטרות שלכם תוכלו להשלים במגוון דרכים. תוכלו לשחק את המשחק כלוחמים ללא-חת, שפותרים כל בעיה עם כמה עשרות קליעים, ואז יורים עוד כמה בשביל לוודא הריגה. תוכלו להתגנב בצללים ובתעלות אוורור, ולעבור ממקום למקום בלי שאף אחד בכלל יבחין שהייתם שם. תוכלו, לפעמים, פשוט לשחד מישהו אחר שיעשה עבורכם חלק מהעבודה. לכל בעיה ב- Deus Ex יש מגוון רחב של פתרונות, וחלקם עשויים להיות יצירתיים ומפתיעים למדי. מדובר במשחק שמתגמל אתכם היטב על חקר של כל פינה בעולם שהוא מציג בפניכם, וזורק אתכם לתוך עולם עם ממש הרבה פינות.
העולם הזה מצליח בקלות לעשות צדק עם משחקי ה- Deus Ex האחרים (שמתרחשים מאוחר יותר מבחינה כרונולוגית). יש בו המון אנשים וחברות שלכל אחד מהם יש אינטרסים וסיפור שאתם יכולים לגלות. כל מחשב שאתם פורצים אליו חושף בפניכם אימיילים שיכולים להיות כל דבר מקוד גישה לאחד האזורים שחסומים בפניכם עד כה ועד לתכתובות מיילים אישיות שלא משפיעות בשום צורה על עולם המשחק, או מיילים מנסיך ניגרי שמציע לקורא האימייל מאות מיליוני דולרים בתמורה לעזרתו.
גם באינטרקציה עם העולם הזה יש לכם לא-מעט חופש בחירה. ההחלטה האם להשתמש בכוח קטלני או לא במהלך המשחק תשפיע על העולם והדמויות שסביבכם במגוון דרכים – חלקן מפתיעות למדי. אבל גם פעולות קטנות יותר, כמו התמהמהות באזור מסוים יותר זמן מהנדרש, פריצה למשרד או אמירת המשפט הלא-נכון לאדם הלא-נכון, עלולה להוביל לתוצאות מפתיעות. המקומות שבהן חופש הבחירה הזה בולט ביותר הם הקווסטים האופציונליים – כל מיני אירועים קטנים שלא ממש חיוניים להתקדמות העלילתית שלהם, אבל לחלק מהם יש עומק מרשים למדי, והם נוטים להיות מאוד שונים ומגוונים באופי שלהם (קווסט אחד, למשל, יכריח אתכם לזכור ולהסיק מסקנות מהערות שקראתם בדו”ח משטרתי, על מנת להצליח להוציא וידוי מרוצח).
Human Revolution מצטיין בעוד כמה בחינות. המכניקה שלו, למשל, היא משהו יוצא-דופן. מהסוג שבדרך כלל אנחנו רגילים לראות במשחקי תפקידים “כבדים” ולא במשהו שמנסה למכור את עצמו כמשחק פעולה. מתי הפעם האחרונה שראיתם משחק פעולה שלא רק מאפשר לכם לסחוב יותר משני כלי נשק, אלא גם מאפשר לכם לסדר את הציוד שלכם, כאילו אתם משחקים בדיאבלו. לכל הדברים הללו יש קיצורי דרך (יש אפשרות בתפריט, למשל, שמסדרת לכם את הציוד באופן אוטומטי), אבל אם אתם רוצים שהחוויה שלכם תהיה קרובה ככל האפשר לזו של Deus Ex המקורי, אתם יכולים.
אבל מן הסתם, זה לא עובד טוב ב- 100%.
בכל מקום בעולם דיברו כבר על הבוסים. על איך שבמשחק שכל כך מעודד בחירה אישית, זה מטופש שמדי כמה שעות הוא נועל אתכם בחדר ביחד עם בחור מגודל עם רובה מרשים ומאגר בלתי-נדלה של רימונים. אין לי מה להוסיף למה שהם אמרו מלבד להנהן בהסכמה ולהגיד “הו, כן”. לקראת סוף המשחק, כשכבר סיימתם לחלוטין לפתח את הדמות שלכם, אתם יכולים להרשות לעצמכם לפזול קצת לכיוון חיזוק השימוש של הדמות שלכם בנשק חם גם אם לא ממש רציתם לעשות את זה. אבל בשעות שקדמו לכך מצאתי את עצמי כל הזמן מתכנן את כמות הציוד שאני נושא כך שיהיה לי תמיד מצבור רימונים לשימוש בקרב הבוס הקרוב, אף על פי שאף אחד מהרימונים לא היה שימושי עבורי בכל נקודה אחרת במשחק. זה אידיוטי, זה מעצבן, אבל זה לא הדבר הכי נורא במשחק.
גם כושר המשחק המזעזע של הדמויות ושפת הגוף הלא-הגיונית שהן מציגות הם לא הדברים הכי גרועים במשחק. וזה שאין במשחק נשקי התקפה לטווח קרוב לפעמים יוצר הרגשה מטופשת ממש (אה, יש פה חלון זכוכית שאני רוצה לשבור… טוב, אני צריך ללכת למצוא איפשהו ארגז לזרוק עליו בשביל לעשות את זה. או מקרר. גם מקרר יעבוד) – אבל גם זה בעיקר מטרד מציק קלות, ולא הרבה יותר מזה.
הדבר הכי נוראי במשחק הוא הסוף שלו.
(אל תדאגו, אין כאן ספוילרים, אבל ייתכן שכמה מכם שלא שיחקו במשחק עד עכשיו ירצו להמנע מקריאה של הפסקאות הבאות. לא שזה בעייתי במיוחד. כאמור, אין כאן ספוילרים.)
בעוד ש- Deus Ex עסק בקונספירציה חובקת-עולם ובחן אותה ממספר זוויות, Human Revolution הוא משחק קטן ואישי יותר. הוא מרוכז הרבה יותר בסיפור של אדם ג’נסן ו- Sarif Industries, ולמרות שהוא רומז כל הזמן ומתהלך מסביב לנושאים גלובליים יותר, הוא אף פעם לא באמת עוסק בהם. אין עם זה יותר מדי בעיה – העלילה שלו בנויה בצורה טובה ומעניינת רוב הזמן, אבל כן קיוויתי שבשלב מסוים הוא יפסיק לרמוז, ובאמת יפתח את העלילה שלו – שהמשחק כל הזמן יפסיק ללכת ליד הקונספירציה הגלובלית ויתחיל להכנס בה ראש בראש.
ואז, כשהוא עשה את זה, התחרטתי ממש על שביקשתי את זה מלכתחילה.
אקט הסיום של Human Revolution הוא נוראי. נוראי. מבחינה עלילתית, מדובר באחת הקונספירציות המטופשות ביותר שיצא לי להתקל בהן. מבחינת עיצוב השלבים, הוא הופך את המסך האחרון למשהו שונה לחלוטין ממה שהתעסקתם איתו עד עכשיו, מה שהיה יכול להיות נחמד – אם הוא לא היה גורם לכל הכישורים שפיתחתם במהלך המשחק להפוך לחסרי תועלת לחלוטין. ורק בשביל לסובב קצת את הסכין אחרי שכל זה מסתיים – סרטון סיום קטן אחרי הקרדיטים, שאמור להיות בסך הכל קריצה חביבה לכיוונו של Deus Ex, מחבר בין שני המשחקים בצורה כל כך מגושמת בהשוואה לכל שאר Human Revolution, עד שאין ברירה אלא לחשוד שלא רק קרבות הבוסים נתרמו למשחק ע”י חברה חיצונית.
הסיום המחורבן הזה לא באמת משנה את הדעה הכוללת שלי על המשחק. Human Revolution הוא עדיין משחק מצוין, וכבר נתקלתי במשחקים פחות טובים ממנו שהסוף המחורבן שלהם לא מנע ממני להמליץ עליהם. אבל תחושת ההחמצה שהוא יוצר בסופו היא גדולה הרבה יותר. מדובר במשחק מסוג שמאוד נדיר למצוא היום (אם כי עד שכתבתי את הביקורת הזו, Skyrim כבר יצא ברחבי העולם, אז יש לכם אלטרנטיבות, בסך הכל), העולם שהוא יוצר נפלא, המכניקה שלו מוצלחת, והוא מותח ומסקרן לרוב אורכו. בסך הכל, מדובר במשחק שיכול לשאת על עצמו בכבוד את ההשתייכות למוצג “Deus Ex”, וזה הישג שבכלל אי אפשר לזלזל בו.
רוצים לשמוע אותי מקשקש עוד על המשחק? בפרק הבונוס האחרון של המשחקיה, איתמר וייסברג, אליאב סלומון (שכתב את הביקורת ב- Gamer) ואני התקשקשנו על Human Revolution במשך כשעה וחצי. מומלץ בחום. גם אם אני קצת חוזר על דברים שכתבתי פה למעלה.