הנה שוב הגיעו להם אותם ימים קסומים בשנה שבה חברי הבלוג מתכנסים להם למען מטרה קדושה שהפכה לנדירה; כתיבת פוסטים. עם השנה שמסתיימת לה, מתחילים כמה ימים מרגשים של פוסטים מסכמים, בהם משתתפי הבלוג יחוו דעה על אירועי הגיימינג המשמחים יותר והמשמחים פחות שעברו עליהם במהלך שנת 2013.  

מבחינתי השנה הייתה חריגה מבחינת המשחקים ששיחקתי בהם, אבל דווקא בלי יותר מדי קשר למשחקים עצמם שחלפו דרך חשבון הסטים שלי. בתקופה שגרתי בלונדון, הייתי רק עם מחשב נייד, שאמנם היה מעולה באופן יחסי, אבל קשה לומר שנועד להיות "מחשב גיימינג" של ממש. אבל בין אם הוא רצה או לא (ותחנוני המאוורר הנואשים שלו בישרו לעיתים דחופות על מצוקותו מהעניין), עליו שיחקתי רוב הזמן במהלך השנה. אז בכל זאת, למרות המגבלות והעדר הזמן הפנוי, הנה קודם כל שלושת המשחקים שבלטו אצלי במיוחד. המשך »

אף פעם לא הייתי חובב טבע. גם בשגרה וגם כשאני מטייל, אני מעדיף ערים – גדולות, צפופות, רועשות, הומות אדם (מה שמסביר למה עברתי לניו יורק). ויש כמה ערים ספציפיות שביקרתי בהן והתחברתי אליהן במיוחד, ערים מיוחדות ומעניינות שאני אשמח לבקר בהן שוב. ובכן, לאחרונה יצא לי לחזור לאחת הערים האלה אחרי כמה שנים שלא ראיתי אותה, וזו הזדמנות מצוינת לרטרוספקטיבה. על Rapture, על כל סדרת BioShock, וקצת על עיצוב משחקים באופן כללי.

כן, ה-DLC של BioShock Infinite מחזיר אותנו לשנות ה-60 ולעולם התת-ימי של Rapture, וכל רגע שם העלה בי זכרונות נוסטלגיים מ-BioShock – כנראה אחד ממשחקי ה-AAA האהובים עלי מהעשור האחרון. מתברר שאני זוכר את BioShock הרבה יותר טוב ממה שחשבתי, וכששוטטתי לי ב-Rapture עם אליזבת ועם כל השינויים בגיימפליי ובאווירה, שמתי לב שההבדלים בין המשחקים נהיים יותר ויותר בולטים, והתחלתי להרכיב תמונה הרבה יותר ברורה של מה שהפריע לי ב-Infinite ולמה אני חושב שביושוק הראשון היה משחק הרבה יותר טוב.

המשך »

1

אתם צריכים לשחק ב- The Stanley Parable.

אני לא רואה טעם לשכנע אתכם בכך שהוא שווה את המחיר שלו – 15$ עבור כמה שעות ספורות של בידור. או שאתם שייכים לקבוצת האנשים שחושבים שזה מחיר שסביר לשלם, או שאתם שייכים לקבוצת האנשים שיחכו למבצע Steam לפני שהם יקנו אותו. מה שאני כן רוצה לשכנע אתכם זה שהוא ראוי לזמנכם יותר מכל משחק אינדי אחר שנמצא באותה קטגוריית מחיר וזמן משחק כמוהו.

אבל יש לי בעיה. אני לא באמת רוצה לספר לכם שום דבר על The Stanley Parable. אז אם אתם מוכנים לסמוך עלי בקטע הזה, פשוט לכו לשחק בדמו של המשחק (הוא מכיל קטעים מקוריים לגמרי שלא מופיעים במשחק), ואם נהנתם ממנו – קנו את המשחק המלא. ואז תפסיקו לקרוא את הפוסט הזה, ותחזרו בעוד שעתיים/שלוש, אחרי ששברתם איזה קיר רביעי אחד או שניים. או עשרה.

המשך »

יובל ברק היה בשבוע שעבר ב- Gamescom. יובל ברק החליט לכתוב לנו על זה פוסט אורח. יובל ברק זוכה ב- 30 נקודות גיימפוד!

אז השבוע הייתי בתערוכת גיימסקום בגרמניה. זו היתה הפעם ראשונה בגרמניה, לבד עם שלושה חברים בני 18, בתור טיול טרום-גיוס, וזו היתה הפעם הראשונה שלי באירוע בסדר גודל כזה. אז להגיד שנדהמתי בהתחלה מהגודל של המקום יהיה אנדרסטייטמנט. לתערוכה הגיעו 340,000 בכל ארבעת הימים שלה, וזה בהחלט הרגיש ככה ברוב הימים. היא התקיימה במרכז הכנסים של העיר קלן בגרמניה, שמורכב מאחד עשר אולמות ענק. המעבר בין האולמות הללו הרגיש כמו איילון ביום רע במיוחד, והייתי צריך לנווט בין קומנדר שפרד, מריו והרבה דמויות אנימה רנדומליות בלבוש מינימלי, שלא לדבר על כל האנשים בלי הקוספליי. הכנס הפתוח לקהל התרחש בשישה מהאולמות האלה – לכנס היה גם שני אולמות לעסקים, למפתחים עצמם, ולמפיצים ליזמים שרוצים להציג את המוצרים שלהם. כל אולם הרגיש כמו עשרה מועדונים מחוברים ביחד ומלאים בקוספלי, רמקולים, אנשים שהולכים בין ביתנים, דוכנים ותורים. כשנכנסו ביום הראשון לאולם הראשון שראינו, החלטתי שאני רוצה להיקבר שם.

הצלחתי לצאת עם כמה מסקנות מעניינות כמו כמה שתורים באירופה זה מאוד מסודר (היו תורים שההשתרכו שעתיים, כמו התור לדמו של Watch Dogs, או שמונה שעות כמו התור ל- Battlefield 4, או שאם הולכים לכנס בינלאומי בגרמניה אל תצפו שהמנחים של המשחקים שיוצגו ידברו גם באנגלית (כי הם לא – כמעט כל ה- Walkthroughs של המשחקים הגדולים היו עם קריינות בגרמנית, ולפעמים גם המשחקים עצמם).

המשך »

1

אני אוהב משחקים לא-שגרתיים. תעשיית המשחקים היום היא מאוד הומוגנית וצפויה, וכשמדי פעם מגיע איזה משחק ומראה כמה פוטנציאל יש למדיום כשיוצאים מהתבניות השחוקות, זו יכולה להיות חווייה מדהימה, וזה תמיד לכל הפחות מאוד מעניין.

Gone Home התחיל אפילו יותר מפתיע ולא-שגרתי מבדרך כלל – בכלל לא שמעתי עליו לפני שהוא יצא, ואז פתאום כל אתרי המשחקים התחילו להתלהב ממנו ולהרעיף עליו שבחים. הבעיה היא שזה משחק שכולו מבוסס על גילוי וחקר, ולכן כמעט כל דבר שאפשר להגיד עליו הוא ספוילר – בעיקר לחוויה, יותר מאשר לעלילה. אז חילקתי את הביקורת הזו לשלושה חלקים: אחד שבו אני אדבר רק בקווים הכי כלליים שאפשר בלי לספיילר שום דבר בכלל, אחד שבו אני נכנס קצת למשחק עצמו אבל עדיין לא חושף שום פרט עלילה ממשי, ואחד שהוא חגיגת ספוילרים.

החברה שיצרה את המשחק היא סטודיו אינדי בשם The Fullbright Company. שלושת המייסדים עבדו ביחד על Minerva’s Den, ה-DLC של ביושוק 2, שלא שיחקתי בו אבל ממה ששמעתי הוא היה הדבר הכי טוב במשחק הזה, בהפרש גדול. אני מזכיר את זה כי משהו שכל ה-Shock-ים למיניהם (במיוחד ה-System-ים ו-Bio הראשון) מאוד חזקים בו הוא environmental storytelling. במשחקים האלה, וגם למשל ב-Half Life 2, הרבה מאוד מהסיפור בכלל לא מועבר בהתרחשות האירועים של המשחק עצמו, אלא העיצוב של הסביבה וכל הדברים הקטנים שרואים בה. ובכן, Gone Home הוא בדיוק התמצית של זה. אין בו אויבים, cutscenes, קווסטים – רק חדרים וחפצים שצריך לחקור.

הדמות הראשית היא קייטי, בחורה אמריקאית בת 20 וקצת שחוזרת מטיול ארוך באירופה בשנת 1995, לבית שהיא לא מכירה כי המשפחה שלה עברה אליו בזמן שהיא טיילה, ומוצאת את הבית ריק, כשהרמז היחיד הוא פתק מאחותה הקטנה שמבקש שלא תחפש אותה. משם אתם אמורים לשוטט בבית ולחקור אותו יחד עם קייטי – גם את הבית החדש, וגם את התעלומה של לאן נעלמה כל המשפחה.

הבית, החדרים, האווירה, כל הדמויות המעורבות בסיפור – הכל מעוצב מצוין ומאוד מעניין. החווייה של השיטוט בבית ריק ולא מוכר תוך כדי חיפוש רמזים היא קריפית ומרתקת כאחד, זה ביצוע מצוין של סיפור אינטראקטיבי, ולדעתי האישית זה אחד המשחקים המעניינים שיצאו בשנים האחרונות. אבל – הוא עולה $20, נמשך פחות מ-3 שעות, והוא מאוד לא סטנדרטי. זה משחק שקט ורגוע למדי, אין שום דבר בו שאפשר להגדיר כמאתגר או מרגש, והוא לא בדיוק “כיף” במובן המקובל (במיוחד כשמדברים על משחקים). אם אתם מתעניינים במשחקים מיוחדים ואיכותיים, לדעתי הוא מצדיק את זה.

אם אחרי כל זה יצאתם עם תחושה שאתם צריכים לשחק ב-Gone Home, או לחכות למבצע ואז לשחק בו, אני ממליץ פשוט לעשות את זה, ולא להמשיך לקרוא הלאה עד שסיימתם. אם לא השתכנעתם, נסו לקרוא את החלק הבא.

המשך »

ההיסטוריה של Acheivements במשחקי מחשב ווידאו היא ארוכה ומפותלת, ואין לי ספק שיום אחד אדם עם יותר זמן פנוי ממני ישמח לחקור אותה לעומק. אבל אני עסוק ועצלן, אז אני אדלג לעשור האחרון, לזמן שבו היא התקבעה מסביב לשלוש תשתיות עיקריות שהפכו לחלק בלתי-נפרד מעולם המשחקים: ה- Achievements ב- Steam, ה- Achievements ב- Xbox Live, וה- Trophies ב- PSN.

המשך »

לפני שנתיים וחצי שיחקתי ב-Call of Duty 4. אני לא באמת אוהב את הז’אנר של military shooters, אבל החלטתי לנסות את Modern Warfare בכל מקרה, כי שמעתי עליו המון דברים טובים (אפילו יאצי אהב אותו). והוא אכן היה משחק מצוין. הרגשתי שיש הרבה בעיות בז’אנר, אבל שבמסגרת המגבלות האינהרנטיות, הוא עושה את מה שהוא עושה הכי טוב שאפשר, והוא מעוצב בקפידה ובאופן מאוד מחושב ונכון באופן כללי. למעשה, הוא היה כל כך טוב שהרגשתי שזה הכי טוב שהז’אנר יכול להגיע, ושכל shooter צבאי אחר שאני אשחק אחריו ירגיש סתם גרוע. משחק קצר ב-Black Ops אישש את החששות שלי, וזנחתי את הז’אנר לנצח – כלומר, עד שהגיע Spec Ops: The Line.

”אבל עופר,” אתם בטח שואלים, “הבטחת ביקורת על משחק חדש שאין שום קשר בינו ובין Call of Duty, לא חפירות נוסטלגיות אקראיות.” ובכן, הסיבה שסיפרתי את כל הסיפור הזה היא שזו בדיוק ההרגשה שיש לי עכשיו, אחרי ששיחקתי ב-The Last of Us.

המשך »

שאלת המודעות העצמית של בני האדם (יש שיקראו לזה “נשמה”, יש כאלה שיגידו שזו סתם אשליה) מעסיקה את כל הקשת האנושית כבר אלפי שנים. מדענים, פילוסופים, אנשי דת וסתם אנשים פשוטים כאלה מהרחוב – כולם תוהים מה יש בנו שהופך אותנו ל… ובכן, עצמנו. אם אני חושב, האם אני קיים? האם לשכפולים גנטיים יש נשמה? האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות? The Swapper עונה על השאלות האלה בתוך שתי דקות בערך. כן, יש לנו נשמה. ואנחנו יכולים לירות אותה מגוף אחד לשני בעזרת רובה.

המשך »