לוחמים הם לא חכמים במיוחד. כל מי ששיחק D&D יודע את זה. דיוק היסטורי? היגיון בריא? פחחח, אנחנו עוסקים פה במשחקי וידאו, למקרה ששכחתם. והאמת שיש ב-trope הזה מידה כלשהי של היגיון – המיומנות של להסתער לתוך שדה קרב ולהרביץ לאנשים עם חרב ענקית לא בדיוק דורשת מאמץ מנטלי מטורף; אם יש מישהו בחבורה שהתפקיד שלו הוא לפתור חידות ולקבל החלטות אסטרטגיות קשות, לא מאוד מופרך להניח שזה כנראה לא יהיה ה-meat shield הענק שרץ לעבר האויבים ודופק את הראשים שלהם זה בזה.

משחקי אקשן נוטים לאמץ חזק את הגישה הזו, ולעצב את הקרבות שלהם כאתגרים מכניים שדורשים יחסית מעט תכנון ומחשבה ובעיקר דיוק וזריזות. לפעמים הם ייתנו לכם סוגים שונים של נשקים, או כל מיני רימונים / קסמים / גאדג’טים, או זרועות ענקיות שיכולות לתפוס את האויבים ולזרוק אותם על אויבים אחרים, אבל בהרבה מקרים זה רק רמה אחרת מעבר ללהחליט אם להשתמש בחרב הענקית כדי להרביץ לאויב בראש או בבטן. לא שזה רע – סדרות כמו Asylum או God of War או Half Life הוכיחו שאפשר לעשות המון עם הבסיס הזה ולעשות את זה מאוד מעניין ומאתגר.

אבל מדי פעם מגיע משחק שמצליח להתעלות מעל לסטריאוטיפ של הבריון הטיפש ולהפוך קרבות זמן-אמת לאתגר מחשבתי ממשי. לא, אני לא מדבר על הרמאות הקלאסית בשם real-time with pause; אני מדבר על The Witcher 3. המשך »

ב-9 בערב, כשחזרתי הביתה אחרי חצי שעה הליכה+אופניים, עדיין הרגשתי את האדרנלין.

שעה לפני זה עוד ישבתי בשורה 5, איזור 106, ב-Madison Square Garden וצפיתי באחד מפלאי העולם המודרני: 11 אלף צופים התכנסו כדי לראות 10 שחקנים יושבים על במה ומשחקים במשחק מחשב. הפרס לקבוצה הזוכה – תואר אליפות הקיץ האמריקאית של ה-LCS, הליגה המקצועית של League of Legends.

3 חודשים מוקדם יותר התחילה ליגת הקיץ, ואיתה הנפילה ההדרגתית שלי לתוך עולם ה-e-sports. אז כבר הייתי כמה שבועות (או כמה עשרות משחקים, כמעט כולם נגד AI) לתוך ההיכרות שלי עם LoL עצמו, וחשבתי שיאללה, המשחק עצמו מאוד כיף, וחלק מהסיבה שרציתי לנסות אותו היא בשביל חוויית הספורט, והחברים שלי מדברים על זה כל הזמן כי יש להם fantasy league, אז למה לא. כך במחי החלטה אחת פשוטה מחקתי לעצמי עשרות שעות של זמן פנוי – ולא מעט שעות עבודה – מחודשי הקיץ, והחלפתי אותן בשעות צפייה ב-LoL. וזה היה שווה כל רגע.

המשך »

קשה להפריז בחשיבותו של Gears of War להתפתחות תעשיית המשחקים בדור הקודם של הקונסולות. כשיצא במקור ב-2006 לקונסולת ה-Xbox 360 הוא היה משחק מהפכני ממש. לא רק שהוא נראה טוב יותר מכל משחק שיצא לפניו (והזניק רשמית את מה שנחשב אז "הדור החדש" של הקונסולות), הוא גם יישם בצורה מאוד מהודקת מכאניקות של ירי מגוף שלישי ושל תפיסת מחסות. היישום הזה היה כל כך מוצלח, עד שבמהרה הוא הפך למעין שטאנץ כללי שקבע איך נראו כמעט כל משחקי הפעולה בגוף שלישי שייצאו מאז ועד היום. המווווון משחקים מרגישים ממש כמו Gears of War. חלק מסדרות המשחקים האהובות ביותר של הדור הקודם, כולל Uncharted ו-Mass Effect, לקחו מהמשחק הזה המון השראה. קשה לדמיין איך היו נראים היום המשחקים הפופולריים בשוק בלעדיו. מלבד Call of Duty 4: Modern Warefare, זה כנראה המשחק הכי משפיע בהסטוריה המודרנית של משחקי הוידאו.

והנה הוא שוב איתנו. כמעט עשור לאחר שיצא במקור, מיקרוסופט החליטה להחיות את המשחק הזה מהמתים עם Gears of War: Ultimate Edition. זו גירסה מחודשת של המשחק לקונסולת ה-Xbox One, עם שיפורים גרפיים ומצב מולטיפלייר מורחב. אהבתי מאוד את Gears of War ואת המשכיו בזמן אמת, ולכן שמחתי להתנפל עליו פעם נוספת. החדשות הטובות בנוגע לחידוש: מסתבר שהמכאניקות הבסיסיות של Gears of War עדיין עובדות ותענוג לשחק בו. החדשות הרעות: בכל הקשור לעיצוב שלבים ועיצוב עולם המשחק הזה הזדקן לא טוב, ועד כמה שכיף לחסל חייזרים עם רובה-סער אליו מחובר מסור חשמלי, בשנת 2015 המשחק הזה הופך ממרגש למעייף ממש ממש מהר. אלא אם כן אתם ממש ממש בקטע של המולטיפלייר שלו.

המשך »

אוקיי, זה קצת מביך.

כשהקלטנו ״בואו נשחק The Magic Circle” זה היה אחרי בערך שעה של משחק, והמלצתי עליו בחום. כשהקלטנו את פרק 123 של הפודקאסט שלנו ודיברתי על The Magic Circle, זה היה בערך אחרי שעתיים של משחק והמלצתי עליו בחום. אבל קצת אחר כך, אחרי בערך 5 שעות משחק, סיימתי אותו.

אני כבר לא ממליץ עליו בחום.

לא כי הוא קצר. ממש לא. ידעתי שהוא קצר עוד לפני שנכנסתי אליו, וכמו שכבר כתבתי בביקורות בעבר, אני חושב שכל אחד יכול לעשות את השיקול שלו. לחלק מהאנשים אין בעיה לשלם 20$ על משחק של 5 שעות, ולחלק יש, והם יחכו למבצעים. זו לא הבעיה שלי עם The Magic Circle. הבעיה שלי היא שבשעתיים הראשונות שלו The Magic Circle מציג פוטנציאל מרגש של אינסוף אפשרויות, ואז לא רק שהוא לא עושה איתן שום דבר אחר כך, הוא גם הורס.

המשך »

כשייכתב יום אחד ספר דברי הימים של תעשיית משחקי הוידאו, סביר להניח שאולפן המשחקים הבריטי Rare לא ייכנס לשורט-ליסט של "אולפני המשחקים הטובים ביותר בהסטוריה". זה לא שלא היו ל-Rare משחקים טובים. היו גם היו. היו להם אפילו כמה משחקים שאפשר להחשיב כ"חשובים", שזה יותר ממה שאפשר להגיד על 99% מהאולפנים הפעילים בתעשייה הזאת. ועדיין, בחשבון הסופי, נראה ש-Rare לא מצליחים להתעלות מעבר לתואר "אולפן נחמד כזה".

ובכל זאת, גם "אולפן נחמד כזה" זו מחמאה. מיקרוסופט, הבעלים של Rare בשנים האחרונות, החליטו לאחרונה לחלוק כבוד לאולפן הוותיק והמכובד הזה והוציאו את Rare Replay – אוסף של 30 משחקים מההסטוריה המפוארת של האולפן, שחוגג בימים אלה 30 שנה להיווסדו. באוסף הזה, שנמכר ב-30 דולר בלבד (בישראל – 130 שקל) לקונסולת ה-Xbox One, יש מגוון די מרשים של משחקים: החל ממשחקים נוסטלגיים מהימים בהם למסכי המחשב היו רק שני צבעים (שחור וירוק), ועד למשחקים מודרניים לגמרי.

למרות הקשת הרחבה הזו של משחקים, האוסף הזה עדיין מצליח לשמור על עמוד שדרה מרשים. בכל משחק שלא תבחרו אפשר לזהות את הקווים היחודיים של Rare – לא משנה אם זה משחק מ-1983 שיצא במקור ל-ZX Spectrum או משחק מ-2007 שיצר ל-Xbox 360. וזה אולי מה שהופך את האוסף הזה ליותר מסתם "הלהיטים הגדולים" לגיימרים בעלי חוש נוסטלגיה מפותח, אלא לאחד מאנתולוגיות המשחקים המעניינות והחשובות (!) שיצאו מאז ומעולם. כאן אפשר לראות אותנו משחקים בחלק מהמשחקים שיש שם.

המשך »

אני זוכר את היום בו המוזיקה מתה. טוב, היום בו ז’אנר משחקי המוזיקה מת, אבל זה לא נשמע מרשים באותה מידה. בתעשיית משחקי הוידאו, כידוע, שום דבר לא מת לנצח; חוץ מחומרה כמובן – גם ה-Xbox ששיחקתי עליו Rock Band וגם כלי הפלסטיק שהיו לי כבר מזמן לא רלוונטיים. ועדיין, אחרי ההתעללות השיטתית של Activision העולם לקח הפסקה של כמה שנים מגיטר הירו ורוק באנד, ולהרבה מאיתנו זה היה מאוד עצוב.

כמו שתמיד קורה במצבים כאלה, כמה מפתחי אינדי ניצלו את החור שנפער בליבנו וניסו למלא את הנישה. וכמה מהם הצליחו לעשות את זה בסטייל, עם חידושים מעניינים ורעיונות מצוינים, שגם לא דורשים השקעה של מאות דולרים בכלי נגינה מבוססי-פלסטיק למיניהם. אז הנה 3 משחקים כאלה, שמשלבים את הקצב והמוזיקה עם סגנונות משחק אחרים ופסקולים מאוד כיפיים, והם מומלצים לכל מי שמחפש משהו to scratch this itch עד ש-Rock Band 4 ייצא כבר, וגם למי שסתם אוהב קצב ומוזיקה. המשך »

מה ששבר אותי סופית ב-Batman: Arkham Knight היה קטע התגנבות בבאטמוביל שבו הייתי צריך להרוג טנק ענק.

אם לפני כמה שבועות הייתי שומע את המשפט הזה, התגובה המיידית שלי הייתה “מה?!”, ומיד לאחר מכן, “רגע, מה?!?!!”, ואז בטח איזה 20-30 שניות של מלמולים לא ברורים ופרצופים תמוהים. שום דבר בו לא הגיוני, במיוחד אם לוקחים בחשבון ש-Arkham City הוא אחד המשחקים האהובים עלי. אז מה השתבש? ובכן, הרבה.

המשך »

תמיד חיבבתי את Life is Strange, סדרת הקווסטים-בפרקים של Dontnod ו-Square-Enix. נראה לי שכבר אמרתי (וכתבתי) את זה במגוון הזדמנויות – בלט'ס פליי שהקלטנו לפרק הראשון, במגוון פודקאסטים שונים ומשונים ולפחות בביקורת אחת. לפני כמה שעות, כשכתוביות הסיום של הפרק הרביעי של המשחק עלו על מסך הטלוויזיה שלי, הרגשות שלי עלו רמה אחת הלאה. תמיד חיבבתי את Life is Strange. עכשיו אני ממש ממש אוהב אותו.

המשך »